string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

העסקה ראויה היא תנאי לטיפול איכותי

לאור ממצאיו העגומים והלא מפתיעים של דו"ח מבקר המדינה על מצב הקשישים הסיעודיים בישראל המתמחה במחיקת מיומנויותיהן של עובדות בתחום השירות והטיפול, כדאי לשאוב השראה מהישגן של אלפי מטפלות סיעודיות בניו זילנד שנאבקו בהצלחה על העלאת שכרן
אורלי בנימין

פרופ' חברה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ופעילה בקואליציה להעסקה ישירה

נשים שינו את ההיסטוריה לאחרונה: 55,000 עובדות סיעוד בניו זילנד, שניהלו מאבק איגוד מקצועי שנמשך חמש שנים הצליחו לשכנע את בית המשפט כי יש להשוות את שכרן לשכר בעיסוקים שווי-ערך, ושכרן יועלה משמעותית, אם כי בתוכנית פעימות איטית. קריסטין ברטלט, מנהיגת המאבק, שהחלה אותו בתמיכה מלאה של האיגוד המקצועי שלה, ראתה בהישג הזה ביטוי להתחזקות ההכרה החברתית בתרומתן העצומה של עובדות (ועובדי) הסיעוד ובזכותן לתנאי העסקה המכבדים את אנושיותן. ברטלט רואה את השיפור המשמעותי בשכרן כמבטא שיפור באפשרות שלהן לספק את השירות הראוי והאיכותי, אותו שאפו לתת מזה זמן רב. יתר על כן, ההישג החשוב הזה הוא, לדעתה, מסר אופטימי לכל העובדותים בעיסוקי הטיפול והשירות הסובלים מהשיטה הניהולית העכשווית המבוססת על "שירותים זולים" למדינה (The cheap services doctrine).

אני כותבת על ההישג הזה לא רק בשל חשיבותו אלא במיוחד בשל דו"ח מבקר המדינה שיצא בסוף ספטמבר לרגל יום הקשיש הבינלאומי. זהו מסמך מרתק על 'העסקה ישירה' והוגנת כסיכוי היחיד של קשישים בישראל לכבוד אנושי. המבקר מצא כי שיטת ההעסקה הנוכחית המפקידה את איכות חייהם של קשישים סיעודיים בידי חברות סיעוד מבטיחה לקשישים סיעודיים איכות טיפול ביתי לקויה, שלא לומר הזנחה שיטתית. בנוסף לכך, החברות המופקדות על השירות נמצאו בדו"ח כאשמות בגניבה של מיליוני שעות, שעות שעליהן המדינה שילמה אך בפועל לא התבצע בהן טיפול. הייתי רוצה שכל אזרחית המטפלת בקשישי משפחתה וכל אזרח המטפל בקשישי משפחתו, ידעו כי עליהם להצטרף לקואליציה להעסקה ישירה כדי להיאבק על זכותן של מטפלות להעסקה ישירה והוגנת. זה המפתח הבלעדי לטיפול איכותי המגיע לקשישים במשפחותיכם.

החוקרת הניו-זילנדית, קאת'רין רייבנזהוד מאוקלנד, עובדת בצמוד לאיגוד המקצועי ועם חברות המספקות את הטיפול, והיא חברה במועצה הציבורית המופקדת על המדיניות בנושא (NFP). מתיאוריה את המאבק עולה כי בניו-זילנד, כמו בישראל, המדינה היא המממן העיקרי של הטיפול בקשישים. הטיפול בהם בישראל, מאורגן על פי שיטת הניהול הציבורי החדש, שכבר ב-2001, חשפו מימי אייזשנטט וזאב רוזנהק, את ליקוייה המובנים ואת התנערות המדינה מאחריות כלפי הקשישים וכלפי המטפלות/ים בהם כמטרה היחידה המושגת בה. שם וכאן האחריות על הקשישים מועברת לחברות, שעל בסיס חוזה, מפעילות את השירות, לעיתים גם עבור אלו הנפגעים מתשלומי ביטוחים בעקבות תאונות דרכים. הזכאות לטיפול נקבעת על פי מבחן יכולת – מצב די משפיל לזקנה ולזקן הנבחנים על יכולתם לכפתר – ובאמצעותו מודרים רבים הזקוקים לשירות מהאפשרות לקבל אותו.

בניו-זילנד, כמו בישראל, כשליש מספקי השירות אינם מכווני רווח, אבל שיעור זה הולך ויורד לטובת חברות מכוונות רווח. בניו-זילנד, כמו בישראל, החברות המספקות שירותי טיפול לאוכלוסיות נזקקות שונות, כולל קשישים, אינן מחויבות בשקיפות לגבי רווחיהן

בישראל, הביטוח הלאומי אחראי על התשלום לחברות המפעילות ובניו-זילנד, המדינה היא המשלמת. זה הבדל די משמעותי אם חושבים עליו כדרך שבה המדינה משתמשת בכספי הביטוח הלאומי לשירותי טיפול שמחובתה להעניק בעצמה לאזרחיה. בניו-זילנד, כאמור, מי שמעניקות טיפול לקשישים, הן כ-55,000 עובדותים שהשתכרו לפני המאבק שכר מינימום בתשלום שעתי – כמו בישראל. בניו-זילנד, כמו בישראל, כשליש מספקי השירות אינם מכווני רווח, אבל שיעור זה הולך ויורד לטובת חברות מכוונות רווח. בניו-זילנד, כמו בישראל, החברות המספקות שירותי טיפול לאוכלוסיות נזקקות שונות, כולל קשישים, אינן מחויבות בשקיפות לגבי רווחיהן, ובדרך כלל הציבור אינו יודע אילו רווחים גורפת שכבת הניהול. לעומת חברות אלו, ארגונים קטנים בניו-זילנד, שאינם מכוונים רווח ומפעילים בתי הורים באופן הוגן, נאבקים על קיומם משום שהמדינה אינה מכסה כהלכה את עלויות הטיפול הראוי. המדינה, שהתנערה מאחריותה כלפי אזרחיה הזקוקים לטיפול, כמו בישראל, פועלת לתיקון המצב בשדה זה, רק כאשר בית המשפט מאלץ אותה לכך.

שכר שווה על עבודה שווה. פאולה אנגלנד כתבה על זה כבר בשנות התשעים
שכר שווה על עבודה שווה. פאולה אנגלנד כתבה על זה כבר בשנות התשעים

המאבק של עובדות הסיעוד התבסס על הדגשת הידע המקצועי שלהן ומיומנויותיהן בתחומים רבים.  השוואת שכרן לעיסוקים שווי ערך נעשתה – בהקשר של שכר שווה על עבודה שווה – כדי לטעון באופן משפטי לאפליה מגדרית. זאת על פי הצעתה של הסוציולוגית פאולה אנגלנד שכתבה על כך כבר בראשית שנות התשעים בספרה "comparable worth".

העיסוקים שווי הערך שבהם השתמשו במשפט היו: שוטרים, פקידות קבלה, תומכי משתמשים בטכנולוגיות מידע. בשנת 2013, בתמיכת האיגוד המקצועי שלה, לקחה קריסטין ברטלט את ההשוואה הזו לבית הדין לעבודה. היא תבעה את חברת הסיעוד שהעסיקה אותה על אפליה על בסיס מגדר, כשהאיגוד משמש לה כשופר וקובע כי יש להשוות את שכרה למועסקים בעיסוקים שבהם רמת המיומנות דומה ולא לעובדות סיעוד אחרות. השופט השתכנע וקבע כי אכן מתקיימת אפליה מגדרית במקרה של ברטלט ובאופן עקרוני יותר מצא כי יש מקום לטענה לאפליה מגדרית גם מעבר לעיסוק ובהשוואה בין עיסוקים שווי מיומנות.

מעסיקיה של ברטלט, חברת טראנובה בע"מ, בתמיכת ענף חברות הסיעוד באיגוד לשכות המסחר הניו-זילנדי, ערערו פעמיים על החלטת השופט ותאריך חדש נקבע לדיון בבית המשפט הגבוה לצדק. ב-2015, בעקבות הנראות הגבוהה של המערכה המשפטית, בשל ההפגנות המתמשכות של עובדות הסיעוד ותומכיהם הרבים, המדינה שעד אז התעלמה מהמאבק – בדומה להתנהלות המדינה בישראל ביחס למאבקיהם של נותני שירותים לאוכלוסיות נזקקות-  החליטה להתערב. בעצם התערבותה נוצר משא ומתן משולש שבו משתתפים האיגוד המקצועי של עובדות הסיעוד, המעסיקים והמדינה עצמה. שתי מטרות נקבעו למשא ומתן: האחת, קביעת עקרונות להוגנות בשכר שיאפשרו לעובדותים ולמעסיקותים לקיים משא ומתן ללא התערבות משפטית – כלומר מבלי להביא את הדברים לבית הדין לעבודה. השנייה, להגיע להסכמה ביחס לשכרן של עובדות הסיעוד. יש להדגיש כי התערבות  המדינה לא הייתה מתקיימת ללא הפעולה המתמדת של האיגוד המקצועי הרלוונטי. וכך, המשא ומתן שהתנהל לאורך חודשים רבים הגדיר לראשונה סולם שכר – הנוגע לרמת המיומנות של העובדת – ויצר תוכנית פעימות שתעלה את שכרן של העובדות במהלך ארבע שנים באופן משמעותי, כך שבדרגת המיומנות הגבוהה יותר מדובר בתוספת של תשעה דולר לשעה.

קריסטין בארטלט וחברותיה חוגגות את נצחונן ואת ההסדר על שכר שווה. צילום: עמוד הפייסבוק של E tū
קריסטין בארטלט וחברותיה חוגגות את נצחונן ואת ההסדר על שכר שווה. צילום: עמוד הפייסבוק של E tū

להישג המתואר יש גם צדדים פחות חיוביים. העובדות בדרגה הגבוהה ביותר הן מי שעברו הכשרה ומחזיקות בתעודה, כך שהדרגות הנמוכות יותר נותרות במידה מסוימת ללא ההכרה הנדרשת. כלומר, ללא התעודה, ניסיונן המקצועי ומיומנויותיהן נותרות ללא הערכה מתגמלת משמעותית. כמו כן, ההישג הזה ימנע בעתיד ממקרים דומים להגיע לבית המשפט וכך תתעכב מאד התערבותה של המדינה. בנוסף, ההסדר מונע התייחסות לתלונות על פגיעה בשכרן של מי שמועסקות פחות מחמש שנים. רק לאחר שנת 2022, מקרים יוכלו לחזור לבית המשפט אבל החוק נגד אפליית נשים בעבודה תוקן בניו זילנד לאחרונה כך שעובדת הטוענת לכך צריכה להביא תלי תילים של הוכחות לאפליה מגדרית. בנוסף, לא תוכל להיות טענה לאפליה המשווה בין עיסוקים משום שטענת האפליה חייבת להתמקד תחילה בהקשר של הארגון המסוים. למרות מגבלות אלו, ההסדר קבע מחדש את חובת ההכשרה המקצועית המאפשר לעובדות להשתתף בסולם השכר ועובדת תוכל לתבוע את מעסיקיה אם רמת ההכשרה שתקבל לא תספק אותה. שני שיפורים חשובים נוספים: תשלום על זמן הנסיעות ועלות הנסיעות (בתחבורה ציבורית או רכב פרטי) וכן מספר מינימום של שעות עבודה מובטח וקבוע.

נשים מהוות כשני שלישים מכלל העובדים העניים

להישג הניו-זילנדי חשיבות רבה למתרחש בישראל בכמה מישורים: ראשית, עלינו לשים לב כי הפניה לבית המשפט היא נתיב יחיד להתערבות המדינה הנאטמת לפניות אחרות אליה. בה בעת, הפנייה לבית המשפט מסוכנת בשל האפשרות כי תהווה בהמשך חסם בפני מאבקים נוספים. לפיכך, המאבק המקומי צריך להיות מאבק מאוחד ולשאת אופי של שיתוף ביחס לכל אלו בהעסקה קבלנית והתביעה צריכה להיות מאורגנת סביב אי החוקיות של העסקה כזו בשל המרכיב הידוע מראש של שחיתות ופגיעה הן בזכאים לטיפול והן בנשים והגברים המטפלים.

כדי לסבר את העוני ביחס לשיעור הנשים בקרב העובדים העניים נאמר תחילה שקו העוני לנפש תקנית עמד ב-2015 על 2,527 ש"ח לחודש (אני מודה שאני לא משתכנעת מהמספר הזה וחושבת שבהינתן רמת ההוצאות על ילדים בתקופה הנוכחית גם 3,257 זה עדיין קו העוני).

על פי השנתון הסטטיסטי לישראל שהתפרסם ב- 2017 (לוח 12.46), בישראל ב- 2015 בקטגוריה עובדות בלתי מקצועיות, 92,500 נשים השתכרו עד 3,372 ש"ח לחודש. עובדות מקצועיות 45,700 נשים השתכרו עד 5,096 ש"ח לחודש. בקטגוריה עובדות מכירות ושירותים 355,300 נשים השתכרו 4,063 ש"ח לחודש. ובקטגוריה פקידות כלליות ועובדות משרד 182,600 השתכרו 182,600 נשים השתכרו 6,593 ש"ח לחודש. סך הכל 676,100 נשים שהן כ- 44% מכלל הנשים השכירות משתכרות ברמה המותירה אותן תלויות במפרנסים אחרים.

דו"ח העוני שפורסם בסוף – 2016 על בסיס נתוני – 2015 מלמד כי אם חד-הורית עם ילד אחד נמצאת מתחת לקו העוני אם היא עובדת במשרה מלאה בשכר מינימום (ומקבלת קצבת ילדים) – זוהי הרעה לעומת השנה הקודמת. גם אם עצמאית עם שני ילדים העובדת במשרה מלאה בשכר מינימום, לא תיחלץ מעוני בלי שתמצא משאבים נוספים בסדר גודל של כ-30% מהכנסתה, כאשר עם יותר משני ילדים ההשלמה הנדרשת גבוהה יותר. בהקשר זה ההערכה היא כי שליש מהאמהות היחידניות העובדות מפרנסות את ילדיהן בעוני וכי נשים מהוות כשני שלישים מכלל העובדים העניים.

נתונים נוספים: הביטוח הלאומי הסביר בסוף 2016 בדו"ח העוני כי במשפחות העובדות שיש בהן מפרנס אחד עלתה תחולת העוני מ 25.4%- ב 2013- ל 25.9% ב 2015- אבל המרתק ביותר הוא שבקטגוריה של משפחות עם שני מפרנסים – 19% חיות מתחת לקו העוני. להשלמת התמונה נבליט ששליש מהילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני.

מדינת ישראל מתמחה במחיקת מיומנויותיהן של עובדותים בתחום השירות והטיפול, ובפגיעה בהם באמצעות העסקה קבלנית מבוססת חוזה. לפי הנתונים למטה אופק ההכנסה של עובדות הסיעוד בישראל היא 4,063 ש"ח לחודש ללא התייחסות לשנות הוותק שלהן או להכשרות מקצועיות שעברו. כפי שטוענת ג'ואן טרונטו בספרה האחרון "Caring Democracy" אי אפשר לדבר על דמוקרטיה בחברה שמפקידה את הטיפול בידיהם של מי שאין להם ברירה והם משועבדים לאי הביטחון התעסוקתי שלהם. חברה המתכחשת למצב הבסיסי של כל אזרחיה כמי שזקוקים, נזקקו או יזדקקו לטיפול ומאפשרת לשוק ולכוחות הכלכליים לחדור לתחום יחסי הטיפול, היא חברה שבהכרח מקדשת עבדות ועוני של עובדות. עוני ועבדות הם קיצו של הסדר הדמוקרטי. לפיכך, פעולה פוליטית בכיוון הניו זילנדי במסגרת הקואליציה להעסקה ישירה והוגנת, היא צעד ראשון בדרך להגנה על הדמוקרטיה.

אורלי בנימין היא מחברת הספר:  Gendering Israel’s Outsourcing: The Erasure of Employees’ Caring Skills, New York: Palgrave McMillan, 2016.

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    מה המטרה? הכותרת מדברת על "טיפול איכותי", אך גוף הפוסט מדבר רק על מצבן של עובדות הסיעוד עצמן, לא על הטיפול.

    אם נסתכל על הטיפול- שיפור תנאי ההעסקה של המטפלות, ביחד עם העליה בשיעור המטופלים וההחמרה במצבם (עליית תוחלת החיים, עליית גיל הנישואין וירידת מספר הילדים, וההצעה המובלעת לוותר על מבחן היכולת) הינן גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. הרי קשישים רבים יישמחו לטיפול טוב על חשבון הביטוח הלאומי, או אף לחתום למטפלת הנהדרת שלהם על שעות שלא עבדה (כפי שהם עושים כיום- "גניבת השעות" המוזכרת במאמר).

    מי ישלם על כך? מדפסת כסף במרתפי הביטוח הלאומי?..
    נניח ודמי הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות יעלו מ-7%-19.5% כיום ל-20%-30%; ייפגעו בדיוק אותן עובדות עניות שעליהן הכותבת מנסה להגן. הרי ביטוח לאומי וביטוח בריאות הם די רגרסיביים- נגבים מהשקל הראשון לשכר, עד תיקרה של כ-40,000 ש"ח.

    ומי אמר שזה בכלל יעלה את איכות הטיפול? אולי, נניח, צריך דווקא להקל על עבודת מטפלות פיליפיניות מצויינות?..

    ההעסקה אכן צריכה להיות ישירה- של המטפל בידי המטופל, בלי מעורבות של המדינה!
    רק כך המטופל יחליט אם הוא רוצה מטפלת מוסמכת לשעות מעטות, או מטפלת נטולת הכשרה לשעות רבות, או בכלל לבקש עזרה מבני משפחתו.
    זה תחום של מיליארדי ש,ח בשנה, ויש לנהלו ביעילות- שאפשרית רק בשוק חופשי.

    למשל, משפחות חרדיות וערביות עניות ומרובות ילדים תחלטנה אם הן רוצות לרכוש ביטוח סיעודי, על חשבון הוצאות דוחקות, או להתבסס על עזרה של הילדים, הנכדים והנינים.