string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

פוקסטרוט מציג: כיבוש בסטייל אירופאי

הבמאי שמוליק מעוז יצר סרט אלגורי שמראה כיבוש לבן עם אדריכלים המתפרנסים ממיזמי ענק בערי אירופה העשירות, עם חיילים בהירים שיושבים בשעמום באמצע שום-מקום במחסומים שלא נראים כמו מחסומים. חמש הערות קצרות על "פוקסטרוט", כסף והצבא המוסרי בעולם
אלון לוי

1.

האור בלבנט קשה, ישיר, אלים. הוא נופל על הרחובות המאובקים של תל אביב וירושלים בלי רחם, משליך צללים ארוכים על הגבעות של השומרון ורמת הגולן, צורב את עור הפנים של יושבי הנגב או בקעת הירדן. כל מי שעוסק בצילום, קולנוע או וידאו יודע: תשעה קבין של אור יפה נפלו על העולם, ואף אחד מהם לא נחת במזרח התיכון. האסון האסתטי שאנחנו חיים בתוכו מורכב מאינספור פרטים שכל ישראלי מכיר: הרחובות החשופים, הבניינים המתקלפים, עמודי החשמל והטלפון, לכלוך וזבל וכמובן – הלבוש הקצר, הלא פורמלי, גופיות הסבתא והסנדלים שמזכירים לנו כל הזמן שהווילה האירופאית שאנחנו גרים בה, תקועה בעצם במזרח התיכון.

במשך השנים המציאו מרבית היוצרים הישראליים טכניקות להתגבר על הקושי הויזואלי, לשוות לאסתטיקה הישראלית מעט מהזוהר האירופאי או האמריקאי ורק מעטים מהם ניסו להגיש לנו את ישראל, בעלת החן הברוטליסטי, ממש כמו שהיא.

2.

הסרט "פוקסטרוט" עורר את זעמה של שרת התרבות והספורט, מירי רגב. בפרט סצינה אחת מרכזית שמציגה הרג (בטעות) של אזרחים פלסטינים על ידי חיילי צה"ל ו"טיוח" המקרה על ידי המפקדים. גם אם נתעלם מהשימוש הציני שעושה רגב בכוחה כדי למנף את כוחה הפוליטי, עולה שאלה מעניינת בעיני: מדוע בחרה רגב להיטפל דווקט לסרט הזה ולצאת נגדו? למעשה, במרחב הוויזואלי הישראלי יש אינספור סרטים וסצנות קשות הרבה יותר. כמעט כל תוכנית תיעודית בטלוויזיה מראה סיטואציות קשות יותר – הכוללות התעמרות באזרחים חפים מפשע, התנהגות ברוטלית של אזרחים ושוטרים ואפילו הוצאה מפורסמת להורג של מחבל גוסס.

הבמאי שמוליק מעוז, צילום: cc by-SA מאת nicolas genin from Paris, France - 66ème Festival de Venise
הבמאי שמוליק מעוז, צילום: cc by-SA מאת nicolas genin

אבל "פוקסטרוט" שונה. הוא אינו סרט שמציג מציאות. הוא סרט "אלגורי". המציאות של "פוקסטרוט" היא לא המציאות הישראלית. חוויית הצפייה בו היא סוריאליסטית, מנותקת. זאת גם בעיני החולשה שלו. בניגוד לסרטים אחרים שעושים שימוש באמצעים אלגוריים או מטאפוריים כדי להקצין את המציאות או לבטא בה דברים שאי אפשר לבטא אחרת (דוגמת "ואלס עם בשיר", "אוונטי פופולו", וגם "התערבות אלוהית"), "פוקסטרוט" מציג סיטואציות די בנאליות ומוכרות לעייפה בדימויים שאינם מפתיעים כלל – מיכאל פלדמן (ליאור אשכנזי) הוא אבא שמקבל הודעה על מות בנו שמסתברת כטעות (בדיוק כמו ב"האסונות של נינה").

המערכה הראשונה עוד מצליחה לייצר הזרה חזקה, בעיקר בזכות משחקו של אשכנזי, אבל מהמערכה השנייה הסרט מתחיל לקרוס: אנחנו מגיעים אל הבן שמשרת במחסום "בשום-מקום" ברוטינה שחוזרת על עצמה לצד "בוטקה" שנראית כאילו נלקחה מארה"ב של שנות החמישים ומכולה שנוטה על צידה. ומעל כל זאת ישנה התמה של ריקוד הפוקסטרוט עצמו – ריקוד שהסוף וההתחלה בו זהים ושייך למקום אחר (שנות ה-30 ותקופת הוודוויל האמריקאית).

אבל אני לא רוצה לעסוק בביקורת קולנוע. אלא בשאלה המעניינת: מדוע אימצה רגב וקהל המבקרים בארץ, כל אחד בדרכו, את "פוקסטרוט" לחיקו? כיצד סרט סוראליסטי ופשטני, שלא אומר שום דבר על המוסריות הישראלית, מצליח לעורר ויכוח כל-כך נסער בעוד המציאות עצמה כושלת בכך?

3.

היכן מתרחש הסרט? אסתכן ואומר – באירופה.

"פוקסטרוט" מציג את הכיבוש, וכיצד היה נראה, אילו היה מתרחש על אדמת אירופה, עם אדריכלים מצליחים שמתפרנסים מבניית מיזמי ענק בערי אירופה העשירות, עם חיילים בהירים שיושבים בשעמום באמצע שום-מקום ומאפשרים למשפחה של כפריים לעבור. אחרת איך אפשר היה להסביר את מקלט הרדיו שקולט תדרים מקריים שאין בהם ולו מילה בעברית או ערבית?

מתחת למעטה הביקורתי – יש פה עמדה מאוד ברורה של ישראליות מסוימת : עשירה מאוד, לבנה מאוד, חובבת מניירות אירופאיות-קלאסיות וכמובן, אנטי דתית

הבית שבו גר אשכנזי הוא לא בית של אדריכל מצליח. הוא בית של האלפיון העליון. בית האבות של הסבתא היקית לא יכול להתקיים במציאות הכלכלית הישראלית. במרכז הסרט יש סצינה קצרה, שחלקה מאויר באנימציה, שמסבירה את "הלב הרגשי" של הסרט. מדובר בסיפור על ספר תורה עתיק שהסבתא גאלה מהשואה במחיר יקר ומיכאל (אשכנזי) מכר בתמורה לחוברת פורנוגרפית זולה כשהיה צעיר. את החוברת הזאת, בדיוק כמו את ספר התורה, מבקש האב להעביר לבנו.

כלומר – מתחת למעטה הביקורתי – יש פה עמדה מאוד ברורה של ישראליות מסוימת: עשירה מאוד, לבנה מאוד, חובבת מניירות אירופאיות-קלאסיות וכמובן, אנטי דתית.

המחסום הצה"לי לא נראה ככה ולא מתנהג ככה. לא מטייחים הרג של פלסטינים בטעות על ידי קבירת המכונית כולה בבור סימטרי וגם, ואולי חשוב מכל, המכוניות הפלסטיניות שעוצרים בשטחים אינן עמוסות תמיד בצעירים חילוניים שהם המקבילה לישראלים "יפי הבלורית והתואר" (כלומר, הלבנים, הליברלים, החילוניים). הפלסטינים בסרט נראים כמי שבדיוק חזרו הרגע "ממסיבה". החלפת המבטים בין החייל הישראלי לנערה הפלסטינית היפה מזכירים את ימי "נורית" הגזעניים של שנות השמונים.

כדאי לציין שהסרט הוא תוצר של קו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית-צרפתית וחלק גדול ממנו אכן צולם בגרמניה (כל סצינות הפנים) ולכן שווה לזכור גם את יחסי הכוחות בין המממנים, שהנראות האירופאית בוודאי ערבה לחיכם (ואולי עוזרת להם לדמיין כיצד יכול להתגלגל משבר הפליטים האירופאי). הידד לחופש המימון.

4.

את הזעם (האמיתי או המדומיין) של שרת התרבות צריך לראות כתמונת ראי של החיבוק החם של חלק ממבקרי הקולנוע הישראלים – שהתייחסו למימד הוויזואלי והקולנועי של הסרט כמעין בחינה נוקבת של הבורגנות הישראלית ("צלילה מדויקת לנפש הישראלית-בורגנית", שמוליק דובדבני) ואפילו של הביקורת האפשרית על האסתטיקה "האופראית" הגלומה בסרט ("במחילה: אם הסרט היה שוודי, לא היינו שומעים כאן את האמירות הללו." אבנר שביט). ההתייחסות של מרביתם אל המימד הוויזואלי של הסרט מתקיים במישור של "סרט מפואר", "שימוש מסחרר, מיומן, רהוט ומרהיב באמצעי המבע הקולנועי". אבל נדמה לי שעצם העובדה שהסרט זכה ב-8 פרסי אופיר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר, מבטאים לא רק עדות לאיכות הקולנועית של הסרט, אלא גם לפנטזית המציאות שהוא מבטא.

במובנים רבים הסרט, במסרים הלא ישירים שלו, ב"פואטיקה" הקולנועית והמתחכמת שלו, מציג נקודת מבט מאוד מסוימת על מצבה של ישראל. האנשים שמיוצגים בסרט הזה אינם האנשים המרכיבים את המדינה הזאת. לא היהודים ולא הפלסטינים. לכך מצטרפת האסתטיקה הצילומית של הסרט, שעליה זכה הצלם גיורא ביח באוסקר הישראלי – אסתטיקה שמבקשת להימלט בכל דרך מהמציאות הישראלית.

5.

האור בישראל קשה. מרבית הבמאים מנסים לברוח ממנו, מעטים מצליחים. הטובים מביניהם מצליחים להכניס את האבסורד הישראלי לתוך התנועה והפואטיקה שמאפשר הקולנוע, המדיום הגדול מהחיים. יש בפוקסטרוט כמה רגעים פיוטיים חזקים מאוד, שאי אפשר לקחת ממנו. רגעים של קולנוע מרגש, חכם ומקורי וגם רגעי משחק מופתיים של אבל ואובדן, אבל נדמה שהסרט בונה ישראל מדומיינת, אירופאית, שאינה קיימת. זה היה יכול להיות מהלך מבריק ומרתק, אם רק לא היה מעמיד פנים שהוא ישראלי.

מתוך הסרט פוקסטרוט של שמוליק מעוז, זוכה פרס אופיר לשנת 2017
מתוך ״פוקסטרוט״ של שמוליק מעוז, זוכה פרס אופיר לשנת 2017
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אסף ג

    האור הישראלי, במיוחד שעולם הדימויים שלי / שלנו הוא אמריקאי/ אירופאי
    הוא לא אהבה ממבט ראשון, זה טעם נרכש.

  2. אלון לוי

    שלי,
    אני מסכים איתך שזה ניסוח מעורפל (:
    אפשר בעיני לייצר תנועה פואטית ועדיין לשמור על ״ישראליות״, גם אם כזאת שיש בה אלמנט ״הזייתי״ או ״מדומיין״. דוגמאות טובות לזה אפשר לראות בסרטים כמו ״היורד למעלה״ שצולם במדרגות שיורדות מהכרמל בחיפה ומרגיש, בו זמנית, ריאליסטי מאוד ופטזיונרי מאוד. או סרטים שציינתי בביקורת כמו ״התערבות אלוהית״ ו״ואלס עם בשיר״. גם ״הערת שוליים״ הוא מופת קולנועית לא לגמרי ריאליסטית שמרגישה, עם זאת, מאוד ישראלית. יש משהו בעמדה הסיפורית הפנימית, בדמויות, ובתנועה שלהם במרחב שמצליח לייצר ישראליות עם הזרה. בפוקסטרוט זה מתרחש בעיקר במערכה הראשונה, שם המפגש עם נציגי ״קצין העיר״, אבל בשאר חלקי הסרט הוא בעיני פחות מצליח לעשות את זה.

  3. גילי כ

    אליגורי… שמאליגורי…משעמם.. משעמם… משעמם. מה שבאמת גורם לי להרהורים רציניים ביותר הוא איך סרט כל כך גרוע(ובלי שום קשר למירי רגב)זוכה לכל כך הרבה פרסים. בן של אבא ניצול שואה הוציא אתו עם שחרורו מציפורני בנאצים ספר תורה ובקש מבנו להעבירו לדורות הבאים אחריו בנו החרמן הלך והמיר את הספר בתמונה פורנוגרפית. ובכן מה יש פה???סיפור לוקלי קטן הזוי בנלי. וכך כל הקטעים הזויים ואינם מעידים על שום מוסר השכל. בקיצור סרט רע.

  4. אבישי

    הכותב פשוט לא הבין את הסרט. ההוכחות שלו לכך שהסרט "מנותק מישראל" הן מגוחכות- זה מובן מאליו. נראה לכותב הנאיבי שזה לא נעשה במכוון?!!!! לפחות שיבין את הקונספט ואחרי כן שיבקר וינמק. הלא מה שמזעזע בסרט זה הניתוק הזה. הכיבוש הוא מעין הזייה סוריאליסטית. אשלייה. זה כאן- וזה לא כאן. וזה מה שמזעזע. השטחים והמחסומים וסיוט הכיבוש הם ב"שום מקום"- איזו הכחשה מעורררת פלצות, בזמן שהם מטר מאיתנו! ישראל כמו מבנה המגורים ההזוי אך המוחשי עד קבס (למשל הזוהמה) שהולך ושוקע- הוא דימוי מחריד של "מצבנו". מירי רגב צרת התרבות הנבערת מדעת (שמניפה את דגל הבערות בגאווה!) לא הבינה כמובן את הסרט (הה היא אפילו לא צפתה בו, מי שלא הבין זה סוללת המלשינים שלה, "ציידי השמאלנים"!). הסרט הוא הרבה הרבה יותר חתרני מכפי שהוא נראה לצרת התרבות! מה שקצת מאכזב, כפי שטוען בצדק אודי אלוני, זה ההתנצלות וההצטדקות וההתקרנפות המסויימת מול התקשורת (בראיונות) של יוצרי הסרט!