בית ספר היה אמור להיות מוסד חתרני

רוב בתי ספר הקיימים היום הם מוסדות שעובדים בשירות החברה, הכלכלה והשלטון ולא בשם היכולת של כל תלמידה ותלמיד ללמוד כל דבר. מגמה זו של נטרול בית הספר מחריפה בשנים האחרונות, עם האצת תהליכי החדירה של תאגידים, גופים פרטיים ומנגנונים שלטוניים לתוך בתי הספר
איתי שניר

בימים אלה נפתחת שנת הלימודים, ומאות אלפי תלמידים עושים שוב את דרכם אל בתי הספר שבין כותליהם יבלו שעות ארוכות במשך רוב ימי השנה המתקרבת. את השמחה וההתרגשות של התלמידים, ההורים המורות והמורים מלוות, כמו תמיד, גם תחושות של חרדה, תרעומת וביקורת כלפי המוסד הכופה על צעירים כה רבים לבלות את זמנם במסגרת שלא בחרו בה ובלימוד תכנים שלא תמיד מעניינים אותם. תקופה זו מהווה אפוא הזדמנות טובה לשוב ולשאול את השאלה הבסיסית: למה בכלל צריך ללכת לבית הספר?

בית הספר הוא אחד המוסדות המושמצים ביותר בזמננו. בבית הספר מוטחות לא רק ביקורות פדגוגיות (שלפיהן הוא מספק רק צורה אחת של למידה ומעקר חוויות למידה אחרות, שאינן מתאימות לתבנית הבית ספרית), אלא גם ביקורות פסיכולוגיות (למשל שבית הספר משעמם ומדכא יצירתיות), ביקורות כלכליות (בתי הספר לא יעילים ולא מכינים את הצעירים לעולם העבודה בן זמננו) ואחרות. בהקשר הישראלי, חשובות במיוחד גם הביקורות הפוליטיות (שלפיהן בית הספר משחק תפקיד מרכזי בתהליכי המיליטריזציה וההקצנה הלאומנית שעוברים על החברה הישראלית), והביקורות החברתיות (שלפיהן בתי הספר מנציחים ואף מגדילים פערים חברתיים באמצעות תהליכי הסללה ומיון).

על מנת להגן על בית הספר, אם כך, יש טעם לחשוב מחדש על השאלה מה זה בית ספר, ולהתמודד עם הביקורות – במישור התיאורטי כמו גם במציאות החינוכית עצמה – בהתאם לתשובה על השאלה זו.

בראש ובראשונה, בית הספר אינו שם כללי למוסדות המוקדשים לחינוך, הוראה ולמידה, אלא צורה פדגוגית ספציפית שמקורה ביוון העתיקה, וליתר דיוק בדמוקרטיה היוונית. למרות שלל חולשותיה – ובהן, כמובן, היעדר זכויות לנשים ולעבדים – הדמוקרטיה היוונית התאפיינה בניסיון למסד את השוויון בין האזרחים, ובית הספר נולד כחלק מניסיון זה.

פירושה המילולי של המילה היוונית scholè, שממנה נגזר שמו של המוסד, הוא "זמן חופשי". אבל אין הכוונה לזמן פנוי, המוקדש למותרות ומיועד לבעלי פנאי, אלא להיפך – זהו זמן משוחרר, המופקע מרשות האליטות שיכלו לממן חינוך פרטי לבניהן ומועמד לרשות הילדים כולם, כלומר נעשה ציבורי. בבית הספר מושעים באופן זמני קשריהם של הצעירים למדינה ולמשפחה, כלומר לסדר החברתי הבלתי שוויוני, וכל אחד מהם הופך להיות תלמיד כמו כל אחד אחר. בה בעת, בית הספר משחרר גם את הידע והמיומנויות בכך שהוא מפקיע אותם מרשותם של אלה הרוצים לשמור אותם לעצמם ומעמיד אותם לרשות כל התלמידים באופן שווה.

הביקורות בהקשר הישראלי הן שבית הספר משחק תפקיד מרכזי בתהליכי המיליטריזציה וההקצנה הלאומנית שעוברים על החברה הישראלית (פוליטית), מנציח ואף מגדיל פערים חברתיים באמצעות תהליכי הסללה ומיון (חברתית)

על כן, בליבו של בית הספר נמצאת ההנחה שכל אחד יכול ללמוד כל דבר. זו אינה השערה מדעית שיש להוכיח או מטרה שיש לשאוף לממש, אלא נקודת מוצא שמהווה את הליבה המהותית של הצורה הפדגוגית שנקראת בית ספר. אם רוצים אפשר כמובן למצוא ראיות הנדמות כסותרות אותה, אבל אפשר גם למצוא לה תימוכין ברורים – למשל בעובדה שכל אחד מצליח ללמוד לדבר שפת-אם בלי כל ידע מוקדם וגם אם איש לא מסביר לו את יסודות השפה. לכן, יהיו אשר יהיו ההבדלים בין התלמידים, בית ספר ראוי לשמו פועל על סמך ההנחה שכל אחד מהתלמידים מסוגל להתגבר על המגבלות שמציבים בפניו הסדרים הפוליטיים, החברתיים והפסיכולוגיים המצויים מחוצה לו, וללמוד כל דבר. בית ספר של ממש הוא לפיכך המוסד הדמוקרטי והחתרני ביותר שניתן להעלות על הדעת.

מובן מאליו שרוב רובם של בתי הספר הקיימים היום, בארץ ובעולם, אינם פועלים על סמך הנחה זו. הם לפיכך בתי ספר מרוסנים, מנוטרלים – מוסדות שעובדים בשירות החברה, הכלכלה והשלטון ולא בשם היכולת של כל תלמידה ותלמיד ללמוד כל דבר. מגמה זו של נטרול בית הספר מחריפה בשנים האחרונות, עם האצת תהליכי החדירה של תאגידים, גופים פרטיים ומנגנונים שלטוניים לתוך בתי הספר.

אבל אם חוזרים להבנה הדמוקרטית של בית הספר, היא יכולה להיות הרבה יותר מעובדה היסטורית או ספקולציה פילוסופית, ולשמש בסיס למסקנות בעלות השלכות קונקרטיות ומעשיות. נובע, ממנה, למשל, שהפרטת החינוך היא חיסול בית הספר, וכן שבתי ספר מקצועיים, שטעם קיומם הוא ההנחה שיש תלמידים שפשוט לא מסוגלים ללמוד לימודים עיוניים, אינם בתי ספר כלל והם סותרים את המהות הדמוקרטית של בית הספר. ולא פחות חשוב, נובעת ממנה המחויבות העקרונית של כל איש ואשת חינוך: להעניק לכל תלמיד ותלמידה הרגשה של מסוגלות, ולהפוך את בית הספר למקום שבו החוויה היסודית אינה "אני חייב" כי אם "אני יכול".

ד"ר איתי שניר עוסק במחשבה חינוכית ובתיאוריה פוליטית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    לא הבנתי את הביסוס ההיסטורי לבית הספר הציבורי שמאפשר לכל אחד ללמוד כל דבר.
    – במסורת היהודית, בית המדרש היה חתרני אך היה פרטי (מן הסתם, מלכ"ר) ובתשלום. זכור הסיפור על הילל הזקן שלא יכל לשלם עבור השיעור ולכן עלה לגג הקפוא של בית המדרש.
    – גם בפוליס היוונית החינוך היה בעיקרו "בשירות החברה, הכלכלה והשלטון"- החתרן סוקרטס הוקע.

    לגבי הביסוס המוסרי והמעשי- זו התפרצות לדלת פתוחה.. ישראל נמצאת קרוב לשיא העולם בשיעור מסיימי תיכון ובעלי תואר אקדמי. כלומר, החינוך נגיש מאוד. האם זה הופך אותה לדמוקרטית ושיוויונית במיוחד? האם הנגשת החינוך עוד יותר תעזור? לפי עיקרון התפוקה השולית הפוחתת, כניראה שלא; הישראלים נמנעים מללמוד ספרות, פילוסופיה וכו' מקצועות לימוד בגלל חוסר רצון, לא בגלל תחושת חוסר מסוגלות וקושי כלכלי. והם נמנעים מללמוד מדעי המחשב כי המחשבה לשבת שלוש (או שלושים) שנים ולקודד מעלה בהם חלחלה; לא בגלל שמורה גרם להם לחשוב שאינם יכולים.

  2. רחמן חיים

    אחד כמוך צריך להיות שר החינוך ולא אלה שהתגלגלו למעלה. יש לזכור כי האפס עגול ובקלות מתגלגל למעלה.

  3. נעמה סלע

    הבעיות של מערכות חינוך בישראל ובעולם. אינן נעוצות רק בהסללה. אתה מנסה לרקוד בשתי חתונות . מצד אחד תוקף את מה שנעשה במערכת הציבורית . מצד שני דורש לעצור את ההפרטה שקוראת בגלל שהמערכת הציבורית לא משתנה.
    הייתי רוצה שיקום מנגנון להזדמנות שניה להתקבל להשכלה גבוה. משהו חינמי וללא תנאים מוקדמים. משהו בסגנון קורס ערב /בוקר עם מבחן מסכם שמאפשר כניסה. אולי באופן מקוון. ככה גם מצליחים להגיע לאילו שלהתפספסו.

  4. עופר כסיף

    אחלה מאמר.
    כפי שכתב הפילוסוף פאולו פריירה ב"פדגוגיה של מדוכאים", מערכת החינוך בת זמננו פועלת כבנק: היא "מפקידה" מידע בראשם של התלמידים במקום לעודדם לסקרנות, למחשבה ביקורתית ולספקנות. בכך היא משעתקת את הסדר החברתי הדכאני הקיים. רק חינוך ביקורתי יציל אותנו מהנצחתו של הסדר הקפיטליסטי ומההגמוניה של שלטון ההון.

  5. דפנה

    אם כל ילד מסוגל ללמוד כל דבר, אז אולי נדאג ללמד אותו חשבון אינפיניטסימלי כבר בגן? למה לבזבז זמן ולחכות לתיכון או לאוניברסיטה?
    אולי נתחיל אפילו כבר מרגע צאתו לאוויר העולם. אנחנו נדבר אליו באלגבראית או במחשבית, או בגיאוגרפיקנית, והוא, בהגיעו לכיתה א', לא יצטרך לבזבז את זמנו על הזוטות האלה ויהיה פנוי ללימוד אסטרופיזיקה.

    1. ליכודניק

      דפנה, איני יודע אם את צינית או רצינית.

      קראתי לפני כ-30 שנה סיפור מדע בדיוני קצר על תיבת צעצועים חינוכיים חייזריים שמגיעה איכשהוא לידי קבוצת ילדים, ומלמדת אותם על ריבוי מימדים, דואליות זמן-מרחב וכו' תפיסות שאינן אינטואיטיביות לנו.
      המבוגרים כמובן כועסים מאוד כשהילדים מתחילים "לחרוג מדרך הטבע"- להעלים דברים ולחזור אחורה בזמן -ומחרימים את הצעצועים,
      הילדים המתוסכלים שנאלצים להגביל את עצמם לפעולה לפי הפיזיקה הניוטונית נמלטים למימד אחר או משהו.

      אז כן, יש פיתוי חזק ללמד ילדים מדע עילי. זה הבסיס לתוכניות המחוננים.

      1. דפנה

        ליכודניק, נכון שיש פיתוי ללמד מדע עילי כבר לילדי בית הספר, אבל גם אתה כותב שמקומו בכיתות למחוננים. מדע עילי ממש לא מתאים לכולם, כי בניגוד לדברי איתי שניר, לא כל ילד מסוגל ללמוד, ובוודאי שלא כל דבר. ישעיהו לייבוביץ היה אחד ומיוחד, ואי אפשר להקיש מהיכולות הפנומנליות שלו ללמוד, עלינו.
        וזה מתחיל כבר מלידה או מינקות. הרי לא מעטים הם התינוקות הנולדים כשהם לוקים במחלות, נכויות ומומים שונים, פיזיים, נפשיים או שכליים. האם תינוק שסובל מכאבים פנוי, רגשית ושכלית, לקלוט גירויים מסביבתו כמו תינוק בריא? האם תינוק חירש ילמד את שפת אימו, [אם נתייחס לדוגמא שנתן איתי], כמו תינוק שומע?
        ויש כמובן את הילדים שיאובחנו בשלב מאוחר יותר כלוקים בפיגור שכלי, באוטיזם, בהפרעות קשב וריכוז. האם ניתן לומר כי כל אחד ואחד מהם יכול ללמוד כל דבר? האם אפילו אחד מהם יוכל ללמוד כל דבר?
        סביר יותר כי רובם ככולם יוכלו ללמוד משהו, על הסקאלה שבין מעט מאוד להרבה מאוד.
        ויהיו גם כאלה, שלא יוכלו ללמוד כלום, [ראה מקרה התינוקת הבריטית שדובר בה לאחרונה], אבל אף אחד מהם לא יוכל ללמוד הכל.
        אבל נניח לצורך העניין שכל הילדים יוולדו "מושלמים", ללא לקויות כל שהן, מוכנים לכאורה לספוג את כל המידע שבנמצא. עדיין קיימים כל כך הרבה גורמים שימנעו זאת. גם חיצוניים, וגם כאלה שנובעים מהילד עצמו. למשל, עניין של העדפה אישית, אופי, רקע משפחתי, רקע סביבתי. יש ילד שיתעקש להתמיד וללמוד גם כשקשה, ויש מי שיתעצל גם כשקל. יש את הגאון שיעדיף לשחק כדורגל, ושום השקעה בו לא תועיל, ויש את מי שסובל מפיגור שכלי או מאוטיזם ובעזרת אנשי מקצוע מתאימים ידהים את מכריו בהישגים אליהם הוא יגיע.
        לא ברור לי לכן איך אפשר לצאת עם כותרת כה גורפת וכוללנית, וגם לא ברור לאיזה צורך זה נעשה. כי גם אם נקבל זאת כ"נקודת מוצא שמהווה את הליבה המהותית של הצורה הפדגוגית שנקראת בית-ספר", מה נעשה עכשיו עם האמירה הזו. האם הכותב מתכוון שכל ילד זכאי ללמוד את כל מה שמעניין אותו? רק את מה שמעניין אותו? את מה שמעניין אותו פלוס לימודי ליבה? מאיפה יבואו התקציבים? מאיפה יבואו המורים?
        ואגב, ישעיהו ונחמה לייבוביץ לא ביקרו בבית ספר, ולמדו בביתם באמצעות מורים פרטיים. אולי זו הדרך הנכונה ללמוד, אבל כמה הורים יכולים להרשות זאת לעצמם.
        ואני בכל זאת חושבת למידה היא רק חלק מהילדות, ולאו דווקא החלק הכי חשוב.
        אז לשאלתך, ברור שדברי קודם נכתבו בציניות, וברור לי שהשאלה לא נשאלה ברצינות.

    2. עופר

      דפנה, ללמד ילדים הרבה יותר קל מאשר ללמד מבוגרים. גם דברים מורכבים. אני לא יודע מה זה חשבון אינפיטסימלי (זה קשור לאינפנטילי?) ואם זה שווה את ההשקעה, אבל ממה שאני זוכר מבית הספר, הרוב לא היה שווה, ועדיף היה להשקיע בדברים אחרים.

      1. דפנה

        עופר, לא כל כך חשוב מה זה בדיוק חשבון אינפיניטסימלי. יותר חשוב שגם סטודנטים מצטיינים במתמטיקה מתקשים בקורס הזה. ואדרבא, שינסו ללמד אותו את מי שהם עדיין בגדר infants, אולי זה יצליח. לגבי אינפנטילים אני הרבה פחות בטוחה.

        1. עופר

          דפנה, לאחרונה מדברים הרבה על בתי ספר מקצועיים כ"רכישת מקצוע". זו עוד היתממות של האיליטה האשכנזית, שמנסה להסתיר את העובדה, שללכת לבית ספר מקצועי זה לא רכישת מקצוע, אלא ההיפך הגמור מכך – הורדת הסיכוי ללמוד מקצוע מועיל כמעט לאפס, גם בשל העדר בגרות או בגרות לא אפקטיבית לאקדמיה, וגם בגלל ההפגרה החברתית והורדת האמונה של התלמידים שם ביכולותיהם. באופן כללי ניתן ליישם שם את מה שאמרה פעם עורכת "נגה" הפמיניסטי- אין לי בעיה עם עבודות בית, אלא עם הגברים, שאומרים לי, שזה התפקיד שלי לעשות אותן. גם לי אין בעיה עם מסגרות ואינסטלציה, אלא רק עם אשכנזים, שחושבים שאלה עבודות המיועדות למזרחים.

          1. דפנה

            ולי, עופר, אין שום בעייה עם בתי-ספר מקצועיים. גם במשפחתי הא"ט היו מי שלמדו בבתי-ספר מקצועיים, לגמרי מתוך בחירה אישית.
            אגב, למיטב ידיעתי מקצוע האינסטלציה מעולם לא נלמד בבתי ספר כאלה או בכלל. זה כנראה מקצוע שנלמד תוך כדי עבודה, וחבל שכך. אני גם בספק אם מישהו מלמד היום מסגרות, אבל אתה, ורבים כמוך, כל כך נגד, שאתם לא בודקים נגד מה אתם בדיוק.
            באחת השבתות האחרונות שמעתי בגל"צ את יעקב אגמון מראיין את מנהלת ביה"ס המקצועי ע"ש דב הוז. ראיון שכדאי לך לחפש ולשמוע. אבל עכשיו, לפני שהתחלתי לענות לך, בדקתי מה מלמדים שם, והרי התוצאות לפניך: סאונד, ניו מדיה דיגיטאלית, עיצוב שיער, ניהול רכש ולוגיסטיקה, וגרפיקה ממוחשבת.
            מה רע בזה? וגם מה רע במסגרות? ולמה שילד שלא מסוגל לשבת וללמוד בתיכון עיוני לא יוכל למצוא את מקומו בבית-ספר מקצועי?
            אגב, טרם פגשתי אשכנזי שהביע את דעתו שמקצועות כמו אינסטלציה ומסגרות מיועדים למזרחיים. יש לי הרגשה שאלה שמייחסים את העמדות האלה לאשכנזים הם אותם אנשים שמבחינתם מפא"י ובן-גוריון עדיין בשלטון.

  6. דני

    בתי ספר אמורים להיות מוסד חתרני???? מאיפה לקחת את זה? בתי ספר אמורים להיות מוסד לאילוף.

    1. עופר

      דפנה, כנראה שלא ראית את הסדרה של אמנון לוי "השד העדתי". מה שציינת זה שמות מכובסים לאותו הדבר. חברה שלי לימדה (הסטוריה) בתיכון מקצועי בחולון במגמת קולנוע והיא סיפרה לי, שיש שם חדר עריכה אחד, עם ציוד מיושן שבקושי פועל. לדעתה, קולנוענים יצאו משם, אם בכלל, למרות בית הספר, ולא בזכותו. זכותך להכחיש את המציאות, אבל זה לא עניין של "לא מסוגל", אלא של הסללה גזענית. מי שאחראי לכך זה אכן בעיקר מפא"י ובן גוריון, אבל גם כל מי שבא לאחר מכן, שלא עשה (כמעט) כלום לשנות את המצב, לרבות "הפנתרה" האופורטוניסטית הגזענית רגב, שעליה ועל שכמותה כותב מאיר עמור הכי טוב מכולם.

      http://www.haokets.org/2017/09/04/%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%95-%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%95/

      1. דפנה

        עופר, מסתמן שגם הפעם אין בינינו הסכמה. אני אמשיך להחזיק בדעתי שחינוך מקצועי הוא צורך. בעיקר לילד עצמו, אותו ילד שאין לו מה לחפש בתיכון עיוני. אם בית הספר בחולון שאתה מתייחס אליו הוא בית-ספר כושל, אז צריך לתקן ולשפר אותו. אני שמעתי על בתי ספר מקצועיים שונים לגמרי כמו אורט שפירא בכפר סבא, אורט טכניקום בגבעתיים, אורט סינגלובסקי בתל-אביב, בראודה בכרמיאל, ויצ"ו בחיפה ועוד.
        אגב, גם בין בתי הספר העיוניים יש מוצלחים יותר ומוצלחים פחות…
        בקשר למאיר עמור, מדובר בגזען מזרחי, שונא אובססיבי של כל אשכנזי באשר הוא.
        לא מפריע לו שמירי רגב יושבת בממשלה אולטרה ימנית ואנטי ליברלית מובהקת. הוא לא עוסק בשאלת התפקוד שלה כשרה, טובה או רעה.
        לא. מבחינתו מירי רגב פסולה כי היא משרתת את ה"שלטון האשכנזי".
        זה האיש שמשמש לך השראה? בעיני הוא פסול בדיוק כמוה.