string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לדמיין חיים שוויוניים בלי גזע עליון

בעוד גדי טאוב מתמקד במגרעות הפלסטינים וטוען שעדיף להם לקבל מכות משלטון ישראלי מאשר משלטון פלסטיני, רון כחלילי מציג את חיי היהודים במדינות האיסלאם כאידיליה ומתעלם מכך שהושתתו על דו-קיום שבין סוס לרוכבו. תגובה לשני מאמרים העוסקים ביחסי יהודים-מוסלמים ולא מצליחים להיחלץ מהמטריצה של השליטה ויחסי הכוח
אסף דוד

במדור הדעות של העיתון לאנשים חושבים הופיעו לפני כשבועיים שני מאמרים זה לצד זה. האחד של גדי טאוב, שנרתם שוב למאבק הקדוש לריסון עצמתם האדירה של יפי הנפש השמאלנים, ומימינו, בעמוד הנגדי, מאמר של רון כחלילי שמתרפק על ההיסטוריה של המזרחים במדינות ערב.

על הרשלנות האינטלקטואלית של טאוב נכתבו כבר מספיק תגובות רציניות. אוסיף רק דבר אחד. כמו שמאלנים רבים בארצנו מעדוֹת "אני הרי מתנגד לכיבוש", מתמקד טאוב דווקא במגרעותיהם של הפלסטינים, שהם הצד החלש והנשלט, ולא באלה של הצד שלו, החזק והשולט. לכן אין לו בעיה להשוות את היחס הישראלי לפלסטינים ליחס של הרשות הפלסטינית או חמאס לבני עמם, ומכאן לטעון שעדיף לקבל מכות משלטון ישראלי מאשר לקבל מכות משלטון פלסטיני.

גם בתור יעני-שמאלני (לפרטים על משמעות המילה "יעני" בערבית ראו נאומו האחרון של אבי דיכטר בפני אוונגליסטים ימנים קיצונים בארצות הברית) טאוב צריך לאמץ היגיון מביך כדי לטעון טענה כזו, שלא לדבר על מידה מביכה של הכללה ושל בורות ביחס לפרטי המתרחש בשטחים ובעזה תחת שלושת השחקנים המרכזיים שם: ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס.

אולי כדאי להזכיר ליעני-אינטלקטואל טאוב: מה שקורה בשטחים הוא קודם כל מעשה ידיה של ישראל, ששולטת באדמה ובאדם. ישראל אכן לא יכולה לוודא ששלטון פלסטיני (או כל שלטון אחר) יכבד זכויות אדם, אבל היא כן יכולה לכבד בעצמה זכויות אדם. אולי טאוב יוכל לנחש מה יכול להיות הצעד הראשון של מהלך ישראלי לכיבוד זכויות האדם הפלסטיני.

ההגיון של גדי טאוב זהה לזה של הרודן המזרח-תיכוני הממוצע: עדיף לכם לסבול ממני מאשר לסבול מהידיים של מי שיבוא במקומי. ברוך הבא למועדון המשטרים האוטוריטריים, טאוב. שמור לך מקום של כבוד בשורת עֻלַמַאא א-סַלַאטִין: האינטלקטואלים של השלטון

במשך חמישים שנות כיבוש הוכיחה ישראל שיש לה יכולת אדירה להשפיע על מה שקורה בצד הפלסטיני, לטובה ולרעה. מעולם לא הייתה לה יכולת כזו ביחס לאף מדינה באזור. ישראל יכולה לדאוג שהשלטון הפלסטיני הנוכחי בשטחים, וזה שייכון שם לאחר ייסודה של מדינה פלסטינית, יזכה לסיוע ולשיתוף פעולה מצדה, ולא לכתף קרה (במקרה הטוב). זאת משום שיש לישראל אחריות מוסרית על המתרחש בשטחים שבהם היא שולטת זמן כה רב, והאחריות הזו לא תתפוגג יום אחד ואף לא שנה אחת אחרי תום הכיבוש. לא מדובר רק בחובה של ישראל כלפי הפלסטינים אלא בשיקול תועלתני פשוט. אם כך תנהג ישראל אולי יצטמצם הסיכון, שכל כך טורד את מנוחתו של טאוב יפה הנפש, שהשלטון הפלסטיני בשטחים יהיה דכאני.

למעשה, ההיגיון של טאוב בהקשר הזה זהה לחלוטין להיגיון של הרודן המזרח-תיכוני הממוצע, זה שגם האביב הערבי לא הפילו מכסאו: עדיף לכם לסבול ממני מאשר לסבול מהידיים של מי שיבוא במקומי (האחים המוסלמים/דאע"ש/איראן/ישראל/מלאו את החסר). ארדוף אתכם אם תטענו שאני דופק אתכם, אבל קו ההגנה האמיתי שלי הוא זה: אני אכן דופק אתכם, אבל "הם" ידפקו אתכם יותר. וכל מי שמנסה לשחרר אתכם ממני, לא באמת אכפת לו מכם; אתם שווים בעיניו כקליפת השום, וכל רצונו הוא הוא להתקבל למועדון של השמאל הבינלאומי. ברוך הבא למועדון המשטרים האוטוריטריים, טאוב. שמור לך מקום של כבוד בשורת עֻלַמַאא א-סַלַאטִין: האינטלקטואלים של השלטון.

מימין למאמר של טאוב מופיע מאמרו של כחלילי על יחסי יהודים-ערבים בתקופת האסלאם. הנושא אכן מרתק ומעציב מאין כמוהו, כפי שהוא כותב. כחלילי מתפייט על ה"מושג המתעתע", דִ'ימִּי, ש"מצד אחד מקופל בתוכו מעמד אזרחי-דתי נחות, לא עצמאי, אבל מצד שני הוא גם מגדיר את המיעוט הדתי היהודי (והנוצרי) ומחויב לשמור עליו, כמיעוט". גם זה נכון.

האחים אל כווייתי מנגנים בתזמורת רדיו עיראק, 1928 (שני מימין - דאוד, חמישי מימין - סלאח)
האחים אל כווייתי מנגנים בתזמורת רדיו עיראק, 1928 (שני מימין – דאוד, חמישי מימין – סלאח)

אולם האידיליה שמתאר כחלילי בהקשר הזה, שאותה הוא מכנה "מודל אלטרנטיבי" לחיים שלנו כאן, גם היא מביכה. הסבים והסבתות שלנו אכן "חיו דלת מול דלת עם שכנם המוסלמי, כיבדו זה את דתו של זה וניהלו חיים משותפים, כמעט בכל התחומים". אולם כחלילי שוכח לספר שזה היה דו-קיום שבין סוס לרוכבו. כאשר מוסלמים היו המעמד השליט, הם היו הוגנים מספיק כדי להעניק הגנה מסוימת ליהודים (מן הסתם היו להם טאוב-ים שהגנו על המעמד המשפטי הנחות הזה ופלבלו בעיניהם מרוב הערצה עצמית על מוסריותם). אולם חייהם של היהודים תחת השלטון המוסלמי, ואיכות חייהם, היו תלויים בהחלטה של המוסלמי, בן המעמד השליט והעליון. ברצותו היו להם חיים סבירים. כשפחות התחשק לו – לא. יחסי הכוח הללו דומים ליחסי הכוח בין יהודים לבין מוסלמים כיום בין הים לבין הנהר, רק בהיפוך המעמד השולט והמעמד הנשלט.

המורכבות של החיים היהודים תחת שלטון מוסלמי, והפרקים השלווים והיפים בהיסטוריה הזו, בוודאי ראויים להנכחה על רקע אתוס "בכל דור ודור קמו עלינו לכלותנו", שהתרחב בשנים האחרונות גם להיסטוריוגרפיה הרשמית של יהודי ארצות ערב והאסלאם. מכיוון שהאתוס הזה הוא חלק ממערכת האינדוקטרינציה וההסברה הממלכתית כדאי שגם הסיפֵּר הנגדי יונכח, מאותם שיקולים בדיוק.

התעלמות מיחסי הכוח ששררו בעבר בין מוסלמים לבין יהודים אינה חכמה ואינה משרתת את המטרה, לא מצד האמת ולא מצד התועלת. ה"מודל האלטרנטיבי" שמציע כחלילי נשען, אם כן, על כרעי תרנגולת

אולם התעלמות מיחסי הכוח ששררו בעבר בין מוסלמים לבין יהודים אינה חכמה ואינה משרתת את המטרה, לא מצד האמת ולא מצד התועלת. זאת משום שיבואו אחרים ויטענו: מוסלמים אכן היו הוגנים יחסית כלפי יהודים בעבר, אולם רק משום שהיו המעמד השליט, ועל כן גם בעתיד הם יהיו הוגנים כלפי יהודים ובלבד שישובו לשלוט בהם. ה"מודל האלטרנטיבי" שמציע כחלילי נשען, אם כן, על כרעי תרנגולת. הוא ישכנע את המשוכנעים בלבד, וכל היתר ימשיכו להאמין בכך שרק כוח יבטיח דו-קיום בין יהודים לבין מוסלמים; דו-קיום בין סוס לרוכבו.

מדוע צריך להמציא עבר כדי לחזור אליו? אם כבר מדמיינים דבר מה מופרך, מדוע לא לדמיין עתיד מופרך – חיים שוויוניים בלי גזע עליון ששולט על גזעים נחותים – במקום לדמיין עבר מופרך ולהציע אותו בתור עתיד? עד כדי כך משחקי הכוח והשליטה בין יהודים לבין מוסלמים לאורך מאות רבות של שנים שיבשו את תודעתנו ואת הדמיון שלנו?

ד"ר אסף דוד הוא ממייסדי הפורום לחשיבה אזורית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    גדי טאוב מציע תזה מופרכת על סמך עובדות מדויקות. רון כחלילי מציע תזה מופרכת על סמך עובדות מופרכות.

    אני לא ארחיק לכת עד לדברי הרמב״ם, יהודה אבן וקנין או חיים בן עטר, שמעולם לא הייתה אומה צוררת ליהודים כמו ״הישמעאלית״. אבל מעבר למונח המשפטי ד׳ימי שנחמד להטפל אליו (כי הוא כאילו מספק מסגרת כוללת ל1300 שנות היסטוריה יהודית תחת שלטון מוסלמי), במציאות, בפרקטיקה, פעמים רבות היחסים היו הרבה יותר גרועים מאלו של הסוס ורוכבו. הם גם בוודאי היו יותר גרועים מאשר היחסים השוררים בין הירדן לים כיום. הם הגיעו גם עד רצח המוני ברברי חסר מעצורים של אלפי בני אדם.

    1. שאול סלע

      עמית משתמש בפרקטיקה של הציונים האשכנזים שמנסים להתנער מאשמתם בפשעים כלפי מזרחים שמתוארים בסרט של דוד דרעי "סאלח פה זה ארץ ישראל". במזרח התיכון בעקבות סאייקס פיקו לכל המיעוטים ואלה שאינם היו מיעוטים היה גהינום.

  2. סמולן

    למרבית הצער, רוב פרסומי הפורום נראים ממש כמו הפוסט הזה, שחד ממש כמו נעל. לשירותך, אסביר את כוונת הטאוב. היא לא מסובכת, אבל דורשת חשיבה.

    1. מה לא: טאוב לא טוען שצריך לשלוט בשטחים ובפלסטינים. די בסיסי, אבל כנראה שלא הבנת.

    2. מה כן: טיעון שיוצא נגד גמביט זכויית האדם. זה מוכר היטב, אבל אחזור עליו בשבילך. הנה ישראל של 67, הפגיעות בהתגלמותה, כמו שאמר לוינס. סיכויי השרידות שלה במזרח התיכון נמוכים מאד, אלא אם תשתמש בנשק להשמדה המונית, אטומי או ביולוגי. אם לא תשתמש בו, גבולות 67 יופעלו לרצח עם, של היהודים. אם הנשק הזה יופעל, הוא יוביל לרצח עם, או הרג המוני בהיקפים דומים, של ערבים (אני מנסה לפשט את הדילמה; כן, ידוע שיש אנשי צבא שחושבים שאפשר לחיות גם בגבולות המטורפים ההם, אם כולנו נהיה מין קומנדו זמין תמידית). לכן לכאורה אסור לוותר על גבולות הבטחון האלו, אבל בעצם זו חובה דחופה, כי זכויות האדם הפלסטיניות מופרות אם לא, וזכויות אדם גוברות על הכל, ומי שחושב אחרת הוא תקופה אפלה. לכן, יש להכנס לגבולות הפגיעות ההם של לוינס, לחבק מבחנה ולקוות שהחידקים יודעים מה מצופה מהם.

    3. זו ההקדמה, הרקע הכללי לטיעון של טאוב. ובאופן מפליא, טאוב עצמו משתוקק לחבק מבחנה או קוביית אורניום (או כל מנגנון ברוטאלי אחר, מציאותי יותר), ומאד מעוניין שישראל תצא מהשטחים.

    1. סמולן

      המשך…

      4. אבל למרות תאוותו לחיים סיפיים בצל המרחב הנעים והאצילי שלנו, הוא פיתח טיעון נגד הלוגיקה המצטטת זכויות אדם במקרה הזה.

      5. איך? ככה. טאוב שם לב שזכויות אדם מופרות בהווה, והרעיון הוא שאם נצא מהשטחים, אם תפסק ההפרה, לא יופיעו הפרות אחרות. כלומר, וזו אכן בעיה כללית בתיאוריות זכויות אדם, נהוג להניח שפרט למקרבן המעוול, כולם מלאכים. אפשר לכנות את הרעיון הזה "כשל המילאוך", אבל יש אנשים רעי לב שקוראים לו "הפורום לחשיבה אזורית", כי אתם ממלאכים יותר מתיאולוג נוצרי מימי הביניים.

      6. אחרי שנמנע מכשל המילאוך, הלך טאוב ופיתח פתרון לו: יש להאבק רק למען שינויים שיובילו למצב עולם עם יותר זכויות אדם מהמצב הנוכחי.

      7. זה פתרון כללי לאקטיביזם של זכויות אדם, בלאט. עשה ועל תעשה, שולחן ערוך חדש. הוא מאד קפיטליסטי, הפתרון, כי טאוב לא משקיע מאמצים אחא אם הם רוכשים לו שיפור בזכויות ההן.

      8. אבל במקרה שלנו, הפתרון מורה על השקעה במצב הנוכחי. ולמה אתה קופץ? כי אתה חושב שזו הנחיה לפעולה ובלבלה בעורף השמאל. אבל הטיעון רלוונטי רק לזכויות אדם. אם למשל היית יכול להצביע על יתרון אחר שעזיבת השטחים תניב, המבנה המטרתי של טאוב אשכרה היה פועל לטובתך. צא ומצא מדד כזה, והכל פתאום יהיה נפלא, מבטיח.

      9. הבעיה של הטיעון של טאוב היא אחרת: זכויות יכולות להיות מוגדרות כצידוק לאי-פעולה (כמו הלל הזקן). ואז, לא סיפור לתבוע שישראל תפסיק את פעולת הכיבוש, ואכן בחי קשר למצב הקטחני שהיא תמצא את עצמה תוך דקה וחצי.

      1. שאול סלע

        אם סמולן מאז שנתקלתי בכינוי הזה כבר לפני עשור לא מזוהה בשמו מותר להגיד עליו שהוא חלאה. סמולן הוא חלאה לא בגלל שהוא לא מזוהה ברשת,אלא משום שהוא הצדיק את הפשעים הציונים אשכנזים כלפי מזרחים שמתוארים בסרטו של דוד דרעי "סאלח פה זה ארץ ישראל",במקביל הצדיק סמולן את הפנייתם של יהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה לרמת אביב. סמולן ניסה לבסס את הטיעון שלו בכך שהיהודים שהגיעו מפולין היו ניצולי שואה,לא רק שטיעון ההגנה מופרך,גם הטענה שהם היו ניצולי שואה מופרכת.

        1. סמולן

          הי שאול. לא ראיתי את הסרט. אם יש לך מקור לעניין אחוז נמוך במיוחד של ניצולי שואה בעליית גומולקה, אנא שלח. עד אז, כן, אני בעד אפליה מתקנת גם לניצולי שואה, כמה שנים לאחריה.

  3. Mosheshy

    אסף דוד במאמר מדוייק.
    אכן.
    חייבים לדמיין עתיד בלי גזע עליון.
    באשר לתגובה של עמית.
    אז הרמב"ם אמר.
    מהיכן ברח הרמב"ם ? מהאומה הנוצרית הצוררת. ולכן ניצל.
    למעשה, למרות הכל, האומה הישמעלית הצילה את היהדות משמד.

    "מה שהיהדות חייבת לאיסלאם".
    האיסלאם הציל את היהדות. זוהי קביעה לא פופולרית שמעוררת אי־נחת בימינו, אך זוהי אמת היסטורית. בשנת 570 לספירה, שנת לידת הנביא מוחמד, היהודים והיהדות עמדו לרדת אל תהום הנשייה. בואו של האיסלאם הציל אותם בהציעו סביבה חדשה שבה יכלו לא רק לשרוד, אלא גם לשגשג ואף להניח את אבני היסוד לפריחת התרבות היהודית בעתיד – גם בעולם הנוצרי – במהלך ימי הביניים ועד לעת החדשה.

    במאה הרביעית לספירה כבר שלטה הנצרות באימפריה הרומית. אחד ההבטים של הצלחתה היה התנגדות לדתות יריבות, והיהדות בכללן, והעברת מאמיני הדתות האלה על דתם, לפעמים בכפייה. חלק ניכר מן העדויות שבידינו על אודות היהודים באימפריה הרומית מאותה עת ואילך עניינן המרות דת לנצרות.

    ההתנצרות הביאה להתמעטות רבה במספר היהודים בין המאות הרביעית לשביעית, ובעקבות זאת חלה הרעה הדרגתית ורצופה במעמדם, בזכויותיהם, במצבם החברתי והכלכלי ובחיי הדת והתרבות שלהם ברחבי האימפריה הרומית. חוקים רבים שללו מהיהודים את זכויותיהם כאזרחים, מנעו מהם לקיים את מצוות דתם והדירו אותם מן החברה.

    בד בבד נמשך המאבק הצבאי והפוליטי בן מאות השנים מול פרס. מאחר שהיהודים היו מרכיב זעיר בעולם הנוצרי, לא היתה בהכרח סיבה שמאבק רחב ההיקף הזה ישפיע עליהם במיוחד, ואף על פי כן הוא השפיע עליהם מאוד. כל זאת משום שהמאבק בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית הוביל לניתוק גדל והולך בין היהודים שחיו תחת השלטון הביזנטי־הנוצרי ובין אלה שחיו תחת השלטון הפרסי. האימפריה הפרסית כללה את בבל (כיום עיראק), שבה היה אז הריכוז היהודי הגדול בעולם: כאן היו המרכזים הרוחניים היהודיים הגדולים וכאן נוצר התלמוד הבבלי, גולת הכותרת של התרבות היהודית – לבד מהתנ"ך – במשך 3,000 שנים. הניתוק מכל אלה היה הרה אסון לתרבות היהודית בעולם הנוצרי.

    היהודים שחיו באימפריה הביזנטית תחת שלטון הנצרות אף איבדו את שפות התרבות שייחדו אותם – העברית והארמית – וסיגלו להם תחתן את הלטינית, היוונית ושפות מקומיות אחרות. כך אבדה להם הדרך אל יצירות הספרות שהן לב התרבות היהודית – המקרא, המשנה, השירה והפיוט, המדרש, ואפילו התפילה. אובדן השפה על כוחה המאחד ואובדן הספרות הקשורה בה היו צעד משמעותי בדרך להתבוללות והיכחדות. בנסיבות אלה, לצד הניתוק מבבל, שהיתה המקום היחיד שבו הוסיפה לפרוח תרבות יהודית, לא היו החיים היהודיים בעולם הנוצרי בשלהי העת העתיקה אלא צל חיוור של גדולת עברם שלוש או ארבע מאות קודם לכן. יתר על כן, הם נידונו לכליה. אלמלא האיסלאם, קרוב לוודאי שהיריבות עם פרס היתה נמשכת, הניתוק בין יהדות המערב שבעולם הנוצרי ליהדות בבל שבמסופוטמיה היה גובר, יהדות המערב היתה מתנוונת ונעלמת ויהדות המזרח היתה הופכת לעוד כת, אחת מני רבות.

    כל זה נמנע הודות להופעת האיסלאם. כיבושי האיסלאם במאה השביעית שינו את העולם והשפיעו השפעה דרמטית על היהודים. בתוך מאה שנה ממותו של מוחמד, בשנת 632 כבשו צבאות האיסלאם כמעט את כל האזורים בעולם שבהם חיו יהודים, מספרד מזרחה אל צפון־אפריקה והמזרח התיכון, עד הגבולות המזרחיים של איראן ומעבר להם. כמעט כל היהודים בעולם חיו עתה תחת שלטון האיסלאם. תחת האיסלאם השתפר מצבם בכל ההבטים: המשפטי, הדמוגרפי, החברתי, הדתי, הפוליטי, הגיאוגרפי, הכלכלי, הלשוני והתרבותי.

    תחילה חל שיפור בנסיבות הפוליטיות. כמעט כל מקום שבו חיו היהודים קודם לכן תחת שלטון הנצרות היה עתה לחלק מהמרחב הפוליטי שבו שכנה גם בבל – קורדובה ובצרה היו באותו עולם פוליטי. הגבול הישן בין המרכז בבבל ליהודים באגן הים התיכון נמחק כלא היה.

    עם השינוי הפוליטי חלה תמורה במעמד המשפטי של האוכלוסייה היהודית. אף כי לא תמיד ברור מה התרחש במהלך הכיבוש המוסלמי, דבר אחד ודאי: היהודים באזורים הכבושים הפכו, רובם ככולם, לאזרחים מדרגה שנייה. לרוב היהודים היה בכך שיפור גדול, בהשוואה למעמדם כלא־אזרחים חסרי זכויות. בספרד הוויזיגותית, למשל, זמן קצר לפני הכיבוש המוסלמי בשנת 711, נאלצו היהודים לראות את ילדיהם נלקחים מהם ומוטבלים בכפייה לנצרות, והם עצמם היו לעבדים. בחברות המוסלמיות בימי הביניים השתייך הנתין היהודי לקטיגוריה שהיתה מוגדרת בחוק, ולצד חובות שונות העניקה זכויות מסוימות ומידה של הגנה. אלה לא היו הזכויות וההגנה הנדיבות שמהן נהנו המוסלמים, והחובות היו רבות יותר, אך במאות הראשונות היו המוסלמים עצמם מיעוט בארצות שכבשו, ומבחינה מעשית לא היו ההבדלים כה גדולים.

    לצד מעמד משפטי כמעט שווה בא שוויון חברתי וכלכלי. יהודים לא הוגבלו לגטאות, לא במובן הממשי של המלה ולא מבחינת הפעילות הכלכלית. החברות המוסלמיות היו פתוחות. גם בחיי הדת נהנו היהודים מחופש מלא. אמנם ייתכן שהם לא הורשו לבנות בתי כנסת רבים או לתת פומבי לאמונתם, אך למעשה הם יכלו לקיים את דתם בלא מגבלות של ממש. היהודים גם זכו לייצוג רשמי בפני השלטון. בחיי היום יום לא היו הדברים בוודאי מושלמים, אך זו היתה הנורמה.

    האחדות הפוליטית שהביאה עמה האימפריה המוסלמית העולמית החדשה לא האריכה ימים, אבל היא יצרה ציוויליזציה מוסלמית עולמית רחבה, בדומה לציוויליזציה הנוצרית הישנה שאת מקומה תפסה. כל היהודים שחיו באזור הנרחב הזה זכו למעמד דומה ולזכויות דומות. הם יכלו לנוע בחופשיות, לקיים קשרים ביניהם ולפתח את זהותם היהודית. התרחבות גדולה של המסחר החל במאה התשיעית יצרה מגע בין יהודי ספרד – וגם מוסלמיה – ובין יהודים ומוסלמים אפילו בהודו.

    אנשים רבים בעולם החדש של האיסלאם אימצו להם את שפת המוסלמים. הערבית נהפכה בהדרגה לשפה של אזור רחב ידיים, דחקה ואף כמעט שהעבירה מן העולם את הלשונות האחרות – היוונית והסורית, הארמית, הקופטית והלטינית. גם הפרסית נסוגה לזמן רב, עד ששבה והופיעה מאוחר יותר, מושפעת מאוד מן הערבית.

    היהודים סיגלו להם את השפה הערבית מהר מאוד. בתחילת המאה העשירית, 300 שנים בלבד אחרי הכיבוש, כבר תירגם סעדיה גאון את המקרא לערבית. עד שנת 900 בערך זנחו היהודים במידה רבה את לשונותיהם ודבקו בערבית. כך הם יכלו לבוא במגע ישיר עם התפתחויות תרבותיות רחבות בעולם המוסלמי, מגע שהוליד, החל במאה העשירית, זיווג מופלא של שתי התרבויות. על רקע זה פיתחו היהודים תרבות חדשה לחלוטין, שונה מתרבותם שלפני האיסלאם, בלשון, בדפוסים תרבותיים ובמנהגים. התרבות היהודית החדשה בעולם המוסלמי לא התמקדה עוד בדת אלא, כתרבות שכניה, שילבה במידה רבה בין הדתי לחילוני. היא התרחקה מרחק רב הן מעברה שלה והן מאירופה הנוצרית של ימי הביניים.

    בדומה לשכניהם היוצרים וההוגים, היהודים כתבו בערבית, או בגרסה היהודית שלה, ערבית־יהודית, שהיא ערבית הנכתבת באותיות עבריות ולה תחביר משלה ואוצר מלים מיוחד לה. הערבית קירבה אותם אל הערבים, ואילו השימוש בגרסה היהודית שלה איפשר להם לשמר את המחיצות בינם ובין המוסלמים. נושאי הכתיבה של היהודים והתבניות הספרותיות ששימשו אותם הושאלו מהמוסלמים והתפתחו בזיקה להתפתחויות באיסלאם הערבי.

    באותה עת גם היתה תחייה לעברית: היא שימשה כשפת הספרות הגבוהה, בדומה לערבית אצל המוסלמים. לצד שירה עברית ופרוזה אמנותית בעברית נכתבה ספרות חילונית מגוונת, איכותית מאוד בחלקה, בעברית ובערבית. מיטב השירה העברית שנכתבה מאז התנ"ך מקורה בתקופה זו. סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, יהודה אלחריזי – אלה ורבים אחרים נמנים עם השורה הראשונה של היוצרים היהודים לא רק בעולם האיסלאם, אלא בספרות ובתרבות היהודית בכלל.

    היכן יצרו היהודים את כל זה? מתי הצליחו להגיע לחיים של שיתוף עם שכניהם? הדבר התרחש בכמה מרכזים חשובים, שהבולט בהם היה ספרד המוסלמית, שבה פרחה תרבות יהודית בזיקה לפריחה התרבותית בקרב המוסלמים. בבגדאד בין המאה התשיעית למאה ה–12, בקירואן שבצפון אפריקה (תוניסיה כיום) בין המאה התשיעית למאה ה–11, בקהיר בין המאה העשירית למאה ה–12 וגם במקומות אחרים היתה זיקה הדוקה בין עלייתם ונפילתם של מרכזי תרבות מוסלמיים ובין הפריחה והקמילה של התרבות היהודית שם. זיקה זו לא היתה מקרית וגם לא תוצאה של פטרונות מוסלמית נאורה במיוחד. היא היתה תוצר של מאפיינים עמוקים יותר של היהדות והאיסלאם, מאפיינים חברתיים ותרבותיים, משפטיים וכלכליים, לשוניים ופוליטיים, שביחד איפשרו ליהודים בעולם האיסלאם ואף עודדו אותם ליצור תרבות חדשה בתוך הציוויליזציה השלטת של התקופה.

    זה לא נמשך לנצח. הסימביוזה המוצלחת בין היהודים לערבים המוסלמים באה אל סופה בסביבות שנת 1300. למעשה היא החלה להתפוגג עוד קודם לכן, עם הירידה בחשיבות ובחיוניות של התרבות הערבית ביחס לתרבויות מערב אירופה ולתרבויות הפרסית והטורקית, שהתפתחו תחת כנפי האיסלאם.

    הפריחה התרבותית של היהודים בימי הביניים היתה אפוא במידה רבה תוצאה של הפריחה התרבותית, ובמידת מה גם הפוליטית, של האיסלאם הערבי. כאשר התרבות המוסלמית הערבית שיגשגה, התפתחה גם התרבות היהודית, וכאשר התרבות המוסלמית הערבית שקעה, שקעה גם התרבות היהודית. ואולם הנכסים התרבותיים שיצרו היהודים תחת שלטון האיסלאם שימשו להם מצע להמשך הצמיחה גם בספרד הנוצרית ובעולם הנוצרי בכלל. העולם המוסלמי לא היה מקור ההשראה היחיד לתחיית התרבות היהודית מאוחר יותר באירופה הנוצרית, אך הוא תרם לה תרומה שקשה להפריז בחשיבותה.

    פרופ’ וסרשטיין הוא מרצה להיסטוריה מוסלמית והיסטוריה של היהודים בעולם האיסלאם באוניברסיטת ונדרבילט בנשוויל, טנסי

    https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2019234

    1. עמית

      מתי בדיוק הרמב״ם ברח מ״האומה הנוצרית״?
      הוא ברח מהרדיפות וההשמדה השיטתית של יהודים שביצעה שושלת מוסלמית בספרד ובצפון אפריקה. השמדה שיטתית של יהודים שהתרחשה בשיא תקופת ״הסימביוזה״ שהמאמר שציטטת טוען שהתקיימה.

  4. ליכודניק

    נו, ואם נצא מ-"המטריצה של השליטה ויחסי הכוח", זה יעזור?
    זה המודל המקובל באירופה ובארה"ב- וכידוע הוא לא מביא להרמוניה.

  5. רון

    "יחסי הכוח הללו דומים ליחסי הכוח בין יהודים לבין מוסלמים כיום בין הים לבין הנהר, רק בהיפוך המעמד השולט והמעמד הנשלט." לא ידעתי שהמוסלמים בין הים לנהר חיים כד'ימים וחייבים לשלם ג'יזיה כשהם מושפלים.

  6. אבג

    אם חשוב לך שלא יהיה גזע עליון אני מציע להתחיל בשאר ה 300 מיליון ערבים שנמצאים תחת כיבוש אמיתי ללא סיבה על ידי המנהיגים שלהם ואחרי שתשחרר את כל אלו מהדיקטטורות הרבות תבוא לפתור את הבעיה של ה"כבושים" היחידים שרוצים לרצוח את "הגזע העליון" שמשום מה מסרב למות או לברוח.