string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

סדקת את התקרה? כעת הסתכלי מסביב

כשאני מצביעה על אשכנזייה כמדכאת וכשפלסטינית קוראת לי כובשת, זה לא גזענות ולא עניין של ימין ושמאל. אלה מופעים של דיכוי שבהם יש לנו חלק. השיח הפמיניסטי בארץ כיום מותיר מאחור כל מי שאינה עונה להגדרה של המוחלט(ת) – אשכנזיה, חילונית, יהודיה, הטרוסקסואלית
לירון כהן

אנחנו, הפמיניסטיות, מכירות בקיומו של דיכוי נשים בחברה פטריארכלית על ידי גברים ובמופעים השונים וצורותיו של הדיכוי בחיים שלנו כנשים ברמה היומיומית. לצד זה אנו יכולות להניח שקיימים עוד סוגים של דיכוי – אולם מה קורה כשאלה מצטלבים האחד בשני?

קשה לי לראות בפמיניזם או במאבק הפמיניסטי מאבק משותף של כלל הנשים, כל עוד הוא מובל ומכיל בתוכו נשים שלא מכירות בדיכוי שהן לוקחות בו חלק. דיכוי של נשים אשכנזיות כלפי נשים מזרחיות, דיכוי של נשים ישראליות כלפי נשים פלסטיניות, דיכוי של נשים חילוניות כלפי נשים דתיות, דיכוי של נשים יהודיות כלפי נשים מוסלמיות, דיכוי של נשים כלפי נשים.

המונח ״הצטלבות מיקומי שוליים״ אמנם מוכר ונשמע בשיח הפמיניסטי בישראל; אם את אישה עולה מברה״מ את חווה דיכוי כפול, אם את אישה אריתראית מהגרת את חווה דיכוי משולש, ואם את אישה פלסטינית בעזה הדיכוי קיים בכל כך הרבה מישורים בחייך… כך שאני מניחה שהקונספט ברור. אך למרות זאת ואף על פי כן אנחנו מתעקשות להמשיך לעסוק במאבקים פמיניסטיים לבנים, כלומר מאבקים על רקע מגדרי בלבד, עם התעלמות בוטה משיוכה המעמדי, האתני (מוצא), הלאומי או הדתי של האישה העומדת בלב המאבק.

הטשטוש הזה, מדוע הוא קורה? מה מצריכה מאתנו ההבחנה בזהויות נוספות של נשים? האם משנה בכלל מה המוצא האתני של האישה המדוברת? במה אנחנו מסתכנות כשאנחנו חושפות גם את הזהויות הנוספות הללו?

למה לטשטש זהות?

כשקמו פמיניסטיות והחלו לדרוש את זכויותיהן, הן נזקקו להגדרה: מי היא אישה ומה המשמעות של היות אישה בחברה. ההגדרה של קבוצה אחת תחת הקטגוריה ״נשים״ וקבוצה אחרת תחת הקטגוריה ״גברים״, נולדה מתוך הצורך להצביע על קבוצה מדוכאת ומשוללת זכויות וקבוצה מדכאת ובעלת כוח שניכסה לעצמה את הזכויות והשליטה בהן. החברה יצרה מבנה כוח שמעניק פריבילגיות וזכויות על פי הגדרות מוסכמות, אך באותה נשימה טשטשה את ההגדרות והפכה אותן לטבעיות, אישיותיות ובלתי ניתנות להפרדה. הטשטוש הזה הוביל לכך שהזכויות ניתנות לכאורה כדרך הטבע ואין יכולת לערער על אי הצדק שבחלוקתן. הימנעות מעיסוק במשמעויות של הקטגוריות "אישה" ו"גבר" וטשטושן הפחיתו משמעותית את יכולתן של נשים לקום ולדרוש זכויות. לפיכך טבעו הפמיניסטיות את המושג ״מגדר״ (gender), המבחין בין המין הביולוגי לבין ההבניה החברתית של זהותו.

נעמי בלומנטל באירוע של שדולת הנשים ברעננה, "מקדמות שוויון", 16.9.2016. צילום: עמוד הפייסבוק של שדולת הנשים
נעמי בלומנטל באירוע של שדולת הנשים ברעננה, "מקדמות שוויון", 16.9.2016. צילום: עמוד הפייסבוק של שדולת הנשים

על מנת לדרוש זכויות, על קבוצה מסוימת לקום ולומר ״אנחנו״, להגדיר מי הן, איך החברה תופסת אותן ומה המשמעויות של הגדרה זו בחייהן. הטשטוש של זהות האישה ומשמעות הגדרה זו תרם לאורך דורות לחייהן תחת דיכוי והיותן משוללות זכויות אנוש בסיסיות. ברוח ההתעוררות הליברלית של העולם המערבי בסוף המאה ה-19, באותה העת שבה הנצו הפמיניסטיות הראשונות באירופה, גברים דיברו על זכויות האינדיבידואל, על ערכי החירות, השוויון והאחווה – אך שכחו לקחת בחשבון יצורים אנושיים המתהלכות ביניהם ומשרתות את צרכיהם, וברוח ערכי השוויון והאחווה סירבו להכיר בהן כאנושיות ובעלות זכויות.

גם היום ניתקל בנשים המשתייכות למעמד ה"נייטרלי״ ומשתמשות בטרמינולוגיה דומה: הן תתהדרנה בערכי השוויון, וההתבוננות על האדם כאינדיבידואל ולא מתוך מוצאו או לאומיותו, תסרבנה להכיר בזהויות שונות ותשכחנה שמישהו נתן להן את הפריבילגיה להשתמש במושגים מכובסים אלו.

פרקטיקה של שחרור מדיכוי נולדת, אם כן, מתוך הכרה בזהות שמולידה תביעה של הקבוצה המדוכאת בהכרה מהקבוצה המדכאת. פמיניסטיות לא המציאו את המושגים ״נשים״ ו״גברים״, אך הן התעקשו להבין את ההגדרה – מה זה אישה ומה זה גבר, מה מוקנה מתוקף ההגדרות לאדם המחזיק בתואר זה, איזה פריבילגיות מוענקות לאותו אדם מתוך הזהות שלו. מתוך הזיהוי הזה נולדה התביעה להכרה בנשים כבנות אנוש בעלות זכויות שוות.

אז למה לטשטש זהות? הפרד ומשול.

מתוך עמוד הפייסבוק Guerrilla Feminism's Photos
מתוך עמוד הפייסבוק Guerrilla Feminism's Photos

אם אני מחוסרת זהות לא אוכל להבחין במדכאים שלי, וכמו שנוהגות נשים רבות, אאשים את עצמי בחוסר המסוגלות שלי, באופיי החלש או בחוסר יכולותיי. העדר זהות משאיר אותי פגיעה, חלשה, חסרת ביטחון. טשטוש הזהות שלי מחליש את יכולתי להצביע על הקבוצה המדכאת ולדרוש את זכויותיי. יתר על כן אי העיסוק בזהויות – מגדרית, אתנית, לאומית, דתית או מינית, וההשטחה של זהות לכדי ממד אחד מטשטשים ותורמים רבות להשארתה של קבוצה מסוימת על כס בעלי הכוח, הפריבילגיה והיכולת לדכא קבוצות אחרות.

חוסר הגדרה משרת את בעלי ובעלות הפריבילגיה הנהנים ממעמדם בשל היותם ״אינדיבידואלים״ מוצלחים, בעלי השכלה, בעלי מסוגלות יוצאת דופן, יכולות וירטואוזיות וכו'. בעלי ובעלות הפריבילגיה עיוורים למעמדם הכלכלי, החברתי והפוליטי ולא מזהים את הקשר בינו לבין הזהות הפריבילגית שלהם. גברים אשכנזים מהמעמד הגבוה, נשים אשכנזיות מהמעמד הגבוה, לא רואים בהצלחתם קשר לזהותם, אלא תולדה של אישיותם הווירטואוזית שהביאתם עד הלום.

כך גם משוּללוֹת הזהויות, לא תכרנה בכך שאולי האינדיבידואל הווירטואוזי שעומד בפניהם נמצא שם מכיוון שזהויותיו הפריבילגיות סללו לו את הדרך לשם. כשהזהות שקופה, הפריבילגיה שקופה, העצמי מנופח.

הפמיניסטיות שאינן שקופות

בבואי לבחון את הנושאים העומדים לסדר היום בשיח הפמיניסטי בישראל נראה שרובם ככולם מתייחסים בעיקר לפן המגדרי במאבק, כאשר קיימת התייחסות מעטה לזהויות נוספות של הנשים הללו. אם כן, בבואי לבחון שוב מי שמה את הנושאים על סדר היום הפמיניסטי אני שמה לב שעיקרו של השיח הפמיניסטי מתנהל ומובל על ידי נשים אשכנזיות, חילוניות ויהודיות. כך שלבד מהפן המגדרי זהותן של נשים אלו שקופה. מדוע זה כך? כי היא לא הזהות האחר/ת.

הציונות ייסדה את הצבר, הדמות אשר על כולנו לשאוף להשתוות אליה, האנך שעל פיו על כולנו להתיישר – גבר, אשכנזי, חילוני, יהודי, הטרוסקסואל. כל היתר הוא האחר. על פי נקודת מוצא זו אותן נשים אשכנזיות, חילוניות, יהודיות, הטרוסקסואליות, המובילות את השיח הפמיניסטי בארץ אינן מכירות ב״אחרוּת״ לבד מהפן המגדרי, כיוון שבשאר זהויותיהן, הזהות היא שקופה, היא הזהות הסובייקטיבית, המוחלטת (כמו שהגדירה סימון דה בובואר את הגבר בספרה "המין השני").

איך זה בא לידי ביטוי? בלימודי מגדר הציגה בפנינו המרצה (המזרחית, יש לציין) רשימה של נשים סופרות כהתקדמות עצומה של הפמיניזם ותרומתו לקידום נשים במגוון תחומים, ביניהם, בתחום הכתיבה והספרות. הרשימה כללה נשים אשכנזיות בלבד. כשנוכחתי בדבר הרגשתי שאין מדובר בפריצת דרך, אלא בעוד ביטוי לדיכוי של נשים על ידי נשים אחרות. כמו כן, בהנהלת ארגון ״שדולת הנשים״ מכהנות שורה של נשים אשכנזיות ואישה ערביה אחת. סגל המרצות ללימודי מגדר בארץ הן ברובן המוחץ נשים אשכנזיות. אלה רק דוגמאות למערך יחסי הכוח ב״אזורים הפמיניסטיים״, ואני מאמינה שבכל שדה שנבחן תמצאנה תוצאות דומות.

ד"ר ויקי שירן ז"ל. פמיניסטית מזרחית, מקימת תנועת "אחותי"
ד"ר ויקי שירן ז"ל. פמיניסטית מזרחית, מקימת תנועת "אחותי"

פריצתן של נשים אשכנזיות את תקרות הזכוכית התאפשר בשל מאבקים פמיניסטיים שלקחו בהם חלק נשים מכל קשת הזהויות, אך ההתעקשות של השיח הפמיניסטי בארץ כיום על מאבק ממוקד-מגדר בלבד תוך התעלמות משאר הזהויות ובכך התעלמות משאר הדיכויים מהן סובלות נשים בישראל מותיר מאחור כל אישה שאינה עונה להגדרה של המוחלט(ת)- אשכנזיה, חילונית, יהודיה, הטרוסקסואלית.

זה לא נושא חדש, והעיסוק בו החל די מזמן. אז נחמד שיש מונח אקדמי שמצביע על הבעיה, ומדי פעם ״מסכימות״ בקהילה הפמיניסטית להתעסק ״גם״ בדיכוי על רקע אתני, לאומי, מעמדי. אבל המיינסטרים היה ונשאר אשכנזי, יהודי, חילוני והטרוסקסואלי. אנחנו נקרא ונשמע בעיקר על הישגים פמיניסטיים, דיכוי של נשים לבנות בעולם המערבי או מאבקים של נשים אשכנזיות בארץ. מדי פעם נקרא כתבה על נשים בעולם הערבי (כאילו אפשר לאחד את כל הנשים בעולם הערבי המגוון לכדי ממד אחד). נעסוק בזנות, שזה גם חשוב והכרחי, אין אני באה לבטל שום מאבק.

אבל לעסוק בדיכוי היומיומי שנשים חוות מתוך הכרה בזהותן השונה, על רקע היותן מהגרות, אפריקאיות, מזרחיות, פלסטיניות החיות בישראל ובשטחי עזה והגדה. זה… ובכן, פחות. אז לא נדבר על כשני מיליון נשים פלסטיניות שחיות תחת הדיכוי שנקרא הכיבוש, שאנחנו הנשים הישראליות שותפות לו. אז לא נדבר על מקומן של מרבית הנשים האתיופיות בחברה הישראלית. בואו לא נדבר על שנים של דיכוי ממוסד של מזרחיות על ידי אשכנזיות והכחשה של זה על ידי השתקת ה"בכייניות״.

 אנחנו נקרא ונשמע בעיקר על הישגים פמיניסטיים, דיכוי של נשים לבנות בעולם המערבי או מאבקים של נשים אשכנזיות בארץ. מדי פעם נקרא כתבה על נשים בעולם הערבי (כאילו אפשר לאחד את כל הנשים בעולם הערבי המגוון לכדי ממד אחד)

שכל אחת תפתח לה נישה משלה, זה לא שייך לכולן, מה ששייך לכולן הוא הלבן? האשכנזי? המערבי? החילוני? במאמר שפרסמה איה זינאתי ב"פוליטיקלי קוראת", היא פנתה לחברותיה הישראליות וביקשה להבדיל בין החוויות היסודיות ביותר שלהן: "אנחנו לא באותה סירה ואיננו שותפות לאותו מאבק כי אנחנו לא עוברות את אותו דיכוי.״ אני מודה שהיה לי קשה לקרוא את ההצהרה זו כי אני מאמינה גדולה בפמיניזם וביכולת של נשים לעשות שינוי, אבל כיום אני נוטה להסכים איתה.

בעיני זה לא מספיק להגדיר את עצמי כפמיניסטית, כשאני מסרבת להכיר בפריבילגיות שלי ובעמדת הכוח שמשרתת אותי בסולם החברתי. התנועה הפמיניסטית אינה שטוחה, וגם בתוכה מתקיימים אזורים שונים ומגוונים המושפעים ממעמד כלכלי וחברתי. יחד עם זאת אני מאמינה שטמון בפמיניזם ובנשים פמיניסטיות הפוטנציאל לשחרור של נשים רבות מדיכויים שונים. אולי זה יתאפשר כאשר נשים פמיניסטיות תיקחנה אחריות על החלק שלהן בדיכוי של נשים אחרות, תהיינה סולידריות למאבקיהן, תאפשרנה להן להשמיע את קולן במרחב הציבורי הפמיניסטי, גם אם הוא צורם וגם אם קשה לפעמים לשמוע.

אני לא מדברת על פמיניזם כן או לא, אני מדברת על הכיבוש, אני מדברת על גזענות אשכנזית ממסדית, אני מדברת על גזענות מזרחית כלפי מיעוטים אתניים אחרים, אני מדברת על שנאה כלפי דת ודתיות. להפסיק להתגונן, להכיר בפריבילגיה שלי ולפעמים לשתוק ולתת לאחרת להשמיע. כן, אפשר גם לשמוע.

כשאני מצביעה על אשכנזייה כמדכאת וכשפלסטינית קוראת לי כובשת, זה לא גזענות ולא עניין של ימין ושמאל. אלה מופעים של דיכוי שבהם יש לנו חלק. נשים אשכנזיות שסדקו קצת את תקרת הזכוכית והצליחו להגיע לעמדות מפתח בחברה – פוליטיקאיות, נשות תקשורת, נשות עסקים, לא חייבות להיות שרי אריסון. הן יכולות להיות מנכ״לית עמותה, מנהלת חברה, עיתונאית… תסתכלנה מסביבכן.

אם אתן רואות מסביבכן בעיקר אשכנזיות, שווה לעצור ולשאול האם זה מקרי או סימן שמשהו השתבש במאבק הפמיניסטי? השיח על אשמה אינו רלוונטי פה. אבל השיח על אחריות רלוונטי ועוד איך. כל אחת מאיתנו צריכה לשוב ולשאול את עצמה מהי האחריות שלה כאישה פמיניסטית כלפי נשים אחרות שנאבקות במקביל במספר חזיתות.

לירון כהן היא פמיניסטית, מרוקאית, שדרותית ולסבית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שי גרינשפון

    "אם אתן רואות מסביבכן בעיקר אשכנזיות, שווה לעצור ולשאול האם זה מקרי או סימן שמשהו השתבש במאבק הפמיניסטי?" סליחה – במה אשמות אשכנזיות הפעילות למען זכויות הנשים? האם את מאשימה אותן בכך שהמזרחיות מגיעות פחות מהאשכנזיות למאבק הפמיניסטי? אולי רוב אשכנזיות הפעילות צריכות לפרוש מהפעילות – כדי ליצור בין הפעילות שוויון בין מספר אשכנזיות ומזרחיות? מדהים שהטענה אינה מופנית אצלך כלפי מי שממעטות להירתם למאבק הפמיניסטי ( מזרחיות) אלא כלפי מי שכן פעילות!
    נ.ב. ואגב – כיצד בדיוק נשים חילוניות מדכאות/מנצלות את הדתיות?

    1. מינימידימקסי

      שי, האשכנזיות לא צריכות לפרוש מפעילותן. הן צריכות פשוט להפסיק לנשום. ואז הכותבת ודומותיה יוכלו סוף סוף לנוח.

    2. זיו

      שי, בטח שלא לפרוש. ההיפך הוא הנכון. נדמה לי, שהמהלך הכי יעיל של מי ששייך לקבוצה הגמונית ויש לו מודעות לכך, הוא להכנס לפעילות כנגד הפריבילגיה שלו. לא להמשיך את המצב הקיים, שהוא מאבק לבן, וגם לא לבקש להכנס כמוביל במאבק השחור, שזה מונח מכובס ל"אני אראה לכם איך עושים זאת נכון", אלא לפעול כ"חייל פשוט" במאבק השחור, מתוך סולידריות. לפעמים ניתן להתקל באנשים שמסתייגים (מה האשכנזי הזה מחפש פה?) במקרים אחרים ניתן להתקל גם בעוינות ממש, אבל זה חלק מהמחיר של מי שמעוניין בשינוי אמיתי. התפקיד של לבן במאבק השחור הוא גם סולידריות אבל גם עבודה עצמית על שינוי התודעה. סוג של "חציית הקווים". לא אחת שמעתי אשכנזים שאומרים לי (בוורסיות שונות), שאני "משרת את האוייב". זה רק מסמן לי, שאני בדרך הנכונה.

  2. אור פיטוסי

    לסמן מישהי כ"אשכנזייה" או "מזרחית" או "לבנה" או "שחורה" זאת סופר גזענות. ולא תעזור האקרובטיקה הפסאודו אינטלקטואלית שאת מציגה כאן. זה פשוט להקיש מהמוצא או מצבע עור שלל התנהגויות ולחלופין לסמן אדם בקטגוריות שהוא לא רוצה להיות חלקן בהן.
    את רוצה להיות מרוקאית בבקשה, אל תכפי את זה על אחרים.

    1. דפנה

      אור, אני כל כך מסכימה איתך.
      אוסיף רק שהכותבת עוד מגדילה לעשות. היא זו שמחלקת את העולם לקבוצות, היא זו שצובעת כל קבוצה כרצונה, היא זו שמייחסת לכל צבע את מיקומו בעולם המעמדות שקיים רק בראשה, ואז היא מאשימה את מי שהיא החליטה שהוא העומד בראש הפירמידה.

      1. אור פיטוסי

        דפנה – לא הייתי יכול לנסח זאת יותר טוב ממך. ברשותך אאמץ זאת לעתיד :)

        1. דפנה

          תודה, – אור. איזה כיף. :) :)

    2. אליפלט שרה לביא

      אור פיטוסי29.09.17
      לסמן מישהי כ"אשכנזייה" או "מזרחית" או "לבנה" או "שחורה" זאת סופר גזענות. ולא תעזור האקרובטיקה הפסאודו אינטלקטואלית שאת מציגה כאן. זה פשוט להקיש מהמוצא או מצבע עור שלל התנהגויות ולחלופין לסמן אדם בקטגוריות שהוא לא רוצה להיות חלקן בהן.
      את רוצה להיות מרוקאית בבקשה, אל תכפי את זה על אחרים.
      ___________________________________________________________כלבנה (יותר נכון- אשכנזייה ממוצא מזרח אירופי)- זו לא גזענות בעיני אלא התייחסות לעובדה חברתית. קיימת בשנת 2017 אפלייה ממוסדת כנגד מזרחים ומזרחיות שבאה לידי ביטוי בדרכים רבות, מורכבות ומגוונות שכוללות גם אבל לא רק הרחקה ממוקדי הכוח בחברה, אי-שיוויון בחלוקת משאבים סמליים, אי שיוויון בחלוקת משאבים חומרים (ע"ע מרכז ופריפרייה) . כלומר- האפלייה הממוסדת קיימת גם אם ננסה בכוח להתיך את עצמינו בכור ההיתוך. אני לא רואה התייחסות לדיכוי האשכנזי כביטוי של גזענות. לא שונאים אותנו בגלל שאנחנו אשכנזים, שונאים אותנו בגלל מה שעשינו ומה שאנחנו ממשיכים לעשות.

      1. עופר

        דפנה ואור, זה לא ששיח הזהויות הוא נטול בעיות. יש לו בעיות קשות, ופסטיבל תומכי רגב מ"השמאל המזרחי" הוא רק סימפטום אחד שלהן. יש עוד הרבה. עם זאת, החלוקה לקבוצות בחברה היא לא גזענות, אלא עובדה סוציולוגית. הגזענות היא הפרקטיקה שבה החברה והמדינה פועלת בתוך השדה הזה. הטענה "כולנו בני אדם" היא טענה שמגיעה לרוב מתוך הקבוצה הפריבילגית, שמטרתה להכחיש את הפריבילגיות ולשמר אותן.

      2. אור פיטוסי

        אני לא מסכים איתך. יש פה מימד מובהק של גזענות וחלוקה לקטגוריות ויצירת דימויים ועיסוק בצבע עור (רשימה חלקית).
        השמאל הקיצוני, רוצה שנחשוב שזאת הגדרה סוציולוגית אבל זה ממש רחוק מזה. אני מדבר איתך מניסיון אישי שלי שנחשפתי לכמות הגזענות.

        1. זיו

          אור, אני מצטער, אבל לא הבנתי את התגובה שלך. לא ברור לי מתי "חלוקה לקטגוריות ויצירת דימויים ועיסוק בצבע עור" היא סוציולוגית ומתי היא גזענית, ומה זה בכלל "קיצוני". את הטענות של דפנה אני מכיר ואני תמיד 180 מעלות מהן (עם סטיה אפשרית של מעלות בודדות). טענותיך לא ברורות לי, ואם יש לך נסיון אישי, שתומך בהן, תנסה לפרט אותו, אולי זה יבהיר אותן.

  3. אלי אמינוב

    מאמר מצוין של לירון כהן אולם ברצוני להוסיף לו 2 הערות. הראשונה הערה היסטורית. הפמיניסטיות הישראליות כנראה לא שמעו מעולם על הודא שעראווי. בסוף המאה ה19 הייתה התעוררות פמיניסטית לא רק באירופה, חשוב להדגיש שהפמיניזם במזרח הערבי החל באותה תקופה כמו הפמיניזם האירופי והאמריקני.באותן שנים בהן החלה הודא שעראווי את פעילותה הפמיניסטית במצרים, החלו לפעול בברטניה ובארה"ב הסופרג'סטיות, שלחמו בעד זכות בחירה לנשים.
    הודא שעראווי هدى شعراوي, 23 ביוני 1879 – 12 בדצמבר 1947 . היא מנהיגה פמיניסטית ממצרים. מעמדה כחלוצה ופורצת דרך במאבק למען מעמד הנשים במצרים ובמדינות ערב הביא לכך שהוענק לה התואר "אם הפמיניזם" והיא נחשבת לאחת מהנשים הבולטות במהפכה הפוליטית והפמיניסטית של המאה ה-19 במצרים.היא הייתה פמיניסטית חילונית אשר עמדה בראש הנשים המוסלמיות שקראו להסרת הרעלה והיא נחשבת כלוחמת למען שחרור לאומי, אשר נאבקה בקולוניאליזם הבריטי במצרים והייתה מנהיגת תנועת הנשים במצרים.
    בשנת 1895 החלה שעראווי את פעילותה החברתית כאשר השתתפה בוועדה לגיוס כספים והקמת אגודת צדקה. בשנת 1907 קראה שעראווי לנשים לתרום להקמת עמותה לטיפול בילדים, אך הממשלה הפסיקה פרויקט זה. בשנת 1908 הקימה שעראווי את הארגון הנשי הראשון בתולדות מצרים. ארגון זה התמקד בהקניית ידע ומיומנויות מעשיות לנשים במצרים. בשנת 1914 סייעה שעראווי לייסד את "איחוד הנשים המצריות המשכילות" ועמותת "האישה החדשה" בתמיכת הנסיכה עין אלחיאא והנסיכה אמינה חלים.
    פעילותה החברתית של שעראווי שהוקפאה בשל מלחמת העולם הראשונה, חודשה והפכה להיות פעילות פוליטית בשנת 1919, כאשר שעראווי עמדה בראש הפגנת נשים אנטי-בריטית. הפגנה זו נחשבת להפגנת הנשים הראשונה בתולדות מצרים ואף בתולדות העולם הערבי, אשר התקיימה לאות הבעת תמיכה אקטיבית במאבק הלאומי המצרי נגדהשלטון הבריטי. כן הגישה לפרלמנט המצרי רשימה של דרישות לקידום מעמד הנשים במצרים.
    פעולות נוספות: שעראווי סייעה בהקמת "האיחוד הפמיניסטי המצרי" והיא הפכה להיות הנשיאה הראשונה של הארגון סייעה להביא את הארגון לידי הכרה בינלאומית, התייצבה בשנת 1923 בכנס הבינלאומי של איחוד הנשים ברומא. כשחזרה מהכנס ברומא למצרים, החליטה באקט הפגנתי להסיר מפניה את הרעלה בפעם הראשונה בחייה, בתחנת רכבת הומה בקהיר. בכך יזמה יחד עם חברותיה את מהפכת כיסוי הפנים, כאשר הסירו וקרעו את כיסוי הפנים- "ניקאב" מעל פניהן ויחד הן יצאו לרחובות בפנים חשופות."האיחוד הפמיניסטי המצרי" פרסם בשנת 1937 את המגזין הפמיניסטי המצרי "אל מאסרייה" אשר היה הראשון מסוגו במצרים והציג עמדות של סופרים שקראו לשחרור האישה דוגמת פקרי אבאזא ותופיק אלחכים. בשנת 1938 ערך הארגון אירוע שנתי בבית האופרה, בו השתתפה המלכה ובירכה את שעראווי על פעילותה בארגון.
    בשנת 1938 ערכה שעראווי כנס בקהיר לטיפול בסוגיה הפלסטינית ובשנת 1944 הצליחה בהקמת פדרציית הנשים הערבית הראשונה בתולדות העולם הערבי. שעראווי המשיכה לכהן בתפקיד הנשיאה של "האיחוד הפמיניסטי המצרי" עד שמתה ב-12 בדצמבר 1947, בהיותה בת 68.
    נכדתה של שעראוי, סנייה שעראוי הוציאה לאור בשנת 2012 ספר(Casting Off the Veil: The Life of Huda Saharawi, Egypt's First Feminist (1879-1947 באנגלית אשר כול כולו הוקדש לביוגרפיה של הודא שעראוי. התקציר מתוך הספר הנ"ל.

  4. דרור

    שנאה, הטפה, הרחקה ויצירת רגשי אשם, אולי עונים לכותבת על צורך פנימי שלה (מותר לה, כמובן), אבל לא רק שאינם מקדמים שינוי, הם מרחיקים אותו.
    אחד הדברים המרכזיים המחזקים את כל תפיסות העולם הנוגדות את זכויות האדם והשולטות בישראל של ימינו, היא הערגה הארוטית כמעט של כה רבים בצד השני לחידוד פרטי הפרטים של ההכאה על חטא שצריך כל מי שעומד לידם לעשות, בכדי שבכלל יוכל לחשוב על כך שיש לו זכות להצטרף למאבק בעד זכויות האדם, עד שלבסוף: לא נשאר אף אחד שעומד לידם.

  5. סובחי אבו חאלד

    מה בדבר ההתלעמות הלבנה מאלימות על רקע מגדרי אשר אינה פגיעה ישירה ב"על אישה" אל סתם ערבייה, אתיופית, רוסייה וכו.

  6. שרה בראנץ ( השם סורס והיה אמור להיות ברנס וזה מעיד על ההשתייכות העדתית)

    ואותי זה מקומם לייחס לאשכנזיות את אשר אתן טוענות. זה מופרך וזה בא מתוך תחושה אישית של אולי כישלון של כל אחת ואחת שאת התיסכולים, וחוסר ההגשמה האישית מפילה על קבוצה מסוימת מסוימת. אני רואה בעדות המזרח יותר גזענות בעוד שהאשכנזים אינם מייחסים חשיבות למוצא העדתי או האתני.

  7. ג. אביבי

    מאמר חשוב.
    עוד נתון לחיזוק המאמר החשוב של לירון כהן: כיום אחוז המרצות באקדמיה הוא 24%, כאשר המזרחיות/פלסטיניות מהוות יחד כ1% (כלומר 4% מהמרצות באקדמיה) וכל שאר ה23% הן אשכנזיות (מעט יותר מחלקן באוכלוסיה הכללית). באופן לא מפליא קיפוח האישה המזרחית ניכר יותר בקרב הנשים האשכנזיות מאשר בקרב המרצים/ות המזרחים/יות (כ12% מהמזרחים/יות באקדמיה הן נשים). מכאן ברור שהמאבק הפמיניסטי "הכללי" (האשכנזי בעיקרו) באקדמיה הישראלית הטיב עם המגזר האשכנזי בלבד ואף הגדיל את יחסי הכוחות בין האשכנזים לבין המזרחים והפלסטינים.
    לגבי קיפוח הדתיות האשכנזיות בקרב נשות הסגל האקדמאי, אין לי כרגע נתונים באחוזים, אבל ברור שהמוטיבציה להדרתן ביחס לאחיותיהן האשכנזיות החילוניות קטנה בהרבה בהשוואה להדרת המזרחיות והפלסטיניות באקדמיה.

    1. זיו

      אביבי ידידי, אתה כותב: "באופן לא מפליא קיפוח האישה המזרחית ניכר יותר בקרב הנשים האשכנזיות מאשר בקרב המרצים/ות המזרחים/יות (כ12% מהמזרחים/יות באקדמיה הן נשים)" – נדמה לי, שגם אם היינו בודקים את הקיפוח "הפנימי" באקדמיה (היינו נשים אשכנזיות/מזרחיות/ערביות בקרב הכלל האשכנזי/מזרחי/ערבי) היינו מוצאים, שהמצב של הנשים הכי חמור אצל האשכנזים. מי שמפלה "אחרים" מפלה גם בתוך הבית שלו. כאמור, לא בדקתי את זה וזו רק תחושה שלי.

      1. ג. אביבי

        זיו יקר, מספרית זה לא נכון, כי הנשים האשכנזיות מהוות כ 22 -21 % מקרב המרצים האשכנזים. אם אלה שקובעים את הנכנסים החדשים הסגל האקדמי הם בעיקר גברים אשכנזים, הרי שהמזרחיות נתקלות ביותר התנגדות (12% מהמרצים המזרחים וכ 1% מכלל המרצים/ות).
        אבל הכרתי בימי חיי גם פמיניסטיות אשכנזיות. לא אחת שמעתי מהן שהמוצלחות יותר מבחינת היכולות ומן הסתם דעתניות יותר נתקלות ביותר מחסומים בקרב הגברים האשכנזים. אלה, לשיטתן, מעדיפים לעתים קרובות אחת שלא תהווה איום (פוטנציאלי) עליהם. רובן, לפחות עד שהכרנו, לא חשבו שהמזרחים/יות מופלים לפחות כמותן או יותר (למשל בסגל האקדמי או בתפקידים בכירים במוקדי כוח) או הבינו את זה ולא ראו בכך נושא הדורש תיקון כמו לגביהן.

        1. זיו

          אביבי היקר, טוב, זו ממילא היתה הערת שוליים. העיקר הוא, שאני מתקשה להבין מה רוצים מגיבים כמו אור פיטוסי או שרה ברנץ, שכותבתף "אני רואה בעדות המזרח יותר גזענות בעוד שהאשכנזים אינם מייחסים חשיבות למוצא העדתי או האתני". כשאני קורא משפט כזה אני תוהה כמה אפשר להכחיש את המציאות ואיך בדיוק צריך להתייחס לטירלול כזה, אם בכלל.

          1. ג. אביבי

            זיו יקר,
            השמות שהזכרת, אם אינם אשכנזים/יות גזעניים מוסווים כמזרחים/יות, הם לכל היותר לקחו את התפקיד של אידיוטים שימושיים. כל שלטון דיכוי יודע להפיק תועלת מטיפוסים שפלים כמותם, הם מצידם יודעים למנף את הליקוק השפל הזה לקידומם האישי. לעתים קרובות, אלה שמאשימים את קרבנות הגזענות האשכנזית (המזרחים) בגזענות, אין להם מושג מה פירוש גזענות. הטענות כאילו "אשכנזים אינם מייחסים חשיבות למוצא העדתי או האתני", מעידות על אינטליגנציה נמוכה של הטוען ובעיקר על חשש של הפריבילגיים המפחדים שמערערים כאן על הזכות עתיקת הימים שלהם להתגזען ולהיחשב כנאורים.
            שים לב בנוסף, שכל אלה כאן שסוטמים את השיח המזרחי (וכמובן את המזרחים עצמם) הם אותם אלה שמכחישים בעקשנות את חטיפת ילדי תימן הסיטונית ע"י הממסד האשכנזי. הם כמו הניאונאצים באירופה – גם גזעניים קיצוניים, גם מכחישים את השואה וגם מאשימים את קרבנות השואה בבידויה.

  8. דני

    גישה שלא מקדמת אף אחד לשום מקום. כשקוראים מאמרים מהסוג הזה, מבינים שהשמאל העכשווי זה עסק גוסס מבחינה אינטלקטואלית וערכית. כל אחד עם האף בתחת של עצמו, ורואה רק מה שרואים מזוית הראייה הלא מרהיבה הזו.

  9. אליפלט שרה לביא

    שי גנישפון: אם אתן רואות מסביבכן בעיקר אשכנזיות, שווה לעצור ולשאול האם זה מקרי או סימן שמשהו השתבש במאבק הפמיניסטי?" סליחה – במה אשמות אשכנזיות הפעילות למען זכויות הנשים? האם את מאשימה אותן בכך שהמזרחיות מגיעות פחות מהאשכנזיות למאבק הפמיניסטי? אולי רוב אשכנזיות הפעילות צריכות לפרוש מהפעילות – כדי ליצור בין הפעילות שוויון בין מספר אשכנזיות ומזרחיות? מדהים שהטענה אינה מופנית אצלך כלפי מי שממעטות להירתם למאבק הפמיניסטי ( מזרחיות) אלא כלפי מי שכן פעילות!
    נ.ב. ואגב – כיצד בדיוק נשים חילוניות מדכאות/מנצלות את הדתיות?
    _________________________________________________________
    לא נראה לי שמצופה מפמינסטיות אשכנזיות לפרוש מפעילות, אם כבר להשתמש בפריבילגיות שלהן במקום להתנצל עליהן. אם כבר, להכיר את המיקום החברתי שלהן ביחס לאחרות (מזרחיות). להסתכל קצת מי מקבלת שכר באירגונים פמיניסטיים, מי עושה תארים מתקדמים במגדר, מי יושבת בוועדות בכנסת וכן הלאה. נראה לי שהפמיניסטיות האשכנזיות מסוגלות להבחין בכך מבלי שזה יגרום להן לשיתוק מרוב עלבון (שוב, מגיבה כפמיניסטית אשכנזיה ומתמודדת)

  10. אליפלט שרה לביא

    דני:גישה שלא מקדמת אף אחד לשום מקום. כשקוראים מאמרים מהסוג הזה, מבינים שהשמאל העכשווי זה עסק גוסס מבחינה אינטלקטואלית וערכית. כל אחד עם האף בתחת של עצמו, ורואה רק מה שרואים מזוית הראייה הלא מרהיבה הזו.
    __________________________________________________________
    כשקוראים מאמרים מהסוג הזה אומרים איזה יופי שיש מקום גם לקולות שקוראים לבידול מאבקים ולא מנסים לכפות סולידריות נטו על בסיס מגדר. אף אחד ושום מקום אלה הצהרות כוללניות מאוד. יכול מאוד להיות שהגישה הזאת מעצימה נשים שהן להט"ביות שגרות בפריפריה וחוות דיכוי שאולי לא חווית על בשרך ולכן אינך מסוגל להבין את החשיבות של לתת לו מילים ומקום.

    1. דני

      לדעתי, המאמר מציג עמדה טריויאלית מצד אחד ושגוייה לחלוטין מצד אחר. ברור שלאנשים שונים מרקע שונה יכולות להיות בעיות שונות. מצד שני, אין שום סיבה שמאבק כלשהו יערך בו זמנית בכל חזית אפשרית. אפשר למקד מאבק לכיוון ספציפי ולהתרכז בו. ראי למשל את מאבק הנכים הנוכחי. הוא לא עוסק בשאלת מצבם של הפלשתינאים, נשים, מזרחים, אתיופים, רוסים צ'רקסים וכך הלאה, הוא עוסק רק בבעיות כלכליות של הנכים, וזה לחלוטין לגיטימי. זה גם יעיל הרבה יותר ממאבק שהיה מתפזר לעוד אלף כיוונים. אם הנכים היו מצרפים לדרישותיהם גם נסיגה לקווי 67 והקמת מדינה פלשתינאית, הם לא היו מגיעים רחוק. אפשר גם לנחש שרובם לא תומכים בכך במילא, מה שלא הופך את דרישותיהם לשיפור מצבם הכלכלי ללא צודקות. זה לענין הצורך להכיר בו זמנית בדיכוי של כולם.
      גם הקיטלוג לקטגוריות נפרדות של אנשים וראיית כל מערכת יחסים בין הקבוצות השונות ככזו המתבססת על מעין היררכיה של דיכוי וסטטוסים קבועים של קורבן-מקרבן היא גורפת עד אבסורד ונוקשה מדי ככלי להבנת המציאות, שהינה נזילה בהרבה. כל שיח הפריבילגיות ככלי תאורטי כוללני ומלא חורים במידה שהופכת אותו לחסר ערך ככלי תיאורי של המציאות. גם ההנחה המובלעת בבסיס השיח הזה, לפיה פריבלגיה היא בהכרח דבר שלילי או שתיתכן חברה בה לאיש לא יהיו פריבילגיות, היא בעייתית. כל עוד יהיו הבדלים בין בני אדם, יהיו כאלו עם יתרונות יחסיים וחלקם לפחות הן פונקציה של תכונות חיוביות (מה שלא שולל דרישה לצדק כלכלי). כך שנראה לי שהגישה המוצגת במאמר הזה, היא מחד מובנת מאליה, שצריך להכיר בבעיות שונות של אנשים שונים, במקרים בהן הן אמיתיות, ומאידך מציעה דרך פעולה שבנויה בעיקר על איתור נקודות המחלוקת בין קבוצות שונות, והתמקדות בכך, תוך נסיון לכפות על כל חברי הקבוצות השונות את השקפת העולם של הכותבת בכל תחום ותחום. זו גישה פלגנית דוגמטית וכוחנית שלא מביאה שום תועלת ומרדדת כל שיח לחילופי האשמות אין סופיים תוך ניתוק הולך וגובר מהמציאות.

  11. אליפלט שרה לביא

    שרה ברנס: ואותי זה מקומם לייחס לאשכנזיות את אשר אתן טוענות. זה מופרך וזה בא מתוך תחושה אישית של אולי כישלון של כל אחת ואחת שאת התיסכולים, וחוסר ההגשמה האישית מפילה על קבוצה מסוימת מסוימת. אני רואה בעדות המזרח יותר גזענות בעוד שהאשכנזים אינם מייחסים חשיבות למוצא העדתי או האתני.
    __________________________________________________________
    כפי שציינתי לא מעט כפולשת לבנה לשיח שהוא לא שלי: מהמיקום שלי אני יכולה להעיד ששמעתי מאחיותי בנות אשכנז לא מעט עיוורון פריבילגי וגזענות סמוייה וגלוייה. אישית התייאשתי מהיכולת של האשכנזים להכיל ביקורת כלפיהם. מוזמנת לבקר בקבוצת "הופ הופ ריטה ריטה- שימור מורשת הייקים וצאצאיהם" ולהיווכח במו עינייך כמה גזענות ולובן אחי ואחיותי יוצאי ארצות אירופה משפריצים מהמקלדת מבלי דעת.

  12. אליפלט שרה לביא

    דרור30.09.17
    שנאה, הטפה, הרחקה ויצירת רגשי אשם, אולי עונים לכותבת על צורך פנימי שלה (מותר לה, כמובן), אבל לא רק שאינם מקדמים שינוי, הם מרחיקים אותו.
    אחד הדברים המרכזיים המחזקים את כל תפיסות העולם הנוגדות את זכויות האדם והשולטות בישראל של ימינו, היא הערגה הארוטית כמעט של כה רבים בצד השני לחידוד פרטי הפרטים של ההכאה על חטא שצריך כל מי שעומד לידם לעשות, בכדי שבכלל יוכל לחשוב על כך שיש לו זכות להצטרף למאבק בעד זכויות האדם, עד שלבסוף: לא נשאר אף אחד שעומד לידם.
    ________________________________________________________
    מבט על יחסי הכוחות בתוך המאבק הפמיניסטי (מי הן שומרות הסף של הידע הפמיניסטי, מי הן חברות הכנסת הפמיניסטיות, מי בעלות התארים המתקדמים במגדר, מי מקבלות שכר על עבודתן באירגונים פמיניסטיים, מי מנהלות אירגונים פמיניסטיים) בעיני איננו צורך פרטי. גם דרישה לבידול מאבקים היא דרישה לגיטימית בעיני (המנטרה הזאת של איחוד מאבקים כבר הפכה באוזני ללבנה עד מיאוס). בכלל דעתם של גברים על מה מקדם ומה מעכב את המאבק הפמיניסטי פחות מהותית בעיני. לא גדלתי בשדרות ואני סיסג'נדרית. חוויתי את מנת הדיכוי המעמדי והאייבליסטי שלי. זה לא הפך אותי למומחית יודעת כל על דיכויים של אחרות. כואב לי ממש לראות שחוויה של דיכוי משולש אם אינני תוהה (כאישה, כלהט"בית, כמזרחית) גוררת אחריה כזה גל של באקלאש. לו הייתי אני במקום לירון – הייתי מורידה את הראש מבושה ונאלמת דום. יש ביקורת של פמיניסטיות על המאמר הזה. גם לי יש ביקורת על חלק מהתוכן של המאמר. מבחינתי חסרה בו התייחסות גם לדיכוי של נשים בעלות מוגבלות . אבל הביקורת הזאת לא אמורה למחוק ולבטל את החוויה של לירון. נהפוך הוא. מבחינתי זאת קריאה לשיח, לדיון, לביקורת ולמחלוקת.

    1. דרור

      שימי לב שאין ביננו ויכוח כלל.
      הרי זה בדיוק מה שאני טוען. ברור שדעתי לא חשובה לך, מהיותי גבר (גם אשכנזי והטרוסקסואל, אם זה חשוב).
      זו זכותך הפרטית והקולקטיבית וכל מה שתרצי.
      אף אחד לא מבקש ממך לאחד שום מאבק. צדקתך ובדידותך נתונות לך.
      בהצלחה!

  13. אהד זקהיים

    הי,
    הפמינזם היא דת!

  14. זוהרה

    שמת במילים את כל מה שחשתי כל החיים שלי כמרוקאית שחיה בסביבה אשכנזית כנשואה לכזה בצורה הכי מדוייקת שיש.