string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

"זה כנס רציני ואת מבזה את עצמך"

צליל כהן הלכה אתמול (ג') לקונגרס העולמי במדעי היהדות להרצאתו של ד"ר דב לויטן, המכחישן הקולני של חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן. כשמחתה על האשמת המשפחות בין היתר בפסיכוזה, רוב הקהל שתק
צליל כהן

עכשיו אני יכולה לספר בגוף ראשון את מה שהתרחש אתמול.

לפני שאספר, אני מרשה לעצמי להאמין שמי שמכיר אותי יודע שאני אדם שקשה מאוד להוציא משלוותו. גם כאשר אני עושה מעשה שאינו תואם את הזרם או מביעה עמדה שאינה מקובלת על הצד השני, אני משתדלת לנמק בנועם וברוגע, אף פעם לא ממקום כועס. זה בא מתוך אמונה אמיתית שרק כך האחר יקשיב לי. עבורי זו הדרך הנכונה להוביל שינוי.

אתמול נכנסתי להרצאה שהתקיימה באוניברסיטה שלי, האוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת "הקונגרס העולמי ה-17 למדעי היהדות". מה שבטוח, מה שהיה שם לא מייצג את היהדות שלי. פורסם שמתקיימת שם הרצאה מפי ד"ר דב לויטן, תחת הכותרת: "משמועה לפסיכוזה – ארבעה שלבים בפרשת ׳ילדי תימן׳". לאחר דיונים לגבי שם ההרצאה, הוא שונה – אולם לצערי, התוכן לא שונה ולו במעט.

הלכתי להרצאה. ישבתי מאחור, הקשבתי בקשב רב לנאמר. החזקתי את עצמי כל כך חזק, להיות בעלת "נחת רוח" כמו שלמדתי בבית, אותו בית שלויטן כינה את מה שדובר בו כבר שנים כ"שמועה, מיתוס, נרטיב ופסיכוזה". חיכיתי לסוף דבריו של ד"ר לויטן הצבעתי בנימוס לצורך שאילת שאלה. נאמר לי שרק לאחר ארבע(!) ההרצאות, כלומר אחרי כמה שעות, תינתן רשות הדיבור. אקדמיה. ניסיתי למחות ללא הועיל. חיכיתי. לאחר שתי השיחות הראשונות המנחה אפשרה לי לשאול שאלה. שאלתי אותו, כיצד הוא יכול להתעלם במחקר כזה מעדויות של אלפי אמהות ואבות? ולא רק להתעלם, אלא לכנות את העדויות הללו "פסיכוזות"?

ישבתי מאחור, הקשבתי בקשב רב לנאמר. החזקתי את עצמי כל כך חזק, להיות בעלת "נחת רוח" כמו שלמדתי בבית, אותו בית שלויטן כינה את מה שדובר בו כבר שנים כ"שמועה, מיתוס, נרטיב ופסיכוזה"

אחרי שאלתי ניתנה הרשות לניסים עוג'ר, משפטן ששאל שאלות נוקבות גם הוא. לאחר תשובה (מתחמקת מאוד) לניסים, הוחלט להמשיך לשיחה הבאה ללא מענה לשאלתי. מחיתי, בסך הכל ביקשתי תשובה. אציין שחלק מיושבי הכנס אף ניסו לסייע, ואמרו כי הם מוכנים לקחת גם דקות מההפסקה לשם כך. נאמר לי שהשאלה לא מתאימה לשיח אקדמי. אמרו לי ש"אנחנו לא בשוק, זה כנס רציני ואת מבזה את עצמך". איימו שאם לא אחדל, יקראו לאבטחה תכף ומיד.

הלכתי להרצאה כי קיוויתי שכל אדם בעולם שואף לאמת. קיוויתי לרגע אחד, שאולי הוא יתבייש לומר את הדברים כאשר יגלה שהמשפחות יושבות בקהל. קיוויתי, שלפחות הוא יסביר לי למה אלפי עדויות חשובות בעיניו כקליפת השום. גיליתי כי לא כל אדם פועל ממקום כן ואמיתי. גיליתי שלאקדמיה פנים רבות. שלא כל אחד חותר לאמת באופן מוחלט. גיליתי שלא כל האנשים כמהים להפצת טוב בעולם ולתיקונו.

לשמחתי, זכיתי לגלות גם כמה אהבה יש בעולם. מרגע שחברות וחברים ומשפחתי היקרה שמעו על מה שקרה, התברר לי כמה א.נשים רוצים ורוצות לתקן, להציף ולהפיץ אהבה. גיליתי שאנשים קטנים אף פעם לא יכולים להסתיר את כל הא.נשים הגדולים.
צליל כהן היא סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, פעילה בתא "לבי במזרח"

 

הפגנה למען משפחות החטופים בירושלים, 21.6.2017. צילום: צליל כהן
הפגנה למען משפחות החטופים בירושלים, 21.6.2017. צילום: צליל כהן
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אביטל

    אני גם הייתי שם
    1. "חיכיתי לסוף דבריו של ד"ר לויטן הצבעתי בנימוס לצורך שאילת שאלה."את לא חיכית עד לתום ההרצאה כדי לשאול את השאלה שלך. את הפרעת למרצה באמצע ההרצאה. ביקשו ממך להמתין עד הסוף ואז לשאול.
    2. "נאמר לי שרק לאחר ארבע(!) ההרצאות, כלומר אחרי כמה שעות, תינתן רשות הדיבור. אקדמיה." נהוג בכנסים שאת השאלות שואלים בסוף המושב. את צעקת על המנחה שאת צריכה לצאת למבחן ולא חיכית לשאלות עצמן. שאר המרצים עבדו כמה חודשים על ההרצאות שלהם, ובכנסים מכבדים גם אותם. וזה לא כמה שעות. זה שעה וחצי בדיוק
    3. "שאלתי אותו, כיצד הוא יכול להתעלם במחקר כזה מעדויות של אלפי אמהות ואבות?" השאלה שלך לא היתה ענינית, אלא אישית. המרצה לא יודע להגיד מה קרה לסבתא שלך באופן ספציפי בשנות החמישים
    4. עצם זה שצילמת את המושב מעיד מה באמת תכננת להוציא מהמושב, ותשובות זה לא.
    חוצמזה אנשים היו מאוד סובלניים אליך (אולי יותר מדי, הרי באת לעשות פרובוקציה), גם המרצה. הוא התיר לשאר הקהל עוד חצי שעה אחרי ההרצאה לשאול אותו שאלות. בכל זאת שאר המרצים הגיעו מפולין ומרחוק כדי להרצותוהוא לא רצה עוד לקחת מזמנם
    אם היית נשארת עד סוף ההרצאה הייתה מגלה שהמנחה גילתה המון אמפתיה לנושא שלך. מעניין שלא ציינת שבחרת שלא להישאר עד הסוף. כמו עוד הרבה פרטים שהשמטת. אני חושבת שזה באופן כללי הבעיה של המאבק שלכם. הכוונות טובות אבל הדרך לשם רצופה בהרבה דברים אחרים

    1. דפנה

      צליל לא עונה. מעניין למה…….

      1. עופר

        רק למרצה מותר לא לענות וזה באמת לא יפה שהיא לא עונה. צדקה גולדה מאיר. הם לא נחמדים.

    2. שלום

      1. האם המרצה התייחס לשאלה של צליל על ההתעלמות מאלפי עדויות של נשים? זו שאלה עניינית וכלל לא אישית, היא לא שאלה על אימא שלה אלא על אלפי(!) עדויות של נשים וגברים.
      2. אין כל פסול בצילום ותיעוד של הנעשה באקדמיה, להפך – זו דרך מצוינת להנגיש את הנעשה במגדל השן לקהל הרחב.
      3. כינוסים שפתוחים לקהל צריכים להביא בחשבון שלא כל הקהל הם אנשי אקדמיה מנומסים שנכנעים לתכתיבי התנהלות מלאכותיים. בייחוד כשמדובר בנושא שמעורר סערה ציבורית רחבה – יש מקום להתגמש ולוותר על כללי הפרוטוקול ולהתחבר למה שקורה באולם בזמן אמת. לא נראה לי שצליל עשתה פרובוקציה וחוללה מהומה – היא שאלה שאלה לגיטימית ולא קיבלה כל מענה.

  2. רחמן חיים

    צליל שלום, אין זה פלא על האקדמיה בישראל, שהיא מורכבת ברובה מגזענים המעמידים פנים נאורים; אפשר לשאול את אנשי האקדמיה (ואני נמנה בקהילה זו) עשרות שאלות מביכות וההרגל הוא לא לענות – אחרת האנשים יבינו כי מלך זה/מלכה זו ערום/ה.

  3. סמולן

    באותו עניין, אולי הגיע הזמן לשדרג קצת גם את השיח הכללי וגם את האתר של עמר"ם?

    1. שיח כללי: המפאיניקים, כלומר כל ועדות החקירה עד כה, מעולם לא טענו שלא נחטפו ילדים לאימוץ. הן טענו שלפי מחקריהן, מדובר במיעוט מכלל הילדים: 5-10%, בין חמישים מתוך אלף למאה מתוך אלף.

    2. לכן, כדי להפריך את גרסת הממסד, צריך לעשות הרבה יותר מליקוט של 10-20 מקרים בהירים למחצה.

    3. וכדאי להכיר בכך שכנראה שהממסד לא טועה מאד: לא כל הילדים שנעלמו נחטפו לאימוץ.

    4. וגם, שהם כנראה לא נרצחו במסגרת ניסויים רפואיים מזוויעים (או, כדברי הפיד, שדמם סופק לבכירי מפאי להארכת תוחלת חייהם).

    5. בהתחשב בשני הסעיפים האחרונים, אפשר להקיש שפה ושם אכן קיימת אמונה קבוצתית שגויה.

    6. חלק מהעניין קשור בעמר"ם ובאתר המבולגן שלהם, כה מבולגן עד שהוא נראה כמו הומאז' לקליטת העליה של שנות החמישים. כי בשמות ארצות המוצא נכללות קטיגוריות מצויינות כמו "פולין/עיראק", כי בשמות היישובים יש חזרתיות מרובה, לעתים בשינויי איות קלים, כי כמות העדויות מהבלקן קטנה בהרבה מכמות העדויות האשכנזיות, כי הרבה קישורים לא עובדים.

    7. וכל אלו מצמצמים את האפקטיביות של אתר עמר"ם כמקור למידע אלטרנטיבי ברמה אקדמית. כי ככה: בני אדם רעי לב המה, ולא משתמשים באתרים מרושלים.

    1. דפנה

      עד היום לא טרחתי להכנס לאתר של עמותת עמר"ם. שמעתי אמנם פה ושם את הטענות המגוחכות על ניסויים רפואיים ומעשי רצח, אבל הטענה שדמם של הילדים סופק לבכירי מפא"י היא חידוש מעניין מבחינתי….
      אם נחזור לתיאוריית האימוץ, כדאי אולי לצפות היום בחדשות 10, שם אמורה להיות משודרת סידרת כתבות על אימוץ.
      אומרת שם אם שאימצה ילדה ממוצא אתיופי, [לפני 19 שנה בערך]: "אימוץ של ילד בצבע שונה הוא אימוץ פומבי. אי אפשר להסתיר אותו. כולם יודעים מהרגע הראשון…" [ציטוט מהזכרון].
      מה שנכון היום, ומה שהיה נכון לפני 19 שנה, היה נכון שבעתיים לפני 60-70 שנה.
      ועובדה היא שמעולם לא העידו בני-משפחה או שכנים על ילד כהה עור שצץ לפתע בבית קרובם או שכנם.
      גם לא מובן איך האכילו מאות תינוקות בימים בהם לא היו קיימים תחליפי חלב-אם. האם נעזרו בנשים מיניקות? אם כן איך ייתכן שלא נמצאה אפילו אשה אחת כזו שהעידה על כך באחת מוועדות החקירה, או לפחות באיזו כתבה עיתונאית.
      וזה כמובן עוד בלי להזכיר את הילדים "החטופים" עצמם שמשום מה לא קמים ולא מחפשים את משפחותיהם הביולוגיות.

      1. עופר

        דפנה, אם זה מה שהבנת ממה שקראת, אז גם הפעם "לא טרחת" לקרוא. את מוזמנת לקרוא את הכתבה של תמר קפלנסקי. זו מופת של עיתונות. ונכון כותבת קטיעי (כאן), שמליק העידה בפירוט יתר על מה שהעידו גם לפניה. בעניין האימוץ, הטענה שלך מביכה. בעניין החלב, היא מביכה אפילו יותר. כדי להיות בטוח, שאלתי את אמא שלי היום מה אכלתי כשהייתי תינוק (לפני 56 שנים). היא אמרה לי, שאחרי כמה ימים של נסיונות כושלים להניק התחלתי לאכול חלב רגיל.

    2. חזי

      העובדה שלקחו דם בכמויות עד שהילד מת, למה שיקחו דם אם לא להשתמש בו? בדיקת דם זה 3-10 מ"ל למה שיינקזו עוד ועוד? ועוד בתירוצים מפוקפקים על דם כושי. יש לך רעיון אחר?