string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לא לגירוש זכויות אדם מהשיח הפוליטי על הכיבוש

שיח ישראלי פוליטי "טהור" על השטחים, הנקי מזכויות אדם, מתנער מאחריותה של ישראל בתור הצד השולט ומשליך את עיקר האשם במצב על האחר – הפלסטינים, השמאל, משפטני זכויות האדם. תגובה נוספת למאמרה של רות גביזון
דנה אלכסנדר

במאמרה מסוף יוני ("כיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי", "הארץ", 29.06) שטחה פרופ' רות גביזון טענות רבות בגנות העיסוק בכיבוש כעניין משפטי של זכויות אדם. בניגוד למה שעשוי להשתמע מכותרת מאמרה, היא לא טענה כי לכיבוש אין היבטים משפטיים או שאין בו הפרות של זכויות אדם – טענתה המרכזית היתה כי השיח המשפטי סביב הכיבוש, הכולל נסיונות להתמודד בכלים משפטיים עם הפרות זכויות אדם הנובעות ממנו, הוא שיח "המנותק מתהליכים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים ודתיים"; ובתור שכזה, הוא רק מעמיק את המבוי הסתום הפוליטי ומחליש את הנכונות לוויתורים הנדרשים לסיום השליטה הישראלית בשטחים.

אני שותפה לחלק מביקורתה של גביזון על השיח המשפטי של הכיבוש, אך מסקנותיי מביקורת זו שונות בתכלית משלה.

שיח זכויות האדם יוצא מנקודת מוצא אוניברסלית, ומתעלה במוצהר ובמכוון מעל ערכים פרטיקולריים. ככזה, הוא לרוב יהיה שיח חלקי, העיוור לערכים לאומיים, דתיים, תרבותיים והיסטוריים, שאולי דווקא משום היותם לא-אוניברסליים, ממלאים תפקיד כבד-משקל בדיון הפוליטי. בהקשר של השטחים, שיח זכויות האדם הטהור אינו יכול להכיר בזיקה הדתית והלאומית שישראלים רבים חשים כלפי שטחי יהודה ושומרון, ובמלוא המחיר של נסיגה מהשטחים עבור ישראלים אלה. בכך, הוא מחמיץ מרכיב משמעותי בדיון הפנים-ישראלי על השטחים.

יתר על כן, כפי שגביזון מציינת בצדק, לשיח זכויות האדם יש נטייה לברוח מהזירה הפוליטית לזירה המשפטית, שם ההנחות והערכים של זכויות אדם כבר מוטמעים ומוסכמים. אך הזירה המשפטית אינה מהווה תחליף לפוליטיקה. כדי ששיח זכויות האדם יהיה בעל השפעה פוליטית, בהקשר של סוגיית השטחים ובכלל, על המאבק הערכי שלו להתנהל גם בזירה הפוליטית.

מטענתה של גביזון ניתן להבין, שאם מחר תיעלם מרצ מהמפה הפוליטית וארגוני זכויות אדם יפסיקו להביא לבג"צ הפרות זכויות של פלסטינים, צפויה להתחזק נכונותו של הציבור הישראלי לוויתורים בשטחים

שיח זכויות האדם המשפטי הוא שמחליש, לטענת גביזון, את היכולת להגיע להכרעה פוליטית על השטחים, הכרוכה בוויתורים כואבים. ומכאן, שכדי לאפשר היחלצות מהמבוי הסתום הפוליטי בנוגע לעתיד השטחים, יש להוציא מהדיון הפוליטי את השיח המשפטי של זכויות אדם. לא ברור כלל על מה מתבססת אבחנתה זו של גביזון. ההשפעה הפוליטית של השיח המשפטי על השטחים, שמובילים אותו עורכי דין וארגוני זכויות אדם נעדרי בסיס פוליטי וכן קומץ חברי כנסת (כמה מנדטים יש למרצ?), היא הרי מזערית, אף אם מקריאת עיתון "הארץ" עשוי להתקבל רושם אחר. מטענתה של גביזון ניתן להבין, שאם מחר תיעלם מרצ מהמפה הפוליטית, וארגוני זכויות אדם יפסיקו להביא לבג"צ הפרות זכויות של פלסטינים (שתי אפשרויות שאינן דמיוניות כלל), צפויה להתחזק משמעותית הנכונות של הציבור הישראלי לוויתורים בשטחים. אני מתקשה מאוד לראות על מה נסמכת תחזית זו.

תוצאות סילוקו של שיח זכויות האדם מהדיון הפוליטי על השטחים – כפי שגביזון ממליצה לעשות – ניכרות היטב במאמרה. בעית השטחים מוצגת בו כבעיה שהיא בעיקר פנים-ישראלית, הקורעת את החברה ומאיימת על עתידה. מסגור זה מעלים מהדיון על השטחים את הפלסטינים, כקורבנות המרכזיים של השליטה הישראלית, והופך אותם לפיונים חסרי פנים במשחק ישראלי. ההתנתקות החד-צדדית מעזה, שתוכננה ובוצעה כמהלך פוליטי ישראלי שנועד לשרת את צרכיה של ישראל, ללא התייחסות לפלסטינים או הסכמה עמם, מגלמת באופן מושלם הלך מחשבה זה, ותוצאותיה מדברות בעד עצמן.

אימוץ בלעדי של נקודת המבט הפנים-ישראלית, תוך הפניית עורף לשיח אוניברסלי של זכויות אדם, אף יוצר את אשליית ההדדיוּת, או הסימטריה באחריות. המאמר מדבר לכל אורכו על ויתורים כואבים שנדרשים בשני הצדדים כדי להביא לסיום מצב השליטה הישראלית בשטחים. אך היחסים בין שולט לנשלט אינם סימטריים או הדדיים. הציבור הישראלי בוחר, בכל מערכת בחירות מחדש, להמשיך לשלוט בשטחים, ואף להרחיב ולהעמיק את השליטה. הציבור הפלסטיני לא בחר בשום שלב להיות נשלט על-ידי ישראל. הפלסטינים אחראיים למעשיהם שלהם אך לא לאלה שלנו. ישראל היא האחראית הבלעדית לבחירתה להמשיך את שליטתה בשטחים, יהיו הנימוקים וההצדקות לכך אשר יהיו, והיא אחראית לעוולות הקשות הנגרמות יום-יום לשם שימורה של שליטה זו. אם תכריע לסיימה, הדבר יגרור ויתורים בעיקר מהצד הישראלי ולא מהצד הפלסטיני, שהוא כבר המוותר הגדול, שלא מבחירה, בהמשך המצב הקיים.

הריסת סתים בדרום הר חברון, בחודש שעבר. צילום: Nasser Nawaj'ah, B'Tselem
הריסת סתים בדרום הר חברון, בחודש שעבר. צילום: Nasser Nawaj'ah, B'Tselem

שיח ישראלי פוליטי "טהור" על השטחים, הנקי מזכויות אדם, הוא איפוא שיח קורבני מסתגר, המתנער מאחריותה של ישראל בתור הצד השולט, והמשליך את עיקר האשם במצב והאחריות לוויתורים כדי להיחלץ ממנו על האחר – הפלסטינים, השמאל, משפטני זכויות האדם. שיח כזה, המאפיין את הימין, לא רק שאינו מקדם הכרעה פוליטית ישראלית הכרוכה בוויתורים, הוא מרחיק אותה.

אין לדעת מה יביא בסופו של יום לסיום השליטה הישראלית בשטחים בצורתה הנוכחית – לחץ בינלאומי, הכרעה פוליטית ישראלית, התנגדות פלסטינית אלימה או שילוב כלשהו ביניהם. אני שותפה לשאיפה העולה מהמאמר, שהפתרון יגיע בראש ובראשונה מהכרעה פוליטית ישראלית. אך בניגוד לגביזון, אני חושבת שכדי שזה יקרה, לא צריך לגרש את שיח זכויות האדם מהמגרש הפוליטי (היכן שהשפעתו כבר זניחה ממילא), אלא דווקא למצוא את הדרך להכניס אותו לתוך השיח הפוליטי על השטחים.

לשם כך צריכים לקרות שני דברים. אחד הוא שהצד השמאלי של המפה הפוליטית, שנושא בפיו את מסר זכויות האדם, יהיה עקבי. היחס הגזעני, המשפיל והמפלה שננקט על-ידי הממסד האשכנזי כלפי מזרחים, בכל תחומי החיים, ממשיך להכתים את מחנה השמאל. כל עוד אין הכרה מפורשת בעוולות אלה וקבלת אחריות עליהן ועל תיקונן, היכן שעוד ניתן, השמאל מואשם בצדק בצביעות. מחנה הטוען לערכים אוניברסליים, אך הרואה לנגד עיניו קורבן פלסטיני בלבד, לא יכול לצפות לקשב ולאהדה למסריו במגרש הפוליטי הישראלי.

השתלבותו של שיח זכויות האדם בדיון הפוליטי הישראלי על השטחים עשויה לחלץ את השיח מהחשיבה הדיכוטומית של "ארץ ישראל השלמה" מול "חלוקת הארץ"  – האפשרויות היחידות הנזכרות במאמרה של גביזון

שנית, על שיח זכויות האדם להכיר בנקודות העיוורון שלו, ביחס לערכים לא-אוניברסליים בעלי משקל פוליטי כבד. המשמעות שחלק גדול מהציבור היהודי בישראל – בפרט הדתי והמסורתי – מייחס לזיקה היהודית לשטחי יהודה ושומרון היא עובדה חברתית והיסטורית שאינה ניתנת לביטול. אין צורך שאנשי זכויות אדם חילוניים יזדהו עם זיקה זו, אך עלינו להכיר בקיומה. במגרש הפוליטי, בשונה מאוד מהזירה המשפטית, שיח זכויות אדם אינו יכול לתפוס עצמו כשיח-על בלעדי. אלא, עליו להכיר בהיותו שיח פוליטי אחד, המנסה לשכנע בחשיבותם של ערכים מסוימים, בזירה שבה מתקיימים גם שיחים אחרים המקדמים ערכים נוספים.

השתלבותו של שיח זכויות האדם בדיון הפוליטי הישראלי על השטחים, בתנאים אלה, עשויה לאפשר לדיון להיפתח לנקודות מבט רבות יותר, הן בצד הפלסטיני והן בצד הישראלי, ולקדם פוליטיקה של טוב משותף ושל אחריות משותפת. היא עשויה אף לחלץ את השיח הפוליטי הישראלי מהחשיבה הדיכוטומית של "ארץ ישראל השלמה" מול "חלוקת הארץ"  – האפשרויות היחידות הנזכרות במאמרה של גביזון. ישנם גם כיווני פתרון אחרים, מורכבים יותר אך אולי גם מעשיים יותר, כמו הכיוון הקונפדרטיבי המקודם על-ידי תנועת "שתי מדינות – מולדת אחת" וגורמים נוספים. זהו כיוון חשיבה השולל את החציצה החדה המוצעת במאמר, בין הפוליטי למשפטי, ובין שיח פנים-ישראלי לשיח אוניברסלי ובינלאומי, וחותר לשלב ערכים של שוויון וזכויות אדם ביחד עם הכרה בצרכי הבטחון, "צבאיים וזהותיים", של שני הצדדים.

דנה אלכסנדר היא משפטנית המתמחה בזכויות אדם. היא עבדה כעורכת דין באגודה לזכויות האזרח משנת 1992, וניהלה שם את המחלקה המשפטית בשנים 2003 עד 2015. כיום היא דוקטורנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ועמיתה במכון שחרית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אבג

    אין בעיה עם זכויות אדם, יש בעיה עם זכויות לאדמה שמעולם לא הייתה בבעלות ה"פלסטינאים" והיום הם רוצים אותה על בסיס הסכם שלא כיבדו ומלחמה שבה הפסידו. למה יש לפלסטינאים זכות לקבל את בקעת הירדן לדוגמא כי הם חיים במקום אחר? אין להם. אנחנו בכיף ניתן להם את כל זכויות האדם שהם רוצים אם יסכימו לחיות בשטח שבו הם נמצאים ולא ידרשו שטחים שהם אינם חיים בהם על בסיס טענות שלא מחזיקות מים.