string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

קחו אחריות על חלקכן בחטיפות הילדים

נשות הארגון הפמיניסטי "אשה לאשה" קוראות לארגוני הנשים הדסה, ויצ"ו ונעמ"ת להכיר בחלקם בפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, להביע תמיכה בדרישות המשפחות ולסייע להן בחשיפת המסמכים שנותרו בצל. "זה חלק מגנטיקה ארגונית שאיתה הן חייבות להתמודד", אומרת הפעילה חדוה אייל
העוקץ

הארגון הפמיניסטי "אשה לאשה" יוצא היום בקריאה לארגוני הנשים לפעול ככל יכולתם כדי להכיר בחלקם בחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן ולקחת עליו אחריות. חדוה אייל, פעילה בארגון מספרת שבחודשים האחרונים התקיים בקולקטיב של "אשה לאשה" דיון המושתת על ההבנה שצריך לפתח בחברה האזרחית את השריר שנקרא סולידריות בין מאבקים.

הדיון שהתקיים בארגון עסק לעומק בשאלת ההכרה ומשמעותה, ובסוגיות של של אשמה ואחריות: "שאלנו האם הכרה בעוול שנעשה כרוכה בהכרח במחילה, או שמא אנחנו מדברות על תהליך חברתי הרבה יותר רחב, שכולל גם תיקון של עוולות שקרו ושאנחנו לא מודעות להן." אייל מדגישה כי הפעילות של "אשה לאשה" לאורך השנים והקידום של אג'נדה מזרחית פמיניסטית כרוכה בידיעה ברורה שהמנגנון שאפשר בזמנו את החטיפות בעצם לא השתנה עד היום: "הקריטריונים להורות טובה נשענים גם היום על מעמד ועל צבע, אז המנגנון יכול עוד לייצר עוולות רבים נוספים. אנחנו עסוקות בנושא ההכרה בפשעי המנגנון, לא בשאיפה לסליחה אלא במטרה להשפיע ולחולל שינוי שורשי רדיקלי בחברה."

מדוע הקריאה שלכן לארגוני הנשים מגיעה דווקא עכשיו?

"זה נובע משילוב של כל הפעילות שנעשתה בשנים האחרונות. הפתיחה של הארכיונים היא שלב חשוב בהתפתחות התודעה. גם לחשיפה האינטנסיבית שעמר"ם העבירה אותנו כחברה יש תפקיד משמעותי, היא הציבה אותנו מול המראה הזו באופן אינטנסיבי בלי להרפות. לכן בשנים האחרונות הייתה התעוררות של המודעות האישית והארגונית על אודות החטיפות בכלל ובייחוד על המקום של ארגונים בתוך המערך הזה. ׳אשה לאישה׳ הוא קולקטיב, אבל אני עונה לך גם כאקטיביסטית וכאישה פרטית. המסע שלי בחקירת הנושא של ה׳דפו-פרוברה׳ קשור בקשר הדוק למבנים חברתיים, לתפקיד שלנו כקבוצות, כארגוני נשים מול מוסדות מדינה, מול מוסדות הבריאות.

הסיפור של ה׳דפו פרוברה׳ ועוולות מוסדיים אחרים מדגימים את האופן שבו המנגנון פועל – שוב ושוב – על קבוצות שונות בדרכים שונות. מבחינתי, התובנות מהיחס שקיבלו פה נשים אתיופיות מחדדות את הקשר לפרשת החטיפות והכול מתהדק. התפקיד של הארגונים – ויצ״ו, הדסה – היה מאוד דרמטי מבחינתי. אנחנו בארגון מדברות הרבה שנים על תפקידנו החברתי, על מה זה להיות ארגון נשים, ארגון פמיניסטי. מה זה להיות בו בזמן קורבן ומקרבן, זה מתקיים אצל כל אחת מאיתנו. כשם שאנחנו מצפות מעצמנו לקחת אחריות, אנחנו מצפות מהארגונים שהיו שותפים פעילים בחטיפות לקחת אחריות."

מה הציפיה שלכן מהארגונים שאליהם אתן פונות?

"כפעילה כבר כמה וכמה שנים, אני יודעת שהתהליכים שאנחנו מובילות אף פעם לא מסתיימים בתוצאות מהירות או מיידיות. אני לא חושבת שמחר בבוקר ויצ״ו וארגונים אחרים יקיימו דיון וייעשה איזשהו שינוי; אבל כארגון, אנחנו קודם כל קוראות לא רק לוויצ״ו אלא לכלל ארגוני החברה האזרחית להפוך את הדרישה הזו לנורמה. כחברה אזרחית, יש לנו אחריות לדרוש את התהליכים האלה. זה חלק מתהליך שבו הם יצטרכו להתמודד עם עצמם, לא כנשים פרטיות אלא כארגון, חלק מגנטיקה ארגונית שאיתה הן חייבות להתמודד. אני מצפה שהן יעמדו בצמוד למשפחות האלה וילוו אותן. ללוות אותן זה לחשוף כל פרט ארכיוני שאפשר, לקחת יוזמה אקטיבית לסייע למשפחות שמבקשות עדיין פרטים על אחים אחיות, ילדים – לחשוף את זה, לאפשר איזושהי נחמה למשפחות. הן צריכות להיות אקטיביות ולסייע למשפחות בכל דרך אפשרית, מול המדינה, בטח ובטח בארכיונים שלהן עצמם."

פעילות ״אשה לאשה״, 2015. צילום: ח׳ולוד ח׳מיס
פעילות ״אשה לאשה״, 2015. צילום: ח׳ולוד ח׳מיס

*

לשון ההצהרה מטעם אשה לאשה

אנו, נשות ארגון אשה לאשה – מרכז פמיניסטי, חיפה, עוקבות אחר ההתפתחויות והממצאים החדשים בנושא חטיפתם והיעלמותם של ילדי תימן, בלקן ומזרח, בין השנים 1954-1948 ומבקשות להתייחס לאלה.

כנשים וכפעילות חברתיות, אנו שותפות בראש ובראשונה לכאבן ולתסכולן של המשפחות, שלאחר שנים רבות עדין לא קיבלו מידע מלא על גורל יקיריהן ויקירותיהן, ואף לא זכו להכרה בפשע שנגרם להן.

בין השאר, פרשה זו חושפת את תפקידם של ארגוני הנשים הדסה, ויצ"ו וארגון אימהות עובדות (המוכר כיום כנעמ"ת), שלקחו חלק פעיל במנגנון הטיפול ובהעלמת התינוקות, ובהמשך, עם תחילת החקירה בנושא, גם בניסיונות לטיוח והשתקת הפרשה. העדויות והכתיבה המחקרית, מדגישות את התפיסה שרווחה בקרב אותם ארגונים, כמו גם בקרב מוסדות אחרים, ביחס להורות של משפחות מזרחיות. בבסיסה של תפיסה זו, שהייתה מאופיינת באדנות והתנשאות כלפי האוכלוסייה המזרחית, ניצב הרצון ל"חינוכן מחדש" של משפחות העולים, תוך סימון לשיטתם, מהי "הורות טובה" ומהי "הורות שאינה ראויה".

התעלמות או היעדר הכרה יוצרים ציר ישיר, שאיננו רק דמיוני, בין העוול שנעשה בעבר לבין שימור מנגנונים מפלים ומדכאים כיום. אנו מאמינות כי רק הכרה במה שהיה לצד פעולות לתיקון ושינוי מדיניות יבטיחו שמקרים דומים לא יישנו

כארגון פמיניסטי, אנו מצטרפות לדרישת המשפחות והארגונים שחרטו את הנושא על דגלם, כי על אותם ארגוני נשים להכיר בחלקם בפרשה ולקחת אחריות על מעשיהם. אנו קוראות לכן – היו הראשונות לקחת אחראיות ארגונית על העוול שנגרם ובכך סמנו את הדרך גם עבור מוסדות וארגונים אחרים בחברה הישראלית שייחלו תהליך הכרה ותיקון. היעדר הכרה בעוול ובפשע שנעשו מותיר את האימהות והאבות שנקרעו מילדיהם בחוסר ודאות וללא נחמה, והופך את המעשים דאז לעוול – הנמשך עד ימינו.

הכרה במאבק המשפחות המנסות להתחקות אחר גורל ילדיהן וילדותיהן, אחיהן ואחיותיהן, הוא מאבק חברתי–פמיניסטי שלא ניתן להתעלם ממנו. התעלמות או היעדר הכרה בעניין יוצרים ציר ישיר, שאיננו רק דמיוני, בין העוול שנעשה בעבר לבין שימור מנגנונים מפלים ומדכאים כיום. אנו מאמינות כי רק הכרה במה שהיה, לצד פעולות לתיקון ושינוי מדיניות, יבטיחו שמקרים דומים לא ישנו בעתיד. כחלק מכך, אנו רואות מאבקים נוספים, כמו זה בפרשת המדיניות המכוונת למתן אמצעי המניעה "דפו-פרוברה" בקרב נשים מהקהילה האתיופית בישראל, המשך של אותו מנגנון מפלה ופוגעני כלפי נשים, שזוכות ליחס משתנה מהממסד הרפואי והחברתי, על פי צבען ומוצאן.

הכרה בעוול ובכאב שנגרמו, הם לפיכך צעד ציבורי ראשון והכרחי, אך לא כזה שנועד רק לסליחה ומחילה. בצעד זה יש כדי לאפשר למשפחות שנפגעו ולנו כחברה גם יחד, להבין את המנגנונים שאיפשרו את המציאות המעוותת והפוגענית ואת הדרך הנכונה לפירוקם. מכאן שהקריאה להכרה, היא קריאה לניתוץ המנגנונים והתפיסות שאפשר שהיוו את הבסיס הערכי והממשי לפעולות העלמת התינוקות, מתוך הבנה שרק כך ייתכן שינוי חברתי יסודי. לחלופין, היעדר פעולה של תיקון והכרה בחלקם של אותם ארגוני נשים, מעמיק את הפילוג בין נשים, מותיר תחושה של חוסר סולידריות, ומדגיש את  קיומה של אפליה מעמדית וגזענית מתמשכת ורבת שנים.

אנו קוראות לארגוני הנשים ויצ"ו, הדסה ונעמת להכיר בחלקן בפרשה ובניסיונות הטיוח בעבר, ולהביע תמיכה ללא סייג בדרישות של המשפחות. בנוסף, אנו פונות אל הארגונים המוזכרים, לסייע באופן מיידי ובכל דרך אפשרית, בחשיפת המסמכים שנותרו בצל ובתמיכה במשפחות, זאת כחלק בלתי נפרד מסדר יומם. האמהות של הילדים והילדות הנעדרים הן חלק בלתי נפרד מנשות החברה הישראלית, אותן נשים שבשמן אתן מבקשות לפעול ולקדם נושאים היקרים ללבכן.

בנוסף, אנו מצטרפות לדרישה של המשפחות והארגונים הפועלים בנושא לקביעת יום זיכרון לילדים החטופים והנעדרים, להנגשת המידע והעדויות באופן מלא וציבורי ולהכללת הנושא בתוכניות הלימוד בבתי הספר ובאקדמיה.

NURSES TENDING NEW BORN BABIES IN THE HADASSAH MATERNITY HOSPITAL IN TEL AVIV 1951 הנס פין / לע״מ
הדסה תל אביב, 1951. צילום: הנס פין / לע״מ
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסףה מקיטון

    מנהיגות מדהימות שכמוכן, באשר תלכו – אלך!

  2. שהם פוסמן

    חיזקו ואימצו.
    שיתוף פעולה חייב להתקיים כאן ועכשיו. כל הגורמים הרלוונטיים צריכים לעזור במציאת החטופים.
    הכרה, צדק וריפוי.