string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לתבוע מחדש את הגוף המיני

"ערות" הוא פרק מצוין במסורת כתיבה פמיניסטית המתמודדת עם האתגר שהניחה לפתחנו אי אז וירג'יניה וולף. האוצר הגלום בספר מאתגר את הפמיניזם להציע מסגרת פרשנית ששומרת על המתח בין המשגה של דיכוי ואופני שליטה לבין כזו המאפשרת לגלות הנאה וסוכנות פעולה
רוני הלפרן

במסתה "מקצועות לנשים", כשוירג'יניה וולף מבקשת לתאר את המכשולים העצומים והעמומים הניצבים בפני כותבת המבקשת לכתוב טקסט ספרותי, אחרי היסטוריה של השתקה ושתיקה, היא כותבת כך:

"הדמיון שלה סער והשתולל. הוא חיפש את האגמים, את המעמקים, את המקומות האפלים שבהם נמים הגדולים שבדגים. לפתע נשמעה חבטה וקול נפץ. היה קצף ובלבול. הדמיון התנגש במשהו קשה. הנערה ניעורה מחלומה. היא אכן היתה במצב של מצוקה קשה. אם נדבר גלויות, עלה בדעתה דבר מה, משהו על הגוף, משהו על התשוקות, שאין זה יאה לה שתאמר, כאישה. הגברים, כך אמר לה ההיגיון,  יזדעזעו. המודעות למה שהגברים יאמרו על אשה האומרת את האמת על תשוקותיה, עוררה אותה ממצב תת ההכרה של האמן שבו היתה נתונה. היא לא יכלה עוד לכתוב".

וולף מודה שבפרוייקט הזה של כתיבת האמת על אודות התנסויותיה היא כגוף, לא הצליחה לעמוד.

את המונולוגים בערות, של תמר מור סלע, אני מבקשת לקרוא כפרק נוסף ומצוין, במסורת של כתיבה פמיניסטית המתמודדת עם האתגר שהניחה לפתחינו אי אז וירג'יניה וולף. וולף הצביעה על השיתוק שאוחז ביוצרת, על הצינזור העצמי, כאשר היא מבינה שהדברים שהיא עשויה לומר מעמדתה ככותבת לא יהלמו את מעמדה כאישה.

ובאותו רגע, היא מסמנת את מעשה כתיבת האמת על ניסיון הגוף, כמעשה רדיקלי של הגדרה עצמית חדשה, כזו שאיננה כפופה ומצייתת למבט ולתפיסה הגברית, שאיננה מקבלת אותם בשתיקה, אלא שמסתכנת ומעיזה לומר דברים שאינם מקובלים. שמזעזעים את הסדר.

כפמיניסטיות, זהו הדיבור הנשי (במונחיה של איריגאריי)- זוהי הכתיבה הנשית (במונחיה של סיקסו) שלהם אנו מייחלות ושאליה אנו קוראות בפאתוס גדוש החל מאמצע שנות השבעים. בטקסט שכותרתו 'כשפתותינו מדברות זו לזו', כורכת איריגאריי בין פעולת השפתיים הייחודית לאיבר המין הנשי, ובין הטקסט שאמור לנבוע מבין שפתיה של האשה הדוברת כי: "אם אין אנו ממציאות שפה, אם אין אנו מוציאות את שפת גופו, אזי לגופינו יהיו מעט מדי תנועות כדי ללוות את סיפורינו. נתעייף מתנועות דומות, תוך השארת תשוקתינו חבויה בהמתנה. נרדמות שוב, בלתי מסופקות. ושבות למילים של הגברים." (עמ' 75)

"אם אין אנו ממציאות שפה, אם אין אנו מוציאות את שפת גופו, אזי לגופינו יהיו מעט מדי תנועות כדי ללוות את סיפורינו. נתעייף מתנועות דומות, תוך השארת תשוקתינו חבויה בהמתנה. נרדמות שוב, בלתי מסופקות. ושבות למילים של הגברים."

במילים אחרות, הגוף המיני הנשי, חוזר ומוצג בטקסטים הללו כאתר שדוכא על ידי סדר פטריארכאלי, ששלט בו לפני הכל באמצעות ניסוח משובש שמדחיק את אפשרויותיו הייחודיות וקבע אותו בהתאם להיגיון ולפונקציות שנקבעו לו בסדר הגברי. הכתיבה את הגוף, והדיבור במילים של אשה על אודותיו, הוצעו כאמצעי המרכזי בכינון של סובייקטיביות שמתנערת מהאפשרויות שאליהן נכפת הגוף, מעידה על מחדלי הקיום הכרוכים בהם, ומפלסת לו דרכי יציאה ומקומות חדשים להתהוות בהם, באמצעות המילים.

מלכתחילה הבעיה הייתה היעדר גישה לאמצעי הייצוג, ששמר על הגוף כאובייקט לא רק עבור מבטו הגברי של בעל הכוח, אלא עבור נשים עצמן, שלמדו לזהות את גופן במסגרת סחר החליפין המילולי והחומרי הבין-גברי. וכשאדריאן ריץ' מזמינה אותנו ל-re-vision, היא מתכוונת לא רק לקריאה בטקסטים הקאנוניים שעל מדף הספרים, אלא גם או בעיקר, לגוף הנשי שנוסח על ידם, דרך מוסד האימהות, ובאמצעות ההטרוסקסואליות הכפויה.

מונולוגים מהווגינה

בדברי הימים המקוצרים של ההתמודדות וההענות לחזון הפמיניסטי הזה אני רוצה להניח גם את מונולוגים מהווגינה של איב אנסלר, משנת 1996, שזכה לקבלת פנים נלהבת בכל העולם, משום שעל דרך ההשוואה אליה, יתחדד ביתר שאת ההישג הייחודי והחשוב של ערות.

המחזה של אנסלר מבוסס על כ-200 ראיונות שערכה עם נשים על נסיונותיהן המיניים, מורכב מרצף של מונולוגים הנאמרים על ידי נשים, כאשר כל מונולוג מתייחס לווגינה מאספקט מסויים:  יחסי מיןמחזור חודשיאהבהאונסמילת נשיםאוננות, לידה ואורגזמה.

המונולוגים השונים חושפים את איבר המין הנשי כמוקד לשליטה, לדיכוי אלים ולבושה, אבל גם כמקור ומשאב לעונג לכוח יצירתי ולגאוה. המונולוגים מהווגינה מאפשרים לתת דין וחשבון על חויה של נשים בתרבות שמייצגת אותן ליטראלית וסימבולית דרך איבר המין שלהן, ובאמצעות הווידויים הללו- שהולכים ומתבררים כעדויות מקיום טראומטי כנשים בתוך תרבות גברית – לחזור ולתבוע מחדש את הגוף המיני, ולהכריז עליו ובאמצעותו ריבונות.

שחקניות "מונולוגים מהווגינה", סן פרנסיסקו, 12.2.2009. צילום: cc by-San Francisco Foghorn
שחקניות "מונולוגים מהווגינה", סן פרנסיסקו, 12.2.2009. צילום: cc by-San Francisco Foghorn

אם המונולוגים של אנסלר הציגו רפרטואר חוויות מורכב וסותר שבמרכזם איבר המין הנשי, הרי ש'ערות', של תמר מור סלע, מזמין אותנו להקשיב לאופן שבו האספקטים השונים ולעיתים הכמו סותרים, של החוויה והניסיון של המיניות, שהוצגו בבידודם אצל אנסלר מצטרפים בדרכים שונות ומגוונות בסיפור החיים של האשה האחת.

אנו מוזמנות להקשיב ל-23 מונולוגים שמציעים תיאור היסטורי של החוויה המינית האישית ומאפשרים לראות אותה משתנה מעת לעת: מושפעת מפגיעה מינית או מהחשש ממנה, מושפעת מדברים שנאמרו ביחס אליה, ומדברים שלא נאמרו, מושפעת מהאפשרויות שנפתחות בכניסתם של בני זוג כאלה ואחרים, או מפרידה מהם, מושפעת מחווית האימהות, יודעת לדווח על מעבר מחיים מיניים אינטנסיביים ליחסים שהאש שככה בהם אבל השקט איננו מבהיל, ומגיעה עד להימנעות מוחלטת בהחלטה מושכלת.

החוויות השונות והמגוונות לאורך ההיסטוריה הפרטית, משפיעות על בחירות מגוונות באורח חיים מיני שבחלקו ישפט כחורג מהתקן: היחסים עם בחור צעיר שהגיע לבית עם החברים של הילדים הגדולים, ההחלטה לגור לבד אבל להחזיק בו זמנית שלושה מאהבים בימים ובשעות קבועים ולרחוש לכולם קשר רגשי נפשי עמוק, הבחירה ביחסים לסביים, ביחסי bdsm, בזנות ובהתנזרות.

התיאור של כל אחת מהאפשרויות הללו ועוד נוספות, ארוג לתוך הסיפור הפרטי באופן ש'מנקה אותו מסנסציה', זהו איננו דבר של מה בכך כשמדובר בדיבור על המין באקוסטיקה של התרבות הנוכחית, במיוחד כאשר רובם של המונולוגים ניתנים בשם מלא, חלק מהנשים אף מוכרות ציבורית. הטקסטים כתובים באופן שמזמין את הקוראת להקשבה פתוחה, מתוודעת, חוקרת ולומדת, הם מאפשרים לנו לגלות כיצד מיניות נשית הינה מרחב שנתון להגבלות לדיכוי ולאלימות בוטה, ובה בעת היא מרחב של חקירה סקרנית הנאה וסוכנות פעולה. כיצד היא מייצרת חוויות של ניכור כאב ובדידות, וכיצד היא מרחב לריגוש אך גם לאינטימיות ולקשר בטוח ומוגן.

פמיניסטיות פורצות דרך מקשטות תחבושת. צילום: cc by-Julie Jordan Scott
פמיניסטיות פורצות דרך מקשטות תחבושת. צילום: cc by-Julie Jordan Scott

המתח בין האפשרויות השונות הוא עצום. והוא מתקיים בחייה של כל אחת מהדוברות. את המונולוגים הללו ניתן לקרוא כהתמודדות הייחודית החד פעמית של כל דוברת עם האפשרויות שכתובות לגוף המיני שלה על ידי הפטריארכיה ועם אלה שהיא משכתבת או ממש כותבת מחדש.

הנרטיבים הללו, מהמיקומים השונים של הדוברות בו, יוצרים ידע בעל ערך עצום, על הקיום האמיתי, היומיומי, לאורך החיים המשתנים, קיום של הגוף והנפש הפרטיים, שמתמודדים עם הרעיונות והתכתיבים והחוקים שחולשים על המרחב החברתי-תרבותי אודות המיניות הנשית.

והם מלמדים על דרכי הפעולה שנמצאות לנשים שממציאות נשים – לעיתים בחשאי ובסוד – כדי להתמודד עם שיחים כה רבים ולעיתים סותרים הממשמעים – מלשון משמעת ומשמעות-  את גופן.

איך קרה שהפמיניזם ירש את עמדת האב

האוצר שהספר מחזיק מאתגר את השיח הפמיניסטי להציע מסגרת פרשנית ששומרת על המתח בין קונספטואליזציה של דיכוי ואופני שליטה לבין קונספטואליזציה שמאפשרת לגלות הנאה וסוכנות פעולה. הביקורת שעולה מדבריהן של המספרות על מחדלי חייהן, ניזונה לחלוטין משפה שהתפתחה בשדה הפמיניסטי, אבל; בחיפוש והגילוי של אפשרויות עונג ושמחה- זכות שאף היא נולדה בשיח הפמיניסטי, הן נודדות לשיחים אחרים, למשל, תורות מהמזרח הרחוק, רוחניות, תרפיה מינית: כשאז כל התובנות של הבקורת הפמיניסטית נספגות לאפשרויות פעולה א-פוליטיות או שלא נחוות כפוליטית.

וזו בעיה: כי במקום שאנו מדברות רק דרך פמיניזם שאיננו מכיר באפשרויות של 'הנאה תחת פטריארכיה' (בשפתה של מקינון), שחושב עליה במונחים של הכחשה עצמית ותודעה כוזבת, אנחנו מחמיצות ידע יקר שיש לנו מחוייבות ואינטרס לפענח ולהמשיג, ואנחנו נשארות רק עם האפשרויות המדכאות. תרתי משמע.

ערות מאפשר לי לזהות את חשיבות המסגרת הזאת עבורינו כפמיניסטיות המדברות על מיניות, בשלל מקומות, אני רוצה להדגיש שניים מהם: האחד הוא כאשר דוברות כמו שרה שלו או דנה ספקטור, מרפררות לשיח הפמיניסטי כשיח שמגנה או שולל את הבחירות המיניות שלהן, משום שאינן הולמות או עולות בקנה אחד עם האידיאולוגיה המינית שלו. אומרת דנה ספקטור:

"כל השנים חייתי בדיסוננס פמיניסטי, כי תמיד היה לי רצון במין חזק. תמיד הייתי מאותן נשים שהפנטזיות המיניות שלהן מאוד חזקות ואלימות. הסרטים שאני צורכת הם מחפירים מבחינה פמיניסטית ובטח היו מעלים אותי על המוקד ושורפים אותי בכיכר העיר אם היו יודעים איזה טינופת רצה לי במוח". ומשום כך בין היתר היא מסיקה: "האם יש דרך טובה להיות אשה מינית? אין. תמיד יש מחיר. לאבות שלנו קשה עם זה. מישהו תמיד יגרום לך להרגיש שאסור לך" (עמ' 72).

במקום שאנו מדברות רק דרך פמיניזם שאיננו מכיר באפשרויות של 'הנאה תחת פטריארכיה' (בשפתה של מקינון), שחושב עליה במונחים של הכחשה עצמית ותודעה כוזבת, אנחנו מחמיצות ידע יקר שיש לנו מחוייבות ואינטרס לפענח ולהמשיג, ואנחנו נשארות רק עם האפשרויות המדכאות

ואני רוצה לתהות איך קרה שהפמיניזם יורש את עמדת האב, וברטוריקה אחרת אך לא פחות יעילה, מתפקד לעמדת הצנזור של הגוף וההנאה המינית. ספקטור מתארת את החוויה המינית כ"מערה השחורה שבה אשה יכולה לעופף כמו עטלף משוגע", ואני שחושבת שהתיאור הזה מבקש חקירה וגילוי בשפה פמיניסטית, מזהה בצער איך זהו הרגע שלפמיניזם הסתיימו המילים, ושמחה, שנשארה לנו לפחות השירה. מהרגע הראשון היא היתה מצפן לחירות.

המקום השני, והמטריד מבחינתי אף יותר להעדר האיזון בין השפה המפורטת על הגוף כחשוף לסכנה מינית, שמציע השיח הפמיניסטי, להיותו חסר מילון מקביל כדי לדבר על הגוף המיני כאתר להנאה וסוכנות פעולה, מתגלה כאשר הדוברות, שוב ושוב, מעידות שאינן יודעות מה לומר לבנותיהן שאיננו בבחינת אזהרת מסע:

דנה גת אומרת: למרות הפתיחות שלי ולמרות היחס הטבעי שלי למין, קשה לי לתווך מיניות לבנות שלי [—] אין לי תשובה מוארת. לא העברתי לבנותי מסרים כמו הזכות לעונג, אבל כן העברתי את המקום ההפוך: 'לעולם אל תעשי משהו שלא נעים לך, רק כי לא נעים לך להגיד לא" (עמ' 239)

ואסתי זקהיים אומרת: "הייתי שמחה להעביר להן את ההנאה שלי מנשיות ומיניות בלי להעביר להן את הפחדים שלי, אבל בנתיים אני מלמדת אותן מה לעשות אם מישהו מתקרב אליהן ומפחיד אותן: מכה באזניים, שתי אצבעות בעיניים ובעיטה בביצים. אני מנסה ללמד אותן לא לעשות משהו רק כי לא נעים להן לסרב. [—] את לא חייבת להיות תוקפנית כדי להגיד לא. את לא חייבת שום דבר לאף אחד. ואם את מתנשקת עם מישהו זה לא אומר שאת חייבת להיכנס איתו למיטה". (עמ' 42)

ועליזה ידעי, שיודעת לומר ש"אחרי מין אני מרגישה איך המוח שלי זז בגלים מרוב הנאה" (עמ' 30), מעידה שהיא חינכה את בנותיה בדומה לאופן בו חינכו אותה, למרות שברור שהידע שהיה לאמה על מין שונה לחלוטין מזה שלה. וכך, למרות שעבורה מין היא חוויה של הארה, כאשר היא מלמדת את בנותיה על סקס היא מתמקדת בחלקים האפלים:

"כשהיו קטנות, הייתי מדקלמת להן את הדיקלום של אמא שלי: על מה שומרים? על זה. יום אחד כשביתי היתה בת תשע, היא חזרה מבית הספר ופתאום שמעתי אותה צורחת למטה. ירדתי עם מערוך וראיתי גבר רודף אחריה. רצתי אחריו וחבטתי בו בכל הכוח. [—] אח"כ הסברתי לה 'תראי ממלה, האיש הזה הוא חולה נפש, הוא רצה לעשות לך משהו לא טוב. הוא רצה להפשיט אותך ולאנוס אותך.' הסברתי לה מה זה אונס. הסברתי שמשכיבים את הילדה ואז מכניסים את איבר המין לתוך הגוף שלה. כמו שהסבירו לי" (עמ' 29)

כריכת הספר, הוצאת ידיעות אחרונות
כריכת הספר, הוצאת ידיעות אחרונות

השפה שיש לאימהות להעניק לבנותיהן על המיניות הנשית, היא שפת ה'לא'. זהו אולי איננו ה'לא' המוסרני של אמותיהן, אלא ה'לא' של ההתנגדות לפגיעה המינית בשלל צורותיה. אבל זהו ה-לא.

והוא ברור ונחרץ, ומוצדק, אלא שהוא איננו מספיק, הדיבור על מיניות רק בגילומיה המסוכנים, שלא משכיל לדבר עליה גם כמרחב של חקירה הנאה וסוכנות פעולה, בדרכו, מעצים את הטרור והיאוש בחייהן של נשים.

ההתקבלות הנלהבת שלה זכה הספר, מלמד יותר מכל על הצורך הגדול של קהילת הנשים למצוא ולהמציא ביחד את האפשרויות האבודות של הגוף המיני הנשי ושל הזהות המתגבשת דרכו.

ולכן, קריאה נאמנה שלו צריכה להיות בצמוד לשאלה, איך למרות הכול, כן:

כיצד מיניות נשית מחזיקה יותר מאשר זיכרון טראומטי של פגיעה ו/או חרדה מפניה מחד, והגדרות/ הבניות ספוגות מבט סקסיסטי כפי שהתעצבו בדמיון הפורנוגראפי בכל שדרותיו, מאידך? מהי המיניות הנשית שנחלצת משני הקשרים מחניקים אלה, ואיזה דיאלוג מיני בין המינים נחלץ משיחזור התוקפנות והאלימות הטבועה והחתומה לתוכה?

הקריאה ב'ערות' מאפשרת לי לשוטט עם השאלה הזאת ליד סטיות התקן שמתגלות בה בלב המיינסטרים כמו בשוליו כאתרים צופני התנגדות. להחזיק בה כמו במצפן יקר, ופנס עדין, שיש להם הפוטנציאל להוביל את כולנו מאי האפשרות התקנית לתוך מרחבי חיים חדשים. אל השאלה הזאת –  אנחנו כפמיניסטיות, צריכות להתעורר, ולעבוד אותה ובשבילה, במחוייבות והנאה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות