string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

געגועי ללולה: היררכיה, שחיתות ודמיון פוליטי בברזיל

כשנה לאחר ההדחה של הנשיאה דילמה רוסף, נדמה כי האומה הברזילאית ממשיכה להסתחרר כלפי מטה. מתן שפירו בילה כמה שנים במאראניאו שבצפון-מזרח ברזיל בניסיון לבדוק את היחס בין תקווה, כוח פוליטי ושינוי חברתי במדינה
מתן שפירא

לפני כשנה פרסמתי כאן כתבה על המשבר הפוליטי בברזיל. טענתי כי הדחת הנשיאה דילמה רוסף במאי 2016 הייתה לינץ' לכל דבר ועניין, שבוצע על ידי האליטה הפוליטית והכלכלית במדינה על מנת לעצור שני תהליכים מרכזיים שממשלת מפלגת הפועלים (PT) הובילה בשנים האחרונות: צמצום הפערים החברתיים על חשבון הפריבילגיות המסורתיות של המעמד הבינוני הגבוה, והמלחמה בשחיתות. הסברתי כי בזמן שרוסף עצמה לא הואשמה בשחיתות משום סוג, כמעט כל מי שהובילו את תהליך ההדחה נחשדו כבר אז בעבירות פליליות חמורות, כמו למשל הלבנת הון, שוחד, הטיית כספי ציבור, מרמה, הפרת אמונים וגניבה. למרות האירוניה הזו, רוסף הודחה. את מקומה על כס הנשיאות תפס סגן-הנשיא מישל טמר (Temer) ממפלגת PMDB, בעבר שותף פוליטי שהפך ליריב מר.

שנה ומשהו לאחר תהליך ההדחה, נדמה כי האומה הברזילאית רק הולכת ושוקעת עמוק יותר בבוץ. יש לכך שלוש סיבות עיקריות: ראשית, הממשלה החדשה שבנה טמר לא הצליחה לבלום את הכלכלה המתרסקת, שהצטמקה ב-9% מאז שיא הצמיחה של 2012. ברזיל עדיין נמצאת במשבר הכלכלי החמור ביותר שפקד אותה במאה השנים האחרונות, ולראיה, שיעור האבטלה רק הלך ועלה מאז שתפס טמר את השלטון – למרות ההבטחות לתכנית הבראה מקיפה. שנית, אכיפת שלטון החוק, שגם כך אף פעם לא הייתה חזקה בברזיל, הולכת ונעלמת. למשל, שיעור כריתת היערות באמזוניה – שמוחלפים בשדות ענקיים לגידולי ביודיזל – עלה בכ-30% לערך כיוון שבעלי הון וקרקעות המקורבים לממשל בברזיליה למעשה יכולים להרשות לעצמם להתעלם מן החוקים העוסקים בהגנת הסביבה. לאחרונה עלה גם מספר מקרי הרצח של פעילים סביבתיים והפשיעה בכל רחבי ברזיל מגיעה בממדים אסטרונומיים. בריו דה ז'אניירו בלבד, למרות מבצעי "הניקוי" בפאבלות לפני האולימפיאדה, עלה שיעור מקרי המוות האלימים בכ-30% בתוך כשלוש שנים.

הנקודה השלישית, ואולי החשובה ביותר, היא שמבצע "רחיצה בלחץ גבוה" (Operação Lava Jato) של המשטרה הפדרלית – שהיה אחד הגורמים העיקריים לאי-השקט הפוליטי בברזיל מאז 2014 – ממשיך להניב תוצאות מהממות. בלבה של הפרשה נמצא תאגיד הנפט הממשלתי "פטרובראס" (Petrobras), אחד התאגידים הגדולים בעולם, שככל הנראה שימש כמסלקה לסדרת שחיתויות מסועפת בהיקף של טריליוני דולרים. למעשה, כיום ברור לכולם שהיקף השחיתויות הפוליטיות הוא הגבוה ביותר בהיסטוריה הברזילאית והשערוריות מתפרסמות בקצב מהיר. לא אוכל לסקור אותן כאן במלואן, אבל רק כמה עובדות על מנת לסבר את האוזן: יו"ר הקונגרס לשעבר אדוארדו קוניה (Cunha), שהיה האדריכל הראשי של תהליך ההדחה, יושב כיום בכלא באשמת שחיתויות בהיקף של מיליוני דולרים. נכון ליוני 2017, שבעה מן השרים שמינה טמר נאלצו להתפטר לאחר שגם הם הואשמו בשחיתות, ועוד כ-16 שרים אחרים נמצאים תחת חקירה. כמוהם, כמעט כל ראשי המערכת הפוליטית בברזיל, הן בקונגרס והן בסנאט, נקראו לחקירות במשטרה וחלקם נאסרו. בתקשורת התפרסמו הקלטות של אישים בכירים, שהיו ממובילי תהליך ההדחה, ובהן הוכחות לקבלת כספי שוחד בהיקפים אדירים, סתימת פיות, קשירת קשר לתשלום דמי חסות ודמי שתיקה, ואפילו קשירת קשר לרצח של עדים פוטנציאליים. טאורי זאואשקי-  (Teori Zavascki) –  התובע הכללי הקודם, שהיה אחראי על החקירות כנגד ראשי המערכת הפוליטית בברזיל – נהרג בתאונת מטוס מסתורית בינואר 2017. טמר עצמו הואשם לאחרונה בשחיתות ובתשלום דמי שתיקה לקוניה, אולם הוא מסרב להתפטר.

אם מידת הפופולריות של דילמה רוסף בשנת 2012, רגע לפני הקריסה, עמדה על בערך 70% – וגם בשיא הסקנדל בשנת 2016 ירדה לאזור ה-10% – הרי שבסקרים מחודש יוני 2017 מידת הפופולריות של מישל טמר הגיעה לשפל של כ-2% בלבד. הוא לפיכך איבד כל לגיטימיות בציבור. הכישלון המערכתי הטוטלי והקולוסלי הזה למעשה מוכיח כי כל תהליך ההדחה היה פשוט בדיחה אחת גדולה. ברזיל ממשיכה להסתחרר כלפי מטה וכיום לא ברור בכלל אם ומתי המדינה תוכל להשתקם. עם זאת, אנשים הרי ממשיכים לחיות את השגרה שלהם אפילו בזמנים קשים. לכן מעניין לבחון דווקא כיום מה היחס שבין תקווה, כוח פוליטי ושינוי חברתי בברזיל.

על מנת לענות על שאלה זו חזרתי במהלך הקיץ של 2016 – ממש לאחר הדחתה של דילמה רוסף – לשדה המחקר שלי במדינת מאראניאו (Maranhão) בצפון מזרח ברזיל. עד כה חייתי שם במצטבר כשלוש שנים לצורך מחקרים אנתרופולוגיים על נושאים שונים, רוב הזמן בשכונה נמוכת הכנסה הממוקמת בפרבר של סאו לואיז, עיר הבירה של מאראניאו. על בסיס הביקור האחרון אבקש להראות בכתבה זו כיצד המצב הכלכלי והפוליטי משפיע על הדינמיקה של חיי היומיום בשכונה. אשתמש לשם כך במונח "דמיון פוליטי", כלומר, האופן שבו היררכיות ומערכי כוחות בהווה משפיעים על האופן שבו אנשים מדמיינים כיצד יראה העתיד שלהם. אני טוען כי על מנת להבין את המשחק הפוליטי בברזיל כיום יש צורך להבין שתי נקודות עיקריות ביחס לדמיון הפוליטי המקומי: ראשית, כיצד אנשי-יומיום (שאינם בהכרח פוליטיקאים מקצועיים) מתנהלים בתוך מערכי הכוחות וההיררכיות המרכזיות לעולמם; ושנית, כיצד ההיררכיות הללו מעצבות דפוסים מסוימים של תנועה, הן תנועה ממשית במרחב העירוני והן תנועה קונספטואלית במרחב המדומיין.

כסף גנוב ביקום התרבותי הברזילאי

מרבית חברי ומכרי בברזיל, במאראניאו ומחוצה לה, מניחים כעובדת חיים שהטיית כספי ציבור מושרשת במערכת הפוליטית הברזילאית. במלים אחרות, שאין פוליטיקה ללא שחיתות. תמיד מדברים על כך במרמור גדול, אבל גם בתוך הקביעה הזאת יש דרגות שונות של מוסר, כלומר, מצד אחד שחיתות הנתפסת כגניבה חסרת בושה ומאידך שחיתות הנתפסת כבעלת ערך-מוסף חברתי כלשהו.

המקרה של לידיאני לייטה (Lidiane Leite), ראשת העיר Bom Jardim במדינת מאראניאו, ממחיש את הצד הבלתי מוסרי של הרצף. לידיאני הפכה לראשת עיר בגיל 22 בלבד לאחר שהחבר שלה דאז, שהיה אחד המועמדים לראשות העיר, נפסל מן ההתמודדות בשל אי סדרים כספיים. לידיאני התמודדה במקומו – וזכתה. היא ניהלה את העיר במשך כשלוש שנים לפני שנמלטה מהמשטרה הפדרלית והתחבאה במשך כ-39 ימים עד מעצרה ב-2015 באשמת הטיית מליוני ריאיס שהיו מיועדים לחינוך בעיר. בשנים האלה לידיאני הייתה ידועה כ"ראשת-העיר הדאווינרית" ("prefeita ostentação" בתרגום חופשי), משום שבאופן עקבי העלתה לעמוד הפייסבוק שלה פוסטים ותמונות בהם היא מתהדרת בסגנון חיים ראוותני ובזבזני. היא אפילו השוויצה בכנות גמורה כי ממרום מעמדה היא יכולה עכשיו לקנות כל מה שבא לה.

במהפך גורל מרשים, באוגוסט 2016 לידיאני זוכתה מחמת הספק (התירוץ הרשמי היה שלא סיפקו לה הגנה משפטית בזמן מעצרה) וחזרה לכהן כראשת העיר! המקרה הזה כמובן נתפס על ידי רוב מי שאני מכיר כמגוחך ובזוי, ואנשים מגדירים אותו כשחיתות מוחלטת. כאן, אין שום הצדקה מוסרית למעשיה של לידיאני והכסף הגנוב לא נושא עימו שום ערך מוסף חברתי או קוסמי.

lidiane
לידיאני לייטה. ״ראשת העיר הדאווינרית״

פאולו מלוף (Paulo Maluf), לעומת זאת, שהיה בעבר ראש עיריית סאו פאולו והורשע בערכאות משפטיות בצרפת ובארה"ב בעבירות פיננסיות הכוללות הלבנת כספים, אי תשלום מיסים, שחיתות פסיבית, הטיית כספי ציבור וניהול קרטלים; ממשיך לשרת בשורת תפקידים ציבוריים חשובים בברזיל במשך שנים רבות. זאת גם לאחר שכל פרשיות השחיתות הקשורות בו התגלו. מלוף, הידוע כמצ'ואיסט ופרובוקטור, אמר פעם בראיון: "ביום הדין, כשאעמוד מול אלוהים והוא ישאל אותי מה אני עשיתי שם, בעולם הארצי, אני הולך להגיד לו שקיבלתי עזרה מהחברים שלי ומהמפלגה שלי, ועשיתי כך וכך. אתן לאלוהים בערך חודשיים לשקול את כל מה שעשיתי ואז הוא יבוא ויאמר: "מלוף, החטאים שלך קטנטנים, תישאר 10 דקות בפורגטוריום ותעלה לשמים".

למרות שברור לכולם כי מלוף הוא לא שה תמים, יש מי שמכבדים אנשים כמוהו בדיוק בגלל הערך המוסף של הכסף הגנוב שלהם: הכסף הזה, לכאורה, מאפשר הפעלה של פרויקטים חברתיים רחבים יותר מכיוון שהוא נותן לפוליטיקאים אפשרות "לעבוד למען העם". תמיד יש מישהו במעלה ההיררכיה או בצדדיה שצריך לספק על מנת לאשר ולקדם פרויקטים, ואנשים מבינים זאת כעובדת חיים. פאולו מלוף ואחרים הם במובן זה מעין דמויות אב סמכותיות הנמצאות ביחסי תלות עם אלו שבוחרים בהם. דינמיקה זו נמצאת בדיאלוג סמלי עם הסירקולציה של הכסף בשדות פעולה דתיים מובהקים, כמו למשל בהעברה של כסף ומזון לישויות רוחניות בבתי פולחן אפרו-ברזילאים או תשלום של "הבטחות" שמומשו לקדושים קתוליים. למעשה, מקובל מאוד שפוליטיקאים יממנו חגיגה דתית בבית פולחן אפרו-ברזילאי או בעבור ארגון קהילתי אחר ויצפו בתמורה לכך שכל חברי הקהילה יצביעו בעבור אותו המועמד. העברה של כסף וטובות הנאה לתומכים היא בסיס בניין הכוח הפוליטי הן ברמת השכונה, הן ברמת העיר והן ברמת הייצוג הפדרלית. התנועה של הכסף בתוך דרגי הממשל ובין נציגים פוליטיים מכניסה לפעולה סוכנים כמו האל-האב, קדושים שונים, ישויות רוחניות השאובות מהעולם המיתולוגי של הדתות האפרו-ברזילאיות ואלמנטים קוסמיים אחרים. יש כאן קשר ישיר בין הלוגיקה של שדה הפעולה הדתי לבין הלוגיקה של שדה הפעולה הפוליטי בברזיל.

המערכת הפוליטית הדמוקרטית בברזיל בנויה על פי היגיון תיאולוגי-היררכי, כשנציגים פוליטיים אמורים לדאוג לאינטרסים של שכונות ואזורים מסוימים ממש כשם שקדושים קתוליים אמורים לדאוג לאינטרסים של מאמינים אדוקים

באופן מעט פרדוקסלי המערכת הפוליטית הדמוקרטית בברזיל בנויה על פי ההיגיון התיאולוגי-היררכי הזה, כשנציגים פוליטיים אמורים לדאוג לאינטרסים קולקטיביים של שכונות ואזורים גיאוגרפיים מסוימים ממש כשם שקדושים קתוליים אמורים לדאוג לאינטרסים של מאמינים אדוקים שמנהלים איתם יחסי גומלין. כלומר, מבחינה פורמלית "השוויוניות" הנומינלית של העם בתוך המערכת הדמוקרטית נמדדת על פי היכולת ליצור קבוצות לחץ וקואליציות של אינטרס סביב פטרונים כריזמטיים שמגייסים תמיכה באמצעות ביזור כוח (ובעיקר כסף) ולאחר מכן הופכים את התמיכה הזו למנדט פוליטי ומינוי ממשי. הפירמידה הזו לא יכולה לפעול ללא הזליגה המתמדת של כסף ומשאבים אחרים (כמו גישה לטיפול רפואי או מתנות של סחורות מנקרות עיניים) בעת ובעונה אחת הצידה, למעלה ולמטה. מרבית חברי ומכריי במאראניאו לא מצפים מהפוליטיקאי הנבחר להיות ישר דרך או שומר חוק אלא פטרון מיטיב ומוסרי, ממש כפי שהפטרונים הפוליטיים לא תמיד מצפים מעובד העירייה האקראי שהם מינו לתפקיד מסוים להיות מקצוען, אלא, ראשית-כל, תומך נאמן. בסוציולוגיה קוראים לזה קליינטליזם, מלשון "לקוח".

למעשה, שבירה של הסכמים קליינטליסטיים היא בגדר טאבו והיא גוררת סנקציה ברמות שונות. למשל, חברה בשם גבי, בחורה צעירה בת 24, עבדה במשך איזו תקופה בחברת שיווק שקידמה פרויקטים של אדיבאלדו הולאנדה, ראש עיריית סאו לואיז (בירת מדינת מאראניאו והעיר הגדולה בה). באחד הימים גבי הסתובבה במרכז העיר וראתה כמה חברים מהאוניברסיטה שהפגינו כנגד העלאת מחירי התעבורה בעיר. היא הצטרפה אליהם מבלי לחשוב יותר מדי. רצה הגורל ותמונתה התפרסמה בעמוד הראשון של אחד העיתונים היומיים במאראניאו. יום לאחר מכן הבוס שלה פיטר אותה לאלתר. כששאלתי אותה מה היא חושבת על זה, גבי אמרה: "מה לעשות, פישלתי, לא הייתי צריכה להצטרף להפגנה הזו". היא הניחה כמובן מאליו שמעשיה כאדם פרטי, כאזרחית המדינה, אמורים לעלות בקנה אחד עם האינטרסים של הפטרונים הפוליטיים שלה. לשם השוואה חשוב לציין שבמדינה כמו בריטניה, למשל, פיטורין על בסיס חוסר לויאליות אינם חוקיים כלל.

לסיכום נקודה זו, המערכת הפוליטית בברזיל מושתתת בגדול על שני סוגי יחסי גומלין: יחסים ארוכי-טווח בין פטרונים וקליינטים, שנתפסים כנכונים מוסרית וכמעוגנים באיזה שהוא סדר קוסמי עליון; ויחסים קצרי-טווח, שנתפסים כשחיתות בלתי מוצדקת. המחויבויות ההדדיות הכרוכות במתן ג'ובים תמורת תמיכה פוליטית או במתן הגנה וסיוע כלכלי לחלשים במסגרת הדימוי של ה"פטרון הטוב" נכנסים בתוך המודל הראשון. קניית קולות, בריתות אד-הוק וגניבה אינטרסנטית (כלומר, שאינה מיטיבה גם עם הקליינטים של אותו פטרון) נכנסים למודל השני. כאמור, כסף, מתנות וסחורות אחרות משחקים תפקיד חשוב בשני המודלים הללו, אך יש להם משמעויות שונות לחלוטין. בעוד שבמודל הראשון כסף מתווך יחסים חברתיים, ולכן מייצג גם ערכים שאינם מוגבלים לשדה הפעולה הכלכלי, במודל השני "לכסף אין ריח", דהיינו, הוא מתווך ערכים כלכליים מובהקים. מסיבות מובנות, אם כך, הרטוריקה הפוליטית בברזיל כמעט תמיד נכנסת למודל הראשון, תוך ניסיון להצדיק מראש או בדיעבד את הדרכים בהן כסף מוחלף וממוחזר בו.

במהלך שמונה שנות שלטונו של לואיז אינאסו "לולה" דה-סילבה בברזיל (2002-2010), ובייחוד לקראת סיום המנדט השני שלו ובמירוץ של דילמה רוסף לנשיאות, השיח החל להשתנות. לכך אני עובר עכשיו.

רטוריקה של אופקים פתוחים

מערך יחסי הציבור של לולה בנה את דמותו כגיבור עממי שיצא מהשכונות והגיע לגדולה. הוא נבחר בשנת 2002 בעיקר מכיוון שהוא הציע לאנשים תקווה ממשית לשינוי, תקווה שהייתה כרוכה ביכולת שלו כאדם פרטי לשבור תקרות זכוכית ולהתקדם כנגד כל הסיכויים. לולה נולד למשפחה ענייה-מרודה בעיר שדה במדינת פרנמבוקו (Pernambuco) . בגיל שש-שבע הוא עבר עם משפחתו לסאו פאולו ובערך באותו הזמן נשר מבית הספר והחל לעבוד ברחובות. בגיל 14 הוא החל לעבוד במפעלי מתכת שונים ובתעשיית ייצור מכוניות, שם התקדם עם השנים, עשה קריירה כסינדיקליסט, מנהיג פועלים ופוליטיקאי מבריק, עד שהקים את מפלגת העובדים (PT) בשנת 1980. עצם העובדה שלולה הגיע ממקום מוחלש כל כך לפסגת הפוליטיקה הלאומית – מרחב שהיה שמור במשך רוב המאה העשרים לאליטות מסורתיות (בעלי עסקים גדולים, תעשיינים, ופוליטיקאים מקצועיים) – הפכה אותו לסמל של תקווה.

בחירות לנשיאות של שנת 2001 הצליח לולה לנצח את פרננדו הנריקי קארדוסו (FHC) , שהנהיג את ברזיל דרך המערבולות של שנות התשעים עם פוליטיקה ניאו-ליברלית מתונה יחסית, ובשנת 2002 הביא לראשונה בהיסטוריה של ברזיל מפלגת שמאל מובהקת לשלטון. לאורך שמונה שנות שלטונו של לולה הרטוריקה הפוליטית של PT התרכזה בעיקר בהזדהות הבלתי אמצעית לכאורה של לולה עם "הנשמה הברזילאית". מערך יחסי הציבור של PT הציג את לולה כמי שמאפשר לאנשים לדמיין לעצמם עתיד טוב יותר, ואף להפוך את הדמיון למציאות. המשמעות של דמיון בהקשר זה היא קונקרטית לחלוטין, כלומר, היא מתמקדת באובייקטים הממשיים שהעתיד "הטוב" אמור לספק: תואר בקורס טכני, עבודה חדשה, רכב, חתונה, ילדים, משכנתא, בית, אושר, תאווה. לראיה, בבחירות של שנת 2006 הסלוגן המרכזי של PT במירוץ של לולה למנדט שני כנשיא היה "אם רק תרצה כך יהיה המחר". הקמפיין העלה על נס את "הזכות לתקווה" והציג את לולה כמי שיגשים את התקווה לעתיד טוב יותר, והוא אכן נבחר בשנת 2006 לקדנציה שנייה, שהייתה במובנים רבים אחת הקדנציות הנשיאותיות המוצלחות בהיסטוריה הברזילאית.

צילום:  Agência Brasil, CC BY 3.0 br
לולה ואשתו מריסה לטיסיה, 2007. צילום: Agência Brasil, CC BY 3.0 br

לקראת סיום המנדט השני בחר לולה אישית בדילמה רוסף, שרת האנרגיה בממשלתו השנייה, כממשיכת דרכו האידיאולוגית והאדמיניסטרטיבית. קמפיין הבחירות של דילמה הדגיש את "האפשרות להמשיך לחלום" כאמצעי לממש ולהכפיל את כל ההישגים מתקופת לולה, שכללו: מחיקת החוב הלאומי הברזילאי לקרן המטבע הבינלאומית, צמיחה כלכלית חסרת תקדים, גדילה הדרגתית במשכורת המינימום, אחוזי אבטלה נמוכים מאוד, מחירי המזון הנמוכים ביותר מזה כעשרות שנים ביחס לרמת ההכנסה, עליה של כ-30 מיליון ברזילאים מעל קו העוני ויצירת המעמד הבינוני-נמוך החדש (Classe C), ביזור הכנסה מוצלח בקנה מידה עצום שהגיע לעשרות מיליונים החיים בעוני מרוד, ופתיחת התיאבון הצרכני במדינה כולה עם רפורמות במערכת הבנקאית, שאפשרו בפעם הראשונה פריסת תשלומים גם לאלו שלא החזיקו בידיהם כרטיסי אשראי.

כמיטב המסורת התיאולוגית-היררכית עליה הרחבתי לעיל, קמפיין הבחירות של דילמה רוסף ב-2010 הסתמך פעמים רבות על מוטיבים דתיים ופטרוניים של כוח; בין אם מדובר בלולה ובין אם מדובר בה עצמה. בתשדירי התעמולה של PT שניהם הוצגו אז כמעט כישויות טרנסצנדנטיות שמגען מעביר הלאה תכונות מאגיות. בברזיל, ממש כמו בישראל, לחיצות הידיים, הנשיקות, והחיבוקים הם אימננטיים לספירה הדתית הפופולרית והם נתפסים כאקט של העברת ברכה מן המבוגרים אל הצעירים או מן המוארים אל אלו שנזקקים לעזרת העל-טבעי. זו הסיבה שפוליטיקאים מקצועיים ממשיכים להתנהג לפעמים כדמויות מתווכות בין העם לבין האלוהי והנשגב. דילמה הוצגה כך כהמשכיות ישירה לכריזמה של לולה.

אולם הקמפיין של PT לא הסתמך רק על מיסטיקה או על מוטיבים דתיים של ברכה ופטרונות. אדרבא, הוא גם בנה בעת ובעונה אחת את דמותה הציבורית של דילמה כגילום פיזי של השינוי המהותי ש-PT  בכלל ולולה בפרט ביצעו בברזיל במהלך שמונה שנות שלטונו, וכווקטור של שינוי אפילו יותר רדיקלי שאמור להגיע לאחר בחירתה לנשיאות. למשל, בקמפיין הודגשה העובדה שרוסף היא אישה בעלת עקרונות הפועלת במערכת פטריארכלית מובהקת, שהיא אדמיניסטרטורית מוכשרת בתחום האנרגיה, ושהיא התנגדה באופן אקטיבי לדיקטטורה ושילמה על כך בעינויים ובמספר שנים בכלא. אפילו סיסמת הבחירות של PT הייתה: "דילמה: כדי שברזיל תמשיך להשתנות".  השיח של רוסף העצים את הרעיון הזה דרך מונחים פרוגרסיביים כמו "אוכלוסיות מוחלשות", "אזרחים ואזרחיות", "גישה דמוקרטית לאינפורמציה", "הורדת עומסי הביורוקרטיה", "הכלה חברתית" וכדומה; מונחים שפנו ישירות למעמד הבינוני ולאנשים בעלי השכלה גבוהה. בתקופת לולה העניים חוו את השיפור בתנאי החיים בצורה הכי ישירה שיש, דרך הכיס. לכן היה צורך להצדיק את המדיניות של PT מבחינה אתית גם לאלו שלא רק שלא חוו שיפור, אלא לעתים אף חוו הרעה במצבם היות ואיבדו פריבילגיות שהיו מנת חלקם ברמה המערכתית במשך שנים רבות.

בסוף המנדט השני של לולה כמנהיג ברזיל, הייתה לחברי במאראניאו תחושה כאילו העולם מתרחב ללא סוף. למשל, אנשים שמעולם לא יצאו מהמדינה פתאום היו מסוגלים לקנות כרטיס טיסה ולנסוע לבקר קרובים בסאו פאולו

הרטוריקה הכפולה הזו – מצד אחד אותו דימוי קלאסי של פטרון מיטיב ומצד שני דגש על שינוי אופרטיבי וממשי בדפוסי החיים בברזיל – הייתה חיונית להצלחתה של דילמה. זאת מכיוון שהיא כרכה יחדיו דימויים מסורתיים של כוח עם תחושה של שינוי ותקווה, כמו גם דמיון של ברזיל אחרת. קמפיין הבחירות ייצר כך דמיון פוליטי אלטרנטיבי לדמיון הפופולרי הנגזר מן הרטוריקה הקליינטליסטית. ניתן היה להבין בין השורות כי התנועה של הכסף בשנות שלטונו של לולה (2002-2010) – אפילו בפרשות שחיתות שונות שפקדו את ממשלת לולה הראשונה (ראו לעיל) – לא הייתה מוכוונת לסתימת חורים או לשימון גלגלים או להתעשרות אישית אלא לבנייה של אופקים חדשים; והעתיד לא הוצג כגזירת שמים אלא כאובייקט המעוצב בידי העם. דימויי התקווה ההיררכיים המסורתיים הצליחו באופן פרדוכסלי לאתגר כך את המודל הפטריארכלי, השמרני והקליינטליסטי, שמאפיין את המערכת הפוליטית בברזיל לפחות במאה השנים האחרונות.

זו הסיבה שבשנת 2010, בסוף המנדט השני של לולה כמנהיג ברזיל, הייתה לחברי ומכרי במאראניאו תחושה כאילו העולם מתרחב ללא סוף. למשל, אנשים שמעולם לא יצאו מהמדינה פתאום היו מסוגלים לקנות כרטיס טיסה ולנסוע לבקר קרובים בסאו פאולו. בתוך כשנה נבנו בסאו-לואיז ארבעה קניונים חדשים, מפוארים, מרחבים שעד אז היו פחות או יותר מחוץ לתחום לרוב מי שחי בשכונות העוני העממיות. האפשרות לקנות בתשלומים גם עם דביט קארד או בהלוואה מהבנק הפדרלי קאיישה אקונומיקה (caixa econômica) אפשרה לאנשים שכל חייהם לקחו אוטובוס לעבודה לקנות רכב. המרחבים החדשים כללו גם אפשרויות חדשות למוביליות תעסוקתית, לשיפוץ הבית או לקנייה של נכסי נדל"ן. אפשר היה לדמיין עתיד עם דינמיקה של פתיחות ודילמה נראתה בעבור כמעט כל מי שהכרתי כאדם המתאים להבטיח את הדינמיקה הזו.

דילמה רוסף, יוני 2017. צילום: Lula Marques/Agência PT, CC BY 2.0
דילמה רוסף, יוני 2017. צילום: Lula Marques/Agência PT, CC BY 2.0

רטוריקה של התכנסות

במבט מפוכח, ברור כי השחיתות הפוליטית בברזיל בכל הדרגים המשיכה להתבצע גם בתקופת לולה כמעט באין מפריע – ממש כפי שפעלה בעבר. אולי היא אף התעצמה בממדיה. בשנת 2005 התפוצצה פרשת השחיתות הגדולה הראשונה, מעין קונספירציה לקניית הצבעות בקונגרס הברזילאי בניצוחה של PT, שכונתה "המענק החודשי הגדול" (mensalão). סכומי עתק הועברו בכסף מזומן למספר רב של נציגים פדרליים מכל המפלגות על מנת שיצביעו בעד הממשלה במגוון רחב של פרויקטים ותחומי חקיקה. כשהפרשה התפוצצה, היא השפיעה באופן ישיר על כמה מבכירי הפוליטיקאים של PT. חלקם נאלצו לעזוב את העבודה הפרלמנטרית וחלקם נכנסו לכלא. אבל הדבר לא השפיע על הפופולריות של לולה, שניצח בבחירות של 2006. המשטרה הפדרלית ורשויות החוק המשיכו לגלות פה ושם הטיות של כספי ציבור, אבל פוליטיקאים לרוב הוקיעו את המקרים הללו כיוצאים מן הכלל והמשיכו לטעון כי אין שחיתות מערכתית בברזיל, רק כמה תפוחים רקובים, וכי המצב ממילא ישתפר עם הצמיחה הכלכלית.

הפרשה החמורה יותר התפוצצה במרץ 2014, כשהמשטרה הפדרלית חשפה לציבור את מבצע "רחיצה בלחץ גבוה" והחלה לחקור באופן פומבי כמה מבכירי הפוליטיקאים בברזיל (ניתחתי את הפרשה הזו לעומק בכתבה הקודמת שפורסמה כאן). מאז ועד היום נעצרו ונחקרו עשרות טייקונים, תעשיינים ופוליטיקאים בדרגים הגבוהים ביותר, לרבות חברי קונגרס ושרים בממשלה, ואפילו לולה עצמו. כאן כבר אין מדובר בשחיתות מפלגתית אלא מעמדית, כלומר, בגניבת כספי ציבור שנעשתה באורח שיטתי במשך שנים רבות על ידי כל האליטה העסקית, הכלכלית והפוליטית בברזיל. באופן אירוני, דילמה רוסף דווקא לא נחשדה בשחיתויות – היא הודחה באוגוסט 2016 באשמת עבריות מנהליות שוליות. הדעות חלוקות אם בכלל מדובר בעבירות. לעומת זאת, תהליך ההדחה נוהל רובו ככולו על ידי אלו שהואשמו בשחיתויות כבדות. חלקם, כמו אדוארדו קוניה, כבר נכנסו לכלא.

כעת, לאחר שלוש שנים של רעידת אדמה פוליטית וכלכלית בברזיל – שמעבר לפרשיית השחיתות העצומה בפטרובראס כללה גם את התפוצצות בועת ההלוואות של ממשל  PT, כניסה למיתון הכלכלי החריף בתולדות ברזיל, הדחתה של רוסף והחלפתה בסגנה מישל טמר – הימין הפוליטי והאליטות הישנות חזרו יחד ובגדול למרכז הבמה. השיח האופוזיציונרי התחזק מאוד לפני הבחירות של 2014, שבהם זכתה רוסף בקדנציה שנייה רק בקושי, והוא הלך והתגבר עד שהגיע לכדי ההדחה ועליית טמר לשלטון. השיח כולו התמקד במופעי השחיתות ברמת המאקרו והציע דינמיקה הפוכה לזו שהציעה רוסף. במקום פתיחות והתפשטות, השיח האלטרנטיבי התעסק בסגירות ובהתכנסות. במקום אופקים חדשים, חזרה אל המוכר והידוע. במקום התרחבות, צמצום וסגירת ברזים. אביא שתי דוגמאות לכך.

נשים מפגינות: "אני אישה ואני מתביישת שדילמה היא הנשיאה", 2016
מפגינות: "אני אישה ואני מתביישת שדילמה היא הנשיאה", 2016

ראשית, בזמן המחאות הגדולות של 2016, שהובילו בסופו של דבר להצבעת ההדחה בפרלמנט, נשים רבות מהמעמד הבינוני שהפגינו נגד דילמה אמרו בראיונות לכתבים מזדמנים שרוסף "גברית מדי" או שהיא "לא אישה אמיתית" או אפילו שהיא "לסבית". על ידי הקריאה הסמויה להטרונורמטיביות ולארגון בינארי של יחסי מגדר, המפגינות הללו הציגו איזו שהיא התקוממות קונסרבטיבית כנגד השיח הפרוגרסיבי שרוסף אישית והשמאל הברזילאי באופן כללי אימצו לעצמם בשנים האחרונות. גם אם נשים בצד את הטענה כי השיח הפרוגרסיבי הזה כשלעצמו אומץ לעתים קרובות באופן ציני על ידי אופורטוניסטים שונים – או שחלק מאלו שהשתמשו בו המשיכו לפעול בהתאם ללוגיקה היררכית ופטריארכלית נוקשה וכך רוקנו אותו מתוכן – עדיין ניתן להבין את ההתנגדויות הקולניות לנראטיב הזה כניסיון לעצור את השינוי העמוק שאותו ניסו דילמה וה-PT לכונן ולחזק.

ושנית, תומכי ההדחה – מן הרשות מחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת כאחד – הקפידו להשתמש בשפה טכנית, פקידותית, ביורוקרטית, או כל הגדרה אחרת שאתם יכולים לתת לשפה מעוקרת, שאין בינה לבין המציאות כמעט שום קשר, על מנת להצדיק את טענותיהם. השפה הזו המחישה את הסגירות הפוליטית שאותה ביקשו לתחום במסגרת החוק היבש. הם דיברו על אחוזי אבטלה גדלים והולכים, אבל התעלמו מכך שהאחוזים האלה בכלל לא כוללים אנדר-קלאס ענקי של עובדים בלתי מיומנים שממילא לא היו חלק משוק העבודה הרשמי ולא הרוויחו מעולם שכר על פי תנאי המינימום.

הם דיברו על הטיית כספים אבל התעלמו מן העובדה שבכל מקום בברזיל – החל מתאגידי ענק, דרך ראשי ערים ומחוזות, עולם העסקים והמסחר, ועד רמת המיקרו-כלכלה של הקיוסק השכונתי – תשלום טובות הנאה הוא סטנדרד-פרקטיס שאינו מוגדר כזכות אלא כחובה בלתי כתובה. הם דיברו על איטגריטי ויושר מקצועי בעבודה הפרלמנטרית אבל התעלמו מן העובדה שחלק ניכר מנציגי המפלגות בקונגרס מלכתחילה הגיעו לשם דרך מינויים נפוטיסטיים כאלה או אחרים, לעתים קרובות כבני משפחה או ממשיכי דרך של פוליטיקאים מקצועיים. הם דיברו על יושר פיננסי אבל התעלמו מן הניצול הרווח בשוק עבודה בברזיל, שלעתים מגיע לרמה של סמי-עבדות. השפה הטכנית הזו אפשרה להתעלם מהמציאות הקשה ולדמיין מציאות ישרה, תחומה, מדויקת, סימטרית, מוגדרת על פי חוק, כמעט סטרילית.

סנאטורים, לוביסטים, אקטיביסטים וחברי קונגרס מהמרכז-ימין שדיברו על קיום החוק והיצמדות לכללים התעלמו מכך שכמעט שום דבר בברזיל לא פועל בתוך המרחב שהחוק מגדיר

בסאו לואיז של 2016 המרחבים אכן הצטמצמו, בעבורי ובעבור משתתפי המחקר שלי כאחד. ראשית, תחושת חוסר הביטחון האישי לנוכח גל האלימות שפוקד את מאראניאו בשנתיים האחרונות השפיעה על כל חברי ומכרי. למעשה אזורים רבים בעיר בכלל ובשכונה בפרט הפכו להיות בלתי נגישים בשל סכנת שוד מזוין (assalto) . בעוד שב-2010 אפילו אני יכולתי לצאת לרחובות בשכונה שבה חייתי – שהייתה ידועה כמסוכנת למדי – כיום אפילו התושבים עצמם משתדלים לא לצאת אחרי תשע-עשר בערב. הקניונים היו כמעט ריקים. חנויות רבות נסגרו ואלו שנותרו פתוחות עומדות לרוב בשיממונן. מתחמי בילוי רבים נסגרו אף הם, או הועברו למקומות שאליהם ניתן להגיע רק עם רכב. מחירי הטיסות עלו באופן חד, מה שאפקטיבית הדיר-מחדש את העניים משדות התעופה. יותר קונדומיניוס, דהיינו, קהילות מוקפות חומה (gated communities)  נבנו בשנים האלה בסאו לואיז, לרבות שכונה שלמה המתפקדת כקונדומיניו ענק. יחסית למוביליות הגדולה של 2010, סאו לואיז בתום תקופת PT הפכה להיות עיר מקוטבת, אטית ומסוכנת.

השינויים הללו במרחב כמובן קשורים גם למשבר הכלכלי, אבל נדמה לי שמדובר במשהו רחב יותר: האליטה בברזיל היא לא קומץ זעום אלא מעמד חברתי שמונה עשרות מיליונים. הם לא היו יכולים יותר לאפשר להון הסמלי שלהם להיעלם, על הפריבילגיות שבו והאתיקה הפטריארכלית שלו. כשההיררכיה מצטיירת כסדר הטבעי והנכון של הדברים – כל מה שמערער אותה נתקל בהתנגדות אלימה. מדובר במערכת מוסרית ורגשית לפני הכול, והמערכת הזו מייצרת את הדמיון הפוליטי של התנאים ההכרחיים להמשכיותה מתוך הפרקטיקות היומיות שלה.

לסיכום נקודה זו ניתן לומר כי הדמיון הפלורליסטי והגועש שניסו PT לקדם היה טוב כל עוד כולם התעשרו מזה. אולם ברגע שהתבררו ממדי הגרעון, וברגע שממדי השחיתות בתוך דרגי הממשל החלו לגלוש החוצה, אותו השיח בדיוק הפך להיות כל כך מטריד עד שהוא החל עורר רגשות עזים של כעס, קנאה, מרירות, ואפילו שנאה. ההדחה הייתה סימפטום של הרגשות הללו, ניסיון לעצור את הפופולריזציה של דפוסי דמיון חדשים, שאיימו להפוך את המערכת על פיה.

לולה, רוסף וטלר (מאחור), 2010. צילום:  Agência Brasil, CC BY 3.0 br
לולה, רוסף וטלר (מאחור), 2010. צילום: Agência Brasil, CC BY 3.0 br

סיכום: או למה אני מתגעגע ללולה?

הדמיון הפוליטי של התכנסות מייצג דינמיקה של גטואיזציה שעכשיו הולכת ומתגברת בברזיל כולה. בעיני הוא מייצג את הכישלון של הפרויקט של לולה והחזרה לדמיון טוטאליסטי של העולם, שבו העירייה דואגת רק למי שמקורב לצלחת, שבו העניים אשמים במצבם, שבו המדינה מתפקדת בעולם המקביל לצרכי היומיום של העם.

במובן זה, השיח הפרוגרסיבי של PT הלך באופן פרדוכסלי כנגד הנחות היסוד של השיטה הברזילאית, והדבר יצר דיסוננס גם בתוך מערכת יחסי הכוחות הפנימיים של הגוש התומך בפוליטיקה של הכלה חברתית. מה שקרה ב-2016 בברזיל הוא סופו של הדמיון הפוליטי של שינוי, תקווה ופתיחות וחזרה למציאות פוליטית סמי-אריסטוקרטית. במציאות הזו מוצרים בשוק מתומחרים יותר ויותר בעבור בעלי היכולת, כך שבאופן כמעט "טבעי" נוצרת הפרדה ממשית בין המרחבים המיועדים לעשירים ואלו המיועדים לעניים. מדובר במציאות שבה מעמד הפועלים יודע את מקומו ואנשים בתחתית הסולם לא יכולים להתלונן מחשש שיאבדו את עבודתם.

אז למה אני מתגעגע ללולה? כי גם אם הוא מעולם לא התכוון, הפרויקט שלו ושל רוסף אפשר שינוי פנימי של אופקי הדמיון הפוליטי מבלי לבצע אלימות בדינמיקה הקליינטליסטית של המערכת. הרטוריקה הכפולה של PT הצליחה לייצר תזוזות קלות שהלכו והתגבשו עם השנים גם בזמן שכולם חגגו מכל הכיוונים על חשבון הקופה הציבורית: מראייה של ברזיל כמדינה נתמכת סעד לתדמית של ברזיל כמעצמה עולה במסגרת מדינות ה-BRICS (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום-אפריקה); מן הדיאלקטיקה שבין בית האדונים ובית העבדים של התקופה הקולוניאלית לדינמיקה חופשית של חציית גבולות ושבירת חומות המעמד; מן הניגוד שבין הפאבלה (שכונת המצוקה) והקונדומיניו (שכונת השפע) לשכונות עממיות של המעמד הבינוני הנמוך; מההבחנה הבינארית של קומוניזם וקפיטליזם לליברליזם סוציאליסטי; ובסופו של דבר, מן הצדקנות המוסרנית – שמוקיעה שחיתות כשורש כל רע רק כאשר השחיתות הזו לא פועלת לטובת בעלי הכוח – אל תחום אפור שבו לכולם יש הזדמנות פחות או יותר הוגנת לגנוב אחד מהשני בתנאים שווים..

מתן שפירא הוא פוסט-דוקטורנט במחלקה לאנתרופולוגיה של אוניברסיטת ברגן

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. Mosheshy

    מאמר מצויין .ניתוח מעולה.הבנה מדוייקת של "הנפש" הברזילאית ומערך הכוחות הכלכליים והפוליטיים.

  2. הלל סלובק

    מרתק! תודה על המאמרים העמוקים ומאירי העיניים שלך!

  3. ליכודניק

    מעניין וכתוב היטב. תודה!

    מה לגבי ההיבט האתני/גזעי? כמה הוא משחק תפקיד?
    לולה ורוסף לא באו משום אליטה אך הם לבנים (רוסף- בת למהגרים מבולגריה).
    האם יש סיכוי שמנהיג פוליטי לא-לבן היה מצליח לפנות לדימיון המצביעים?

  4. הילה דיין

    תודה מתן, מאמר מאלף! כמי שעוקבת (בצד) אחרי מה שקורה שם יש לי הרבה שאלות. רוצה לשתף אותך בפוסט שהעליתי בנושא ההדחה של רוסה בהקשר של מערכת ההשכלה הגבוהה בברזיל בעמוד של ״אקדמיה לשוויון״ ובכלל אשמח אם תכנס, תתרשם (אם יתחשק לך לפעמים…) ותשקול להצטרף לארגון החברים שלנו. ראה לינק: https://www.facebook.com/pg/academiaforequality/posts/?ref=page_internal