string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

אחרייך وَراءكِ: הקבר כמרחב בודד של שונות

סרטה של רנא אבו-פריחה, ״אחרייך وَراءكِ״, עוקב אחר משפחה המתמודדת עם הגשמת משאלתה של האם, רודיינא, להיקבר ביישוב היהודי עומר, ומגלה שאפילו הרצון הפשוט בקבר נוח אינו מובן מאליו
ראג'י בטחיש

המוקד של ״אחרייך وَراءكِ״, סרטה הראשון של רנא אבו פריחה, בוגרת בצלאל, אינו באופן שבו אנו חיים את חיינו, או כיצד אלה ממשיכים מנקודת הזמן הנוכחית – אלא בשאלות סביב האופן בו נמות. נקודה זו הופכת את הצפייה בו לשונה בתכלית ממה שהורגלנו אליו עד כה בסרטים דוקומנטריים-אישיים של במאיות פלסטיניות בשדה הדוקומנטרי הישראלי. ההחלפה של שאלת החיים בשאלת המוות ובתהייה היכן להיקבר, הופכת את הסרט למלנכולי; אם החיים על פני אדמה מקוללת זו בלתי אפשריים בצעירותינו ובזקנתנו, אז שלפחות יהיו סבירים והוגנים במותנו.

הסרט עוקב אחר משפחה שלמה הנקרעת בין הגשמת משאלת האם, רודיינא, להיקבר ביישוב היהודי עומר, לבין דילמות חברתיות ודתיות, ושואב את הצופים אל תוך האינטימיות המשפחתית, הסודות והלבטים – כל זאת מבעד לעיניה של האם.

יוצרים של סרטים דוקומנטריים אוטוביוגרפיים מעלים לרוב סוגיה חברתית רחבה, כאשר נקודות המבט של גיבוריהם/ן – הקורבנות – חושפות סיפור מורכב, הכולל בין היתר את הגורמים הפוליטיים הדכאניים שהובילו למצב. אולם מול הגרעין הקשה של רודנות החברה הפטריארכלית הבלתי ניתנת לפיצוח, נותרים הבמאים ועימם הצופים חסרי אונים – מבלי להעמיק, למשל, בשאלת מידת השחיתות של החברה שייצרה את הרודנים האלה. כך, מה שנותר למעשה הוא קול הדהוד מחיאות הכפיים של קהל הצופים, לבן ושמאלני לרוב, בעל מורשת תרבותית עשירה המשמשת כלי להלבנת משטרי הדיכוי הפטריארכליים. זאת, ללא כל שינוי של ממש בכל הנוגע לסוגיה שנידונה במהלך הסרט.

מה שהופך את ״אחרייך وَراءكِ״ לשונה, מעניין ואף משפיע ביותר, הוא העובדה שהסרט לא אימץ את נרטיב קולנוע "הזהויות" הנדוש והמוכר עד שעמום. הסיפור מתאר את האבסורד כחלק או אף כמודל של חיינו פה בארץ. אני לא חושב שהבמאית מפנה כאן מסר לרשויות, לאפשר למי שאינם יהודים להיטמן בעיירות יהודיות שהם חיים בהן תקופה די ארוכה. היא עוסקת בסיטואציות מורכבות שהתעוררו תוך כדי שאלת הקבורה עצמה: מדוע, למשל, מעוניינת אשה ערבייה להיקבר באדמה שהיא תוצאה של הבחירות שעשתה, ולא בעיר הולדתה או בזו של בעלה.

״אחרייך وَراءكِ״ מתחלק לשני חלקים: בראשון, אנו מתוודעים לנוכחות המסקרנת והמעניינת ביותר של האם רודיינא, ובייחוד לקול שלה. ההיעדרות ההולכת וקרבה שמגיעה לשיאה בהיעלמות קולה מביאה אותנו לחלק השני, בו הנרטיב מתפורר וכל דמות הולכת לדרכה. הנרטיב של האם הוא למעשה הסיפור המפורש היחיד בסרט, ובמהלכו היא אוספת סביבה את בני המשפחה ורוקמת את מאווי חייהם, אולם גם כולאת אותם בתוך אותה חברה. היעדרה של רודיינא ממלא את החלק השני של הסרט, וגורם לצופים להרגיש את חוסר התוחלת של הקיום. מאז מותה של אמי, אני לא זוכר שהתרגשתי כל כך כשרודיינא נפרדה מבני משפחתה, מלאה באהבה ועקשנות חזקה אחרי שאיבדה את קולה הצלול והחד-משמעי בדרך למותה.

היעדרה של רודיינא ממלא את החלק השני של הסרט, וגורם לצופים להרגיש את חוסר התוחלת של הקיום. מאז מותה של אמי, אני לא זוכר שהתרגשתי כל כך כשרודיינא נפרדה מבני משפחתה, מלאה באהבה ועקשנות חזקה

סיפורה מתחיל בכפר ג'ת במשולש באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. צעירה חולמת בגדול, רוצה להגיע רחוק ולהגשים את עצמה – הרחק מלהקת בנות גילה בכפר. היא בוחרת צעיר בדואי מהדרום והולכת איתו בניגוד לרצון משפחתה, עומדת כנגד הסטריאוטיפ של אנשי הצפון כלפי אנשי הדרום הבדואים. אך האם יכול אדם לעוף גבוה בתוך בית סוהר עם תקרה נמוכה? האם הוא יכול לעשות זאת בלי ליפול לפעמים?

רודיינא, המחפשת חיים אחרים, עוברת יחד עם בעלה ליישוב שלו, תל שבע, ההופך במהרה לכלא נוסף בשבילה – כאשר, כפי שהיא מספרת, נשים אינן יכולות לצאת לעשות קניות ללא ליווי גם אם זה במכולת השכונתית. בשל כך, המשפחה עוברת מכלא תל שבע אל היישוב עומר, אשר מגלם את השגשוג, הפתיחות והפלורליזם החילוני הישראלי הנאור, לכאורה. אבל זו אשליה. עומר אינה אלא כלא מסוג אחר, דוגמה לפרברים הישראליים החונקים, החיים בתודעה כוזבת של בדלנות ערכית ועליונות מוסרית, אולם מחייבים את חבריהם בהשתייכות לאומית ולשונית ברורה וחד משמעית.

״אחרייך وَراءكِ״ הוא סיפור של אשה שהאמינה בטעות שהחירות מחכה לה מעבר לכביש, ושהיא יכולה להתקיים – אפילו אם במידה פחותה – בתוך מערכת הפרדה חברתית ופוליטית של אפרטהייד. היא מגלה שהרצון הפשוט שלה בבחירת קבר נוח אינו מובן מאליו. בנוגע לנוף מי שנשארים פה, אנו ממשיכים כולנו "אחריה".

תרגם מערבית: קאיד אבו לטיף

אחרייך وراءك | 2017 | 70 דקות | עברית, ערבית

תסריט ובימוי: רנא אבו פריחה

הפקה: אבתיסאם מראענה-מנוחין

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסףה מקיטון

    היכן אפשר לראות?

  2. יוסף אלגזי

    שלום,
    היכן ניתן לצפות בסרט ?
    תודה.
    יוסף אלגזי

  3. עוזי ורדי

    הן הקליפ הקצר והן הטקסט כאן – צובטים את הלב. הגזענות היהודית אינה חדשה מפתיעה; ובכל זאת היא מקוממת במיוחד כשנתקלים בה בנסיבות כמו זו שמגולמת בשיחת הטלפון של הבת עם האשה היהודיה בעניין קבורת לא יהודים – "ערבים" רחמנא ליצלן – בבית עלמין של עם האדונים; הגזע העליון: היהודונים.

    1. דפנה

      הכתבה אכן שוברת לב, אבל התגובה שלך ממש מוגזמת, – "אדונים", גזע עליון", "יהודונים"….
      רבים אינם יכולים להקבר במקומות מגוריהם, ראשית כי לא בכל מקום יישוב קיים בית-קברות.
      גם אני לא יכולה להקבר בעיר מגורי, למרות שיש בה בית-קברות, אבל הקבורה בו מוגבלת מזה עשרות שנים רק לבעלי ממון.
      גם קבורה אזרחית, אם ארצה כזאת, לא תהייה לי אלא אם אשלם תמורתה עשרות אלפי שקלים.
      קבורה באדמה? גם את זה לא אקבל. רק קבורה בקומות ניתנת היום למי שלא מוכן לבזבז את ירושת ילדיו בעבור חלקת קבר.
      יותר מזה, להרגשתי לפחות, אילו רציתי להקבר בבית קברות מוסלמי, נוצרי, בהאי או אחר, אני בספק אם מבוקשי היה ניתן לי.
      כל זאת, למרות היותי יהודיה. לכן אני לא חושבת שהסיפור כאן הוא בהכרח סיפור גזעני.

      לפני שנים רבות שמעתי על מלחמתו של איש התקשורת גבי גזית בחברי המושב בו גדל. הוריו עזבו את המושב אחרי שחיו בו עשרות שנים, אולי אף היו בין מקימיו. לאחר מותם, גזית ביקש לקבור במושב את הוריו, [אולי על פי צוואתם, איני זוכרת], והמושב, מנימוקיו שלו, סירב. הרי לא תאשים את המושב בגזענות בגלל זה, גם אם ניתן היה אולי להגיע לפתרון יותר שיתאים לרצונו של גזית.

      פתרון חלקי יכול להיות בהקמת בתי קברות אזרחיים. אבל אני מניחה שלא בכל מקום יישוב יוקם בית קברות כזה, וכאמור, נושא הקבורה הוא מורכב, מעבר לנושא האמונה הדתית.
      אגב, אילו זה היה תלוי בי, אז לפני קבורה אזרחית הייתי נלחמת על נישואים אזרחיים, ובכלל על הפרדת הדת מהמדינה, ועל הוצאת הרבנות הראשית מחיינו.
      אישית, אין דבר שמטריד אותי פחות מאשר המקום בו אקבר. הרבה יותר חשוב לי שקרובי לא יבזבזו את זמנם ואת כספם על העניין הכל-כך לא חשוב הזה.

  4. דןש

    מה הפלא ? הרי במדינתנו הגזענית דתית אין קוברים חיל צה"ל, שיהדותו אינה מוכרת ע"י הרבנות האורטודוקסית, ליד חבריו. זאת למרות שבחייו הקצרים שרת ונלחם ככל חיל אחר.
    לחליפין מי שמוכר כיהודי ולא נימול – מלים את גופתו המתה.