string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

כל הערבים נא לצאת מהמים

"לכידות", "צביון" ושאר מלים יפות וליברליות שימשו השבוע את בית המשפט, בקביעתו כי המועצה כוכב יאיר-צור יגאל יכולה למנוע את כניסתם של תושבי טירה לבריכת השחייה שלה
יובל אילון

מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, עוסק בעיקר באתיקה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של ספורט

בשבוע שעבר דחה בית המשפט את עתירתו של ד"ר אחמד מנסור, בני משפחתו והאגודה לזכויות האזרח, ואישר למועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל להתיר בעיקר לתושביה את הכניסה לבריכת השחייה ביישוב ובכך, למעשה, למנוע את כניסת תושבי טירה לבריכה. פסק הדין מאפשר הפעלה של פרקטיקה גזענית באמצעות תירוצים ליברליים לכאורה, והינו עמוס מהלכים שמסתירים את הברור מאליו – לא רוצים ערבים בבריכה.

פסק הדין מבכר להתעלם מההיסטוריה של הפרקטיקה, קובע רף הוכחה גבוה להפליא להאשמה בגזענות, ומתרץ את ההדרה מהבריכה בכך ש"החלטה של רשות מקומית להגביל שימוש במתקן עירוני מסוים או להגביל השתתפות בפעילות שהיא מארגנת לתושבי היישוב, עשויה להיות, במקרים מתאימים, החלטה שמשרתת את תפקידה של הרשות ליצור ולעודד פעילויות חברתיות לתושבי הרשות ולחזק את הלכידות החברתית ביניהם." טענת ה״לכידות״ אם כן היא המניע הכשר לכאורה של הרשות המקומית, ומהווה הצדקה להתיר מדיניות ציבורית שאין חולק על כך שמבחינת תוצאותיה מפלה בעליל את תושבי טירה.

המקרה שלפנינו אינו ייחודי. אותה ״לכידות״ מהדהדת, ומביאה עד כדי גיחוך, את הנימוקים ששבים ומושמעים בזכותן של ועדות קבלה ליישובים, מניעת כניסתם של חרדים לשכונה, או סילוקם של פליטים משכונות העיר. הרעיון הוא כזה: כל ההעדפות והעמדות השונות של הציבור שוות ערך, ואת כולן יש לקחת בחשבון כאשר קובעים מדיניות ציבורית. הסייג היחידי כאן, אשר נזכר גם בפסק הדין, הוא שאין להתחשב בהעדפות גזעניות מובהקות או שוביניסטיות כגון ההעדפה לא לשחק עם ילדים ערבים או לא לקבל נשים למועדון. אולם העדפות קרובות מספיק – למשל שהילדים יפתחו את זהותם בקרב יהודים בלבד, או לבלות בחברת גברים במועדון – הן העדפות לגיטימיות. היות שהן לגיטימיות, נטען, גם לגיטימי להתחשב בהן בקביעת מדיניות ציבורית, אף אם ידוע שזו שתביא לאפליה.

זוהי בדיוק נקודת המפגש של הימין הגזעני והימין הליברלי: המקום בו כל ההעדפות שוות, כל הקהילות שוות, וכל אפיון של השכונה או היישוב הוא "צביון" ראוי להגנה. כך, במקרה שלפנינו אנו נקראים לדמיין את השכונה או את הרשות המקומית כאיזה מועדון וולונטרי שחבריו השקיעו משאבים שונים, וכעת הם פשוט מבכרים לשמור על אופיו זה עם זה ולאו דווקא עם השכנים. מה יש?

המקרה שלפנינו אינו ייחודי. אותה ״לכידות״ מהדהדת, ומביאה עד כדי גיחוך, את הנימוקים ששבים ומושמעים בזכותן של ועדות קבלה ליישובים, מניעת כניסתם של חרדים לשכונה, או סילוקם של פליטים משכונות העיר

זוהי כמובן תמונה מטעה. ראשית, לא כל אפיון של קהילה ראוי להגנה. כמובן שישנם מקרים בהם עצם קיומו של אורח חיים – במובן המלא והעשיר של המושג – תלוי בוועדות קבלה. אולי קומונות הן קהילות כאלה, אולי חצרות חסידיות מסוימות, אולי אורח חיים תובעני במיוחד של שיבה לטבע או קהילת מודטים. אלו הם מקרי גבול, ועדיין בכל מקרה כזה יש לבחון אם הערך של הגנה ומתן אפשרות לקהילה לממש את אורח חייה אינו פוגעני או מייצר אפליה לא מוצדקת.

תהיה זו טעות להסיק ממקרים אלו למקרים השכיחים יותר, בהם העדפות שונות מוצאות את מקומן תחת הכותרת "צביון". צביון אינו נימוק בעל משקל לכינון זכות לקבוע מי יהיו השכנים ולהרחקת כל מי שלא בא טוב לוועדת הקבלה. שוב: הזכות הזו קיימת, ככל שהיא קיימת, רק במקרים בהם ניתן לזהות אורח חיים של ממש אשר קיומו תלוי ביצירת מרחב הומוגני יחסית. לא במקרים של יישוב ״כפרי״, יישוב של ״יוצאי צבא״,״יישוב דתי״, יישוב של״אנשים נורמטיביים באמצע הדרך״,״שכונה חילונית״,״שכונה בלי פליטים״, או ״שכונה יהודית״.

שנית, הרשות המקומית אינה מועדון וולנטארי, אלא יחידה מינהלית, והארנונה שהתושבים משלמים ישירות אינה אלא דרך יעילה (פחות או יותר) לחלוקת משאבים ציבוריים. אין למנוע בשל כך ממי שאינם תושבי העיר גישה למשאבים ציבוריים כגון הפארק, הבריכה, או גישה למרכז המסחרי. אכן, במקרים של ביקוש-יתר, סביר לטעון שבריכת שחייה היא מסוג הטובין שלתושבים בסביבה צריכה להיות קדימות בשימוש בה פשוט כי הם גרים בסביבה – לא כי הם שילמו עבורה ממיסיהם דווקא, ובודאי שלא למען לכידות חברתית. אולם אפילו בתנאים אלו – שלא מתקיימים במקרה שלפנינו – ישנם נימוקים אחרים שעשויים לגבור על הנימוק הזה. למשל, שלתושבים שגרים רחוק יותר אין בריכה משום שהרשות שלהם ענייה יותר.

לסיום, לכידות חברתית בין תושבי היישוב אינה ערך טיפוסי שהרשות המקומית אמורה לקדם, בוודאי לא כאשר זו ניצבת מול ערכים כגון שוויון או מניעת אפליה. בנוסף לשאלות כגון כיצד מודדים לכידות זו, כיצד מעריכים את תרומת הדרת תושבי הסביבה מהבריכה ללכידות זו, ואיזה חלופות אחרות יש להגברת הלכידות, נמצאת שוב סוגיית הגזענות: מדוע חשובה הלכידות בין תושבי כוכב יאיר-צור יגאל ולא הלכידות של כלל תושבי האזור? דומני שאין כל יתרון נורמטיבי להעדפה לעשות אגדו בבריכה עם אנשים מהצד השני של כוכב יאיר ולא עם השכנים מטירה. אם כבר, להפך.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    הכותב למעשה לא חולק על כך שקהילות מסוימות ראויות לשמור על הומוגניות לאור רצונן לשמור על אורח חיים קהילתי מסוים (כמובן, כל עוד לא נוצרת אפליה חמורה). הוא פשוט מציב את קו הגבול באופן שרירותי, ובמקום לתת לכל קהילה את הזכות הזו הוא מחליט שרק לקהילות שסוטות באופן חריג ממה שהוא רואה כאורח חיים נורמטיבי (״אולי חצרות חסידיות מסוימות, אולי אורח חיים תובעני במיוחד של שיבה לטבע או קהילת מודטים״) שמורה הזכות. Talk about אפליה.

    בכל אופן, הדיון הזה כלל לא קשור לפסיקת בין המשפט העליון. הפסיקה קבעה כלל הרבה יותר פשוט, כלל מובן מאליו שנאכף גם היום במגוון תחומים. כמו שרשות ציבורית יכולה להחליט שיש מקום חניה ייעודי לתושבי העיר, היא יכולה להחליט שיש בריכה ייעודית לתושבי העיר. עירייה יכולה ליצור שירותים המיועדים לתושביה בלבד. זה מובן מאליו.

    1. עופר

      לא מובן מאליו. הפרקטיקה הזו של "צביון" פועלת תמיד כנגד החלשים: ערבים, מזרחים, שחורים, חרדים וכו', ולכן היא צבועה בצבעים גזעניים והיא פסולה. אני לא מת על הדוגמאות שניתנו בכתבה, אבל גם אם יש הצדקה ל"ועדת חריגים" (אינני בטוח בכך), זה צריך להיות היוצא מהכלל הנדיר, ולא הכלל.

      1. ליכודניק

        אבן הבוחן שלי פשוטה: אם אדם נוהג לפי הכללים, עומד בדרישות- אז צריך להכניס אותו, בין אם שמו אחמד, שיראל, גנאדי או יהורז. אם הוא מרעיש, מלכלך, מציק לנערות, מאיים על ילדים- תמיד אפשר לבטל את המנוי. רבאק, זו בריכת שחיה, לא איזה אבן פינה בביניין הציוני.
        אין לי ספק שלבריכת השחיה נכנסים יהודים מבוססים מהמעמד הבינוני גם מחוץ לכוכב יאיר-צור יגאל. אז לדעתי, גם ערבים מבוססים מהמעמד הבינוני מטירה צריכים להיכנס.
        ברור שיש כאן כותבים וקוראים שאבן הבוחן שלהם שונה, וחושבים שגם יהודים וערבים עניים מהמעמד הנמוך צריכים להיכנס.
        כציוני, בכלל מביך אותי הדיון הזה. הציונות נועדה לשתי מטרות-
        להגן על היהודים
        ולנרמל את קיומם בארץ ובגולה

        מה לכך ולבילוי יהודי אקסלוסיבי?.. אפשר להגן על ישובי ספר ליהודים, בדיקות ביטחוניות מופחתות ליהודים וכו', אבל על מנוי לקאנטרי ליהודים?!

        1. עופר

          ליכודניק, אתה באופסייד. הציונות מטרתה להקים מדינה אקסקלוסיבית ליהודים, ולכן הגיוני, לשיטתה, למנוע מערבים להכנס לבריכות "של יהודים", ללא קשר לכל הדרישות שהצבת. המבוכה שלך היא לא מהדיון אלא מהצורך לחפש תירוצים ותאוריות כדי להגן על עמדה שאתה יודע שהיא לא נכונה בהגדרה שלה.

  2. נפתלי אור-נר

    פס"ד המתאים למדינות הדרום בארה"ב כנימוק לאפליית השחורים

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    גזענות ללא בושה וללא כחל וסרק.