string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

השאלון של העוקץ: עמוס נוי

המלה שהכי חסרה לו בעברית היא טרב (طرب), מקים אתר זה מופיע בנבחרת החלומות שלו לממשלה עתידית והוא היה שמח לפגוש את אמה גולדמן כדי לצחוק איתה
העוקץ

עמוס נוי, כותב ותיק באתר ואושיית פייסבוק (למרות שלא בטוח שהוא עצמו יחתום על התיאור הזה), הוציא כעת את ספרו ״עדים או מומחים״ בהוצאת רסלינג. הספר עוסק בקבוצת משכילים ירושלמים בתקופת השקיעה של האימפריה העות׳מנית ובתחילת ימי המנדט הבריטי. בני הארץ הללו ראו את עצמם כמי שעתידים להיות עילית אינטלקטואלית מובילה בתנועת התחייה העברית, אולם בפועל מצאו את עצמם מתמקחים על תפקידם ומעמדם: בין מבט אירופי שראה בהם ״עדים״ – מקורות סבילים וילידיים של ידע גולמי – לבין דימויים העצמי. לכבוד יציאתו של הספר המאד מומלץ הזה, זימנו אותו לענות על השאלון שלנו.

*

לכבוד הפרסום של ״עדים או מומחים״, ספר לנו קצת על תהליך היצירה ומקורותיו.

הספר שלי מבוסס על עבודת דוקטורט שעשיתי בתוכנית לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנחייתה של פרופ׳ גלית חזן-רוקם. תמיד התעניינתי בתרבות וכתבתי על תרבות בעיתונים שונים, אבל היה לי תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדעי המחשב, ועבדתי במשרה בכירה בהייטק, כשהחלטתי לעזוב הכל וללכת אחרי התשוקה שלי: לעשות דוקטורט כדי לעסוק בנושא הזה. כלומר, זה הלך הפוך: רציתי לעסוק בהיסטוריה של אינטיליגנציה יהודית-מזרחית, בפרקטיקות של יום-יום, ביחסי יהודים-ערבים ברמה התרבותית והעממית, ולא בפוליטיקה ובפרוטוקולים – ואז בחרתי את המסלול והמנחה. 

עדים או מומחים

איך אתה מקווה שהספר יתקבל בקהל הרחב?

אני מאוד מקווה שהספר יגיע להרבה אנשים וישפיע – גם מבחינת הידע שבו, על קבוצה מרתקת ונשכחת של אינטלקטואלים יהודים בני המזרח ועבודתם המדהימה בהיקפה, אבל בעיקר על אופן ההסתכלות והדיבור בנושאים האלה – שבני אדם, ודמויות היסטוריות בכלל זה, אינם איזו מכונה שכלתנית ועיקבית להבעת השקפה שיטתית ודי קבועה; שיש לבחון אותם על פי הפרקטיקות שלהם והקשריהן; שהם יכולים לסתור את עצמם בדיבור ובפעולה; ושהבנה אמיתית יותר של תהליך היסטורי ותרבותי חייבת להימנע מההשלכה של המגירות, התיוגים, התיוקים, והניגודים-כביכול מההווה על אירועים ופעילויות בעבר, אלא לנסות להבין את ההקשרים ההיסטוריים והדיאלוגים שבהם הם מתרחשים.

אני יודע שהספר בבסיסו הוא עבודה אקדמית עם תיאוריה סבוכה ושפה קשה לפעמים, והשקעתי הרבה מאמץ בפישוט הדוקטורט, כי אני מאוד רוצה שהוא והמסרים שלו יהיו נגישים לחוגים רחבים. עד כמה שאני מבין ושומע – הוא מתקבל טוב מאוד, מסקרן ומעניין הרבה אנשים.

במה אתה עסוק בימים אלה?

חזרתי מפריז. אני עסוק בספר שרק יצא לאור, ובשתי השקות מתוכננות שלו, בירושלים ובתל אביב (פרטים בקרוב). ובעוד מלא דברים לא קשורים בכלל…

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

מגיל 16 ועד היום אני מעורב בפרשת ההיעלמות של ילדי תימן, בלקן והמזרח. כשהתחלתי להתעניין בפרשה היא נחשבה כתיאוריית קשר הזויה וסהרורית, אפילו ביני לבין עצמי לפעמים. היום, כשכבר ברור למעלה מכל ספק שהיו חטיפות, בזכות פעילות נמרצת של דור צעיר של פעילים ופעילות, אני עדיין עסוק בזה, בהשלכות של פרשה כזו על היסטוריה בעל-פה, על עדויות מול ארכיונים, ועל הטיות אפיסטמולוגיות והקשר שלהן לבית גידול, יחסי כוח, ומעמד חברתי, ובהשלכות החמורות לא פחות של השיח עליה (אם אפשר לקרוא לזה שיח) בציבור ובאקדמיה, ומה שזה חושף על הכאן-ועכשיו, בהווה.

שלושה א/נשים שהיית מלהק/ת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

יוסי דהאן, אורלי לוי-אבקסיס, איימן עודה.

האם אתה או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?ֿֿ

בהחלט. אני ובני/בנות משפחתי חווינו גזענות משני צדדיה – גם כגזענים, וגם כקורבנות.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

מאוד. זה נושא שנוכח בכל פרקטיקה יומיומית שלי – בהתנהגות, בכתיבה, בקריאה, בחינוך.

האם לדעתך תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

כן, יימצא פתרון. אין לי מושג מדויק מה יהיה ה״מחיר״ ולא ברור לי מה זה בכלל ״מחיר״, אבל ברור לי שצריכים להיווצר תנאים של תקווה. תקווה משנה את ה״מחיר״ ודי מהר: זה קרה בדרום אפריקה, בבוסניה, באירלנד, וזה יקרה פה בקרוב. בעזרת השם.

עמוס נוי עם אחד מגיבורי ספרו.
עמוס נוי עם אחד מגיבורי ספרו. תקווה משנה את ה״מחיר״

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

שני נושאים שונים לגמרי: הטרדות ואלימות כלפי נשים; וטעם בתרבות ובמוזיקה (יש לי חלום שכנראה לא ימומש כבר לבנות מערכי שיעור בנושא ״טעם״).

מהו הספר האחרון שקראת/הסרט האחרון שראית (מוזמן לפרגן לקולגות)?

כמעט לא קראתי ספרים לא עיוניים ובקושי ראיתי סרטים בשנה האחרונה. הספר ״סיפורים אינטימיים״ של נינה פינטו-אבקסיס מאוד יפה בעיני. והסרט ״ההר״ של יעל קיים (שראיתי בפריז) היה מדהים בעיני. המשותף לשניהם הוא מבט נשי ואינטימי, נראה לי.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

מבין אלה שלא ראיתי: נאזם אל ע׳זאלי. לין מונטי. ז׳ורז׳ ברסאנס. ג׳ניס ג׳ופלין.

איזה אנשים שאינם בין החיים היית מזמין לפגישה?

השאלה הזו תמיד קצת מוזרה בעיני. הרבה יוצרים ויוצרות שאני מעריך ושהשפיעו עלי דרך יצירתם הייתי מעדיף שלא לפגוש. יש לי הרגשה שהם לא יהיו נורא נחמדים/ות ושהפגישה תהיה מאכזבת ומבאסת. הייתי רוצה אנשים שיש לי אליהם הרבה שאלות פתוחות או שאני משער שהפגישה עצמה תהיה חוויה: למשל, חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א) – איש רוח אמיתי וענק שמרתק אותי. הייתי שמח גם לפגוש את אחד מגיבורי הספר שלי, יוסף מיוחס. והייתי מאוד שמח לפגוש את ההוגה הפוליטית (האנרכיסטית) אמה גולדמן, גם כדי לשמוע את דעותיה על העולם היום וגם כי אני מרגיש שנתגלגל מצחוק במהלך הפגישה, שזה דבר מאוד חשוב בעיני, אצל הוגות פוליטיות ובכלל.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

אני לא בטוח אם זו מחווה או רק סיפור רומנטי. אבל בעל המכולת שלי, איש מבוגר, סיפר לי פעם עם ניצוץ חולמני בעיניים איך ולמה הוא התאהב באשתו (אשה גדולה וחזקה שעבדה איתו במכולת): כשהוא היה בן 16 הוא ראה אותה מרימה מקרר בכוחות עצמה ולגמרי לבד, ואז הלב שלו נקשר בעבותות האהבה. זה הכי רומנטי ששמעתי.

איזה מלה חסרה לך בשפה העברית?

טרב (طرب) – מלה ערבית, ומושג יסודי ועמוק במוזיקה הערבית, המתאר תחושה של התעלות, געגוע, כמיהה, עצב והתפעמות ברגעים מסוימים של ביצוע מוזיקלי.

חוץ מזה חסר לי בעברית (ובשפות אחרות) מלים יותר נייטרליות מבחינה מגדרית: לא רק ״הרופא והאחות״, ״המנהל והמזכירה״ מעצבנים אותי, גם ״אתה״ ו״אתם״. באנגלית לפחות אפשר לנסח את זה בצורה פחות ממוגדרת (גם בעברית, אבל זה יותר מסובך ותובע מאמץ מודע).

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

אני קצר ראייה. אני לא רואה איפה אני גם עוד חודש.

לקריאת קטע מהמבוא של ״עדים או מומחים״

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות