string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

סוף סוף דיקלה הגיעה לקיסריה

מעטים האמנים כאן שמצליחים לגעת בתנועה הגיאוגרפית הישראלית בידיים כל כך חשופות, ודיקלה עושה את זה בלב המיינסטרים. כמה מדויק היה לראות אותה על הבמה הזו, עם אלפים ששרים את המילים, מתפללים איתה לאלוהים, לשנה טובה יותר
נועה בורשטיין-חדד

כותבת במקום הכי חם בגיהינום ותחקירנית חדשות 10

כישוף. אין מילה אחרת לתאר את מה שקרה במוצאי שבת בקיסריה. כישוף מעולמות עליונים. ״אין עוד אהבה כזו״ היה השיר שפתח את ההופעה הראשונה של דיקלה שם בהיכל הרומי. עשרים שנה חיכינו לה, עשרים שנה חיכתה היא לנו. סוחבת אחריה קהל הולך ומתגבש של מאזינים, מאמינים.

"ערב טוב קיסריה" הוא המשפט שמעביר זמרים לליגה של הגדולים. אבל לא את דיקלה, היא כבר הייתה שם הרבה לפני שהגיעה לאמפיתיאטרון המפואר. והיא אפילו לא אמרה את המשפט הקסום הזה, סביבו נבנות קריירות. עשרים שנה חיכתה – עלתה לבמה ככלה ביום חתונתה, עם שמלה מרהיבה ואנרגיות שאלוהים יודע מאיפה גייסה. הפלייליסט היה מורכב מלהיטים וסמי-להיטים של שנות עשייתה, מילים שהצטברו בקצה העין המטפטפת של האישה המרתקת הזו. במקום ערב טוב קיסריה היא לא הפסיקה להודות: לקהל הנאמן, לאנשים שהאמינו בה, למלוויה. והקהל נשבה בקסם שלה.

אפשר להגיד הרבה דברים על דיקלה דורי, אבל נראה לי שהמילה שהכי מתאימה לה היא יומרה. מה זה יומרה, ממש חוצפה. כבר שנים שהיא עולה על במות ומתיימרת לה – שרה את "חבייתאק" האלמותי ועוד, אפילו מעזה לשיר את השיר שמזוהה יותר מכל עם התרבות הערבית ממנה הגענו, "אינתה עומרי". והקהל כבר יודע מה מצפה לו – טיזינג שאין כמוהו "עזיי, עזיי עזיי…" היא משגעת אותנו, מגבירה את הנשימות אל תוך הקול שלה יותר ויותר, והשנים מרחפות מעלינו, החיפושים אחרי בית, הגעגוע כשהיא שבה וטוענת "אינתה עומרי".

היא גדלה בבאר שבע, בת רביעית מתוך חמישה, בבית מסורתי-דתי עם מסורת מצרית ועיראקית. פעם סיפרה שלא העזה לשיר מול ההורים שלה את השירים שכל כך אהבה – "כי זה שלהם, קטונתי". יום אחד הגיעה לתל אביב, הסתובבה כאן חסרת בית. חיפשה משהו, דרך, כלי ביטוי. איזו חוצפה משגעת צריכה אישה שכל סיפור החיים שלה היה אמור להעמיד אותה במקומה כדי לשיר אום כולתום מעל הבמה הכי מיינסטרימית בישראל.

איזו חוצפה משגעת צריכה אישה, שכל סיפור החיים שלה היה אמור להעמיד אותה במקומה, כדי לשיר אום כולתום מעל הבמה הכי מיינסטרימית בישראל

לקיסריה יש יסודות היסטוריים מאד מעניינים בהקשר הזה – זה אולי האתר הארכיאולוגי הכי שמור במדינת ישראל, הכי ידוע. ואיזה יופי לראות את התרבות המתחלפת בו, את האמנים שעולים לבמה הזו שנבנתה לפני מאות שנים. את הישראלים המתחלפים בקהל, מנסחים בעצם היותם, בעצם קניית הכרטיסים, את התרבות הנבנית שלנו. תרבות שלא מוצאת את היסודות שלה (אולי אין כאלה), שמנסה להישען בכל פעם על אבן דרך אחרת, שאת ציר ההתחלה שלה היא עוד חושפת, שכבה שכבה – כמו חפירה ארכיאולוגית.

כבר חמש שנים אני בתל אביב, נעה בין בתים תרבותיים, מחפשת את המקום הנכון בין בתי הקפה של הקהילה שלי לעבודה בתקשורת שלא מבינה אותי. ובין הפופ הים-תיכוני שכבר פרץ כל כך הרבה תקרות זכוכית, למוזיקה הערבית בבית של סבתא שלי – מפציעה דיקלה. שירים בעברית עם ניגון מקהיר, מילים על פריז ואנגלית חבוטה, מבטא ישראלי. מעטים האמנים כאן שמצליחים לגעת בתנועה הגיאוגרפית הישראלית בידיים כל כך חשופות, ודיקלה עושה את זה בלב המיינסטרים. כל כך הרבה זמן היא חיפשה לגיטימציה ותוך כדי תנועה עקבית יצרה סביבה יצירה מקומית שכל כך שייכת לכאן, כל כך קיימת, נובעת. כמה מדויק היה לראות אותה על הבמה הזו, עם אלפים ששרים את המילים, מתפללים איתה לאלוהים, לשנה טובה יותר, חדשה יותר. כשהיא שרה את ״Here comes the rain again" הייתי בטוחה שעוד רגע יפתחו שערי שמים.

דיקלה עקבית בכאב שלה, עקבית בתנועה. אישה שהיא דמות עגולה, עם אובססיה ואהבה, שנאה, כעס וחמלה. "אין דבר כזה, לאהוב משהו ושהוא לא יהיה שלי", סיפרה פעם בראיון. אז היא רוצחת את הרגש הזה, נותנת לו לצרוח ולדמם על הבמה, מול המיקרופון. לרקוד כאילו אף אחד לא רואה וכולנו רואים ואי אפשר שלא לצלול איתה הישר לתוך התהומות.

ההופעה בקיסריה הייתה אירוע מרפא. כל שיר שלה טיפל לי בפצע אחר – העלה באוב את כל הכעסים והגעגוע, הכאבים והשנאה ואז מחק אותם ושחרר, זרק אותם לרוח

ההופעה שלה בקיסריה הייתה אירוע מרפא. יש מן אמונה כזו על מוזיקה, ואולי באמת בשביל זה היא קיימת. כשאת שומעת שיר והוא מצליח להגדיר במילים את הרגשות שלא מוצאים מנוחה והשירים שלה, קשה לומר עליהם שהם מרגיעים, נינוחים או שלווים. אבל כל שיר שלה טיפל לי בפצע אחר – העלה באוב את כל הכעסים והגעגוע, הכאבים והשנאה ואז מחק אותם ושחרר, זרק אותם לרוח. קסם. לא נרגעתי אחרי ההופעה, נדרשה שחייה לילית בים, להישטף מהכישוף.

האישה הזו, הדרמטית והכועסת, החומלת ואוהבת ועוד בלילי בלילים של רגשות שתוקפים בו זמנית, היא האישה שטן שאנחנו רגילים לפחד ממנה כל כך. היא האמא שלנו והדודה המשוגעת, היא האישה שכל הבית סר למרותה ומתעלם מקיומה כשהיא נכנסת למטבח. שמעתי את המילים האלה כל כך הרבה פעמים – את רגישה מדי, למה את כזאתי דרמה קווין? תפסיקי להיות חלשה. אבל דיקלה היא פרא של רגשות, של נפשות. הטקסטים שלה עבורי הם תפילה, היא לוקחת אותי דרך הכאב אל מחוזות הסליחה והחמלה. בעיקר כלפי עצמי. אישה שהיא דרמה מהלכת, רגש גולמי פצוע ופוצע – חלשה מול העולם, כל כך חשופה, פגיעה. הכי חזקה שראיתי בחיים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות