string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

רק אם זה משרת את בעלי המאה

החשדנות כלפי הפעילות הציבורית של חברי סגל היא מקרה פרטי של תפיסה כללית אשר עוינת את הדיון הציבורי. וכשמדובר בתרומה ביקורתית או אופוזיציונית שנתפסת כחתרנית, חופש המימון מתעורר: וכי מדוע שהמדינה או החברה תעסיק מי שמבטאים עמדות "נגדן"?
יובל אילון

מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, עוסק בעיקר באתיקה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של ספורט

לפני כשבוע התפרסמה ב'דבר ראשון' כתבה נרחבת שעסקה ב"פרשת ד"ר דותן לשם". כזכור, ד"ר לשם העלה פוסט לפייסבוק שבו הובאה גרסתו להשתלשלות העניינים שגרמה לו לעזוב את אוניברסיטת חיפה. הפוסט כלל האשמות חמורות, ועלה ממנו שלמעשה פוטר ד"ר לשם משום שפעילותו החוץ-אקדמית היתה לצנינים בעיני בכירים בפקולטה. מדובר בעיקר על פרסום פוסטים רבים בפייסבוק שביטאו את עמדותיו, וסיפקו קישורים רבים למאמרים ביקורתיים בתחום הכלכלה, מתוך עמדת שמאל. לדעתי, עמוד הפייסבוק של ד"ר לשם היווה תרומה משמעותית וחשובה לדיון הפוליטי, ותיווך ידע עכשווי לדיון הציבורי.

בעקבות הפרסום נעשו מספר פניות, בעיקר על ידי פרופסור אלון הראל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לרקטור אוניברסיטת חיפה. האוניברסיטה השיבה לבסוף שטענותיו של ד"ר לשם נבדקו, והתברר שאין בהן ממש. דא עקא, שנראה שהבירור נעשה מבלי לפנות לד"ר לשם עצמו… ניתן לסכם שעל פני הדברים, ההאשמות של ד"ר לשם והתנהלות אוניברסיטת חיפה מעלים חשד להתנהלות לא תקינה מצד האוניברסיטה.

והסגל האקדמי שותק

למרות חומרת הדברים, הסגל האקדמי בעיקרו שותק. למעט הפניות של החברים שנזכרים בכתבה, ומכתב של קבוצת "אקדמיה לשוויון" שפורסם כאן, הקהילה האקדמית מפגינה אדישות. לשתיקת הסגל סיבות מגוונות. אני רוצה לעמוד בקצרה על היבט אחד של השתיקה, שבא לידי ביטוי בכמה מההצדקות לעמדת האוניברסיטה אשר עלו בכתבה וברשתות החברתיות. הצדקות אלו מגלמות את השתלטות המודל העסקי על האקדמיה, מודל שגם נמצא בבסיס הרעיון שיש לאסור על חברי סגל לבטא תמיכה בחרם האקדמי.

העמדה הזו כוללת מספר טענות:

1. פעילות ציבורית של חבר/ת סגל זרה לפעילות האקדמית.
2. אין להתערב בפעילות החוץ אקדמית ככזו.
3. לחברי הסגל יש מחויבויות שונות כלפי המוסד או הקולגות.
4. יש מקרים שבהם הפעילות הציבורית מנוגדת למחויבויות של חברי הסגל למוסד או לקולגות.
5. לפחות בחלק מהמקרים הללו, מוצדק להתערב בפעילות הציבורית של חברי סגל.

כפי שהיא מנוסחת, טענה 3 כמובן אמיתית. לחברי סגל אכן יש מחויבויות שונות הן כלפי המוסד והן כלפי הקולגות. אולם בכך אמרנו מעט מאד. השאלה היא, כמובן, מהן אותן מחויבויות שיש לחברי סגל כלפי המוסד והקולגות, ומתי – אם בכלל – הן מצדיקות התערבות בפעילות הציבורית של חברי סגל.

אנו עדים לאחרונה לפרשנות מרחיבה של המחויבויות הללו, אשר מוצדקת בטענה שהאוניברסיטה היא מקום עבודה או מעסיק, ככל מקום עבודה אחר, וכי חברי הסגל כעובדים מחויבים בנאמנות למקום העבודה וחבריהם לעבודה. עמדה מרחיבה זו של המחויבויות נשענת, בתורה, על תפיסה מרחיבה מאד של מחויבויות עובדים למקום העבודה, גם כאשר מחויבויות אלו עומדות בניגוד למחויבות של העובדים כאזרחים.

עמדה זו של המחויבויות למקום העבודה נשענת על תפיסה מרחיבה מאד של מחויבויות עובדים למקום העבודה, גם כאשר מחויבויות אלו עומדות בניגוד למחויבות של העובדים כאזרחים

על העמדה שתובעת מחויבות למוסד מהעובד, גם כאשר זו מתנגשת עם מחויבויות אחרות, כתבתי במקום אחר. מה באשר למחויבות כלפי קולגות? קולגיאליות היא מעלה חמקמקה, ועוד יותר מכך דרישה מסוכנת. מחלקה באוניברסיטה אינה משלחת לקוטב, וחבריה מצופים להסתדר יחד במידה סבירה. לא פחות, אבל גם לא יותר. כמובן, ישנם מקרי קיצון שבהם חוסר הקולגיאליות של עמיתים יוצר בעיה של ממש, אולם אלו מקרים חריגים, אשר מחייבים טיפול בדיעבד. אלא שלפנינו מקרה שבו נרמז מלכתחילה שצפויות בעיות עם חבר סגל, ולא סתם בעיות, אלא כאלו שמצדיקות להראות לו את הדרך החוצה.

הערכות מעין אלו מסוכנות ביותר: אם נרצה ואם לא נרצה, הן הזמנה פתוחה לכל ההטיות המובלעות שלנו. וכי כיצד ניתן לדעת או להעריך קוליגיאליות, וכיצד מבחינים בינה לבין ההערכה עם מי "נעים" לשהות יחד? הדרישה לקולגיאליות מועדת לשמור על "מועדון חברים, ובפועל תמיד זמינה כאשר צריך להצדיק התנכלות למישהו.

אולם הטענה המעניינת ואולי המפתיעה ביותר בהקשר שלנו היא טענה 1, הטענה לפיה פעילות ציבורית של חברי הסגל זרה לפעילות האקדמית שלהם, כלומר שאין היא מממשת את המחויבויות של חברי סגל ככאלה. על פני הדברים, פעילות ציבורית, ובכללה הפעילות של ד"ר לשם, שייכת לרשימת הדברים הטובים שהאקדמיה תורמת לחברה. במקום זאת, אנו עדים לגישה לפיה פעילות כזו זרה לאקדמיה, והיא נסבלת כל עוד אינה מתנגשת עם המחויבויות האמיתיות של חברי סגל כלפי המוסד או עמיתיהם.

הכותרות ב"דבר ראשון"
הכותרות ב"דבר ראשון"

צריך לעצור רגע כדי להבין עד כמה גישה זו תמוהה. בעידן שבו האקדמיה נדרשת יותר ויותר להוכיח "תרומה לחברה," וראשי אוניברסיטאות מנופפים בתרומה לתעשייה כהוכחה לעליונותן ולערכן. איך זה שנגרע חלקה של הפעילות הציבורית? חלק מהתשובה פונה להשתלטות של שיקולים עסקיים על האקדמיה ועל הרשויות אשר מממנות אותה, כלומר על העמדה הפילוסופית (הבעייתית מאד כשלעצמה) והאידיאולוגית אשר מזהה ערך חברתי עם תרומה כלכלית.

אולם עיקרה של התשובה פונה אל מחוץ לאקדמיה. החשדנות כלפי הפעילות הציבורית של חברי סגל היא מקרה פרטי של תפיסה כללית אשר עוינת את הדיון הציבורי. לפי תפיסה זו, ההשתתפות בדיון הציבורי היא משהו שאולי אין לאסור, אולם היא לא משהו ראוי וחשוב שצריך לעודד. הדבר בולט כאשר מדובר בתרומה ביקורתית או אופוזיציונית שנתפסת כחתרנית. כאן מרים את ראשו חופש המימון: וכי מדוע שהמדינה או החברה תעסיק מי שמבטאים עמדות "נגדן"? מדוע למשל שהמדינה או החברה יעסיקו את מי שתומכים בחרם או מבקרים את הצבא או את טייקוני המשק?

התלונה אינה ייחודית לאקדמיה: היא עולה על רקע בו הפעילות הציבורית או הדיון הציבורי כשלעצמו נתפסים כבעלי ערך רק אם הם משרתים את בעלי הדעה או המאה, או למצער לא פוגעים בהם. הבעיה היא בעיה כללית, מ"חופש המימון" הצנזורי של שרת התרבות ועד לרדיפה הנפוצה במחוזותינו של יחידים שפעילותם מעוררת התנגדות.

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    השטעטל שנבנה כאן אט אט מראה את פרצופו האמיתי שהוסתר מתחת למעטה של צנזורה בשנים קודמות. האקדמיה הישראלית הגזענית במהותה והמושחתת ביסודה ממשיכה לדכא את חופש הפרט תחת המסווה של לאומנות ונאמנות (לערכים הנוגדים את המוסר הכלל אנושי). אלה סימנים של חברה מתפוררת, וישות מדינית מגלומנית המחשיבה עצמה למעצמה.

  2. עוזי ורדי

    מאמר טוב, כתוב היטב; אך מצער שהכותב – הנזהר מלהשתמש מהביטוי השגוי "על פניו" ונוקט, כראוי, "על פני הדברים" – עושה שימוש בביטוי העילג והאידיוטי "מקרי קיצון". מיהו מר קיצון שבמקרים שלו מדובר? או שמא התכוון הכותב לומר "מקרים קיצוניים"?

    1. עוזי ורדי

      תיקון טעות הקלדה בתגובה לעיל: צ"ל – "הנזהר מלהשתמש בביטוי …"

  3. חזי

    זה ברצינות אשכנזי מדי לבמה הזאת

  4. עודד אסף

    שתי הפסקאות האחרונות במאמר – הן הממקדות את נושא הדיון. ראשית, הנטייה ברשויות השלטון, בכל תומכיהן ובקונסנזוס היא הימנעות , ככל שניתן, מחידוד עמדות, מחשיבה מנתחת וביקורתית באמת ומהתפלמסות. זה, כנראה, לא המצב בכל תקופה ובכל מקום, אם כי 'לפתח חטאת רובץ', תמיד, במהלך ההיסטוריה הרחוקה והקרובה. בישראל, ה'חטאת' לא רובץ בפתח: הוא נכנס כבר מזמן, ועכשיו הוא מחלחל כמעט לכל תחום בחיינו. אין טעם להניח, או לקוות, שהמוסדות האקדמיים יהיו מחוסנים. לא, הם לא יהיו.

    שנית, יש בהחלט צורך בחשיבה מחודשת באשר לתפקידו של השלטון, על כל ענפיו, בתמיכה כספית זו או אחרת, בכל פעילות. במאמר אני מוצא כשל מושגי מסוים: "החברה" ככזאת אינה מממנת שום דבר ואינה מממנת שום הבעת דעה והפצת דעה על-סמך שיקול דעת של כל אחד מאלה המזוהים איתה, אחרי בחירה חופשית של כל אחד, ובידיעה שאפשר גם לא לממן. לא כך מתרחשים הדברים. המסים מחייבים, ויש סנקציות, ובכל מקרה -בכל סוגי המשטרים – הרוב המכריע של האזרחים/הנתינים אינו בקי בנתונים ובפרטים של המסים שהוא מזרים לרשויות, ובמהות היעדים שהרשויות מעדיפות. השיקולים והבחירה נדונים ומופעלים במוסדות השלטון, ורק בהם. ובכן, השאלה העקרונית היא באמת: האם חובתו של השלטון לממן כל פעילות אינטלקטואלית, אמנותית, תקשורתית, חינוכית, שאינה תואמת את השקפותיו ומטרותיו? אנחנו נוטים להשיב: כן, משום שהכרנו כמה וכמה גלים של יישום עקרונות-ממשל פתוחים וסובלניים (במידה זו או אחרת), שהודות להם נהנו מוקדי חשיבה ופעילות אוטונומיים, עצמאיים בגישותיהם, גם אופוזיציוניים , ממדיניות "סלחנית" ולפעמים אפילו ממדיניות של טיפוח, שהניבה תקציבים ממשלתיים. זה נראה מובן-מאליו ,בעיקר בכמה וכמה מדינות אירופאיות , וכמסקנה מתחייבת מעקרון הנאורות (לפיו, גם מדעי הרוח והחברה, החקירה העצמאית, השיח הביקורתי הגלוי, הפולמוס והאמנות המתריסה הם תרומה להתפתחותה החיובית של החברה). זה נראה מובן-מאליו גם על-פי העקרונות הבסיסיים של מדינת-הרווחה.

    עכשיו – זה כבר לא מובן-מאליו. אנחנו חווים, במרבית המדינות (לרבות מדינות המערב , ועל ארצות הברית אין להכביר מילים… – וכמעט בכל המדינות האחרות , בהן גם מדינת ישראל) את עלייתו והתעצמותו של גל נגדי בתחומי התרבות, הכלכלה והמשטר. הנאורות ומדינת הרווחה – 'אאוט'; איש לנפשו, להשקפותיו, למקורות מחייתו, או לאובדנו – 'אין'. אי אפשר לסמוך עוד על מימון הוגן, נדיב, מושכל, סובלני, שוויוני, לכל מוקד של פעילות וחשיבה עצמאיות וביקורתיות; אין טעם בתקווה – ובאשליה – שהשלטון והקונסנזוס יקבלו בהבנה, ואפילו בסלחנות , כל שיח פומבי שמתנגד להם. "מדוע", כך שואלים כותבי המאמר, "שהמדינה או החברה [ ראו את הערתי בקשר לשימוש במונח זה] יעסיקו את מי שתומכים בחרם או מבקרים את הצבא או את טייקוני המשק?". אני משער שהכותבים מקווים ששאלתם רטורית בלבד, והם מניחים שהתשובה הנחרצת, שתתקבל על דעתם של רבים מאוד, תהיה: הרי זו חובה והתחייבות של השלטון! אך לא כך הם פני הדברים. החובה והמחוייבות הולכות ומתפוגגות. כדאי מאוד להכיר בנתונים החדשים ולפתח אלטרנטיבות שאינן פשוטות ואינן קלות – הן במישור האישי , האישי לחלוטין, של כל אחד מאתנו, והן , ככל שניתן, בדרך של התארגנות וביסוס מסגרות אלטרנטיביות של חקירה, חשיבה וחינוך. ומוטב להקדים.

  5. נפתלי אור-נר

    גם האוניברסיטאות אינן חסינות בפני חיידק ההתקרנפות