string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

העתיד חזר, ואיתו גם הקומוניזם

קומוניזם הוא קוסמוס שלם שנעלם בתוך החור השחור של 1989-1991, אבל מה שהתחיל בקריסת המשטרים הסוציאליסטים של המאה העשרים מגיע לסיומו עם קריסת ההסדרים הניאו–ליברלים מול עינינו. על התערוכה ״הילדים רוצים קומוניזם״
יהושע סימון

רוחות רפאים רודפות את כדור הארץ – רוחות רפאים של אנטי–קומוניזם. מהתפשטות הוואהביזם הג'יהדיסטי בחסות האימפריה האמריקנית לניאוליברליזם ולאיחוד האירופי, מהחורבן שהמיטה "המלחמה נגד הטרור" לג'נוסייד של מדינת הרווחה, מכלכלת חוב וספיגת עודפי ייצור להפרטות, מתורת המשחקים ו"חדשנות משבשת" לקיברנטיקה ותוצריה ובראשם האינטרנט – כל אלה הם אנטי–קומוניזמים שנלחמים אלה באלה ועתה רודפים אותנו. באווירה אפוקליפטית שבה נדמה שבכל היבט – אישי, פוליטי, כלכלי, חברתי, מוסרי, סביבתי, ביולוגי – הציביליזציה האנושית עסוקה בהאצת חורבן החיים עצמם, סדרת התערוכות במובי: מוזיאוני בת ים, ״הילדים רוצים קומוניזם״ (2016–2017), ביקשה לציין 99 שנים למהפכה הבולשביקית (1917).

ציון 99 שנים מציע לחשוב לא רק על הנסיבות והתוצאות של הסוציאליזם המפותח באירופה ואסיה של המאה העשרים. ציון מועד זה פותח אפשרות לבחון מה כמעט קרה, מה לא קרה, מה יכול היה לקרות, מה צריך היה לקרות, מה עוד יכול לקרות. החומרים שהוצגו במסגרת התערוכות במוזיאון (למעלה מארבעים פרויקטים בסך הכל) כוללים מצד אחד חומרים שהגיעו מהמשטרים הסוציאליסטים של המאה העשרים – עבודות ותוכניות סרטים מארכיונים שונים, הנותנות עדות הן לדימיון שהתאפשר במציאות של סוציאליזם והן לאוניברסליזם שהוא קידם. לצד אלה הוצגו עבודות חדשות שניזונות גם הן מההיסטוריה הקומוניסטית, באופן שרואה בקומוניזם אופק שמאפשר פרספקטיבה לגבי העולם בו אנו נמצאים היום.

"מכל המלים שהניעו בעבר חלומות גדולים ותקוות אדירות קדימה, המלה קומוניזם סבלה מהנזק הגדול ביותר. זאת בשל העובדה שנלקחה בשבי על ידי ריאל-פוליטיק ביורוקרטי והפכה כלי שרת בידי מפעל טוטליטרי. עם זאת, השאלה נותרה בעינה, האם מכל המלים שניזוקו, ישנן אלה שראויות לתיקון והתנעה מחדש", כך כתב הקומוניסט הצרפתי בן זמננו דניאל בן סעיד במאמר האחרון שלו שפורסם אחרי מותו. אופני ההתייחסות היום לקומוניזם, נסמכים ברובם לביטוייו בסוציאליזם שהתקיים במאה העשרים. היסטוריה זו מפעילה רבות מהעבודות בתערוכות השונות של "הילדים רוצים קומוניזם". אבל העבודות חורגות מהאילוסטרציה של האירועים ההיסטוריים ועושות בהם שימוש על מנת לאתר יכולות, הזדמנויות, זרמים והקשרים שכוחם יפה לשימוש בשבילנו היום. ושימוש זה כפול – לא רק במה לנין, למשל, יכול להיות רלוונטי לנו, אלא גם במה אנחנו יכולים להיות רלוונטיים בשביל לנין. התערוכה בסבביה השונים לא היתה בנויה על דימויים של דגלים ומצעדים, וגם לא כבולה לחגיגה או הוקעה של נסיבות היסטוריות כאלה ואחרות. מבנה המוזיאון עצמו שימש לנו כמעין תחנת חלל שמכוונת לשייט במרחבים שאין לנו גישה אליהם היום על פני כדור הארץ. פרספקטיבות, מערכי צירים וזיקות שנדמות בלתי מתקבלות על הדעת תחת המציאות הפוליטית הנוכחית, שהתוקף שלה מתיימר להיות עקבי ומוחלט כמו חוקי הפיזיקה ששולטים בחיינו על כוכב הלכת ארץ.

בסרטים דוגמת "2001 אודיסאה בחלל" (סטנלי קובריק, 1968), "סולריס" (אנדריי טרקובסקי, 1972) ו"מלנכוליה" (לארס פון טרייר, 2011), ישנו יחס של הידהוד בין גרמי השמים והאנשים שפוגשים בהם. בסרטים אלה, כוכב הלכת שמתקרב לכדור הארץ וזה שבני האנוש חוקרים, כמו גם מערכת ההפעלה הממוחשבת שמאפשרת את מסעם של בני האדם, כולם בעלי תודעה בעצמם. תודעה זו ניזונה ומשקפת את המגבלות של האנשים והחברה שיצאו לחקור או להשתמש בהם. כשצורתו הטבעתית מדמה את זו של תחנת חלל, המוזיאון והתערוכות בו מכוונים לחלל העמוק בו מתקיימים חוקים פיזיקליים שונים ולא צפויים מאלה שעל כוכב הלכת ארץ היום.

לכל מקום שקפיטליזם הולך הוא מביא איתו את הקומוניזם כאפשרות של שלילתו המוחלטת. אבל קומוניזם לא מסתפק בתיאור יחסי כוחות של החיץ המעמדי לפי "אנחנו" מול "הם," אלא מציע ציר נוסף – אנחנו נהפכים להיות העתיד

"קומוניזם" היא המלה שיותר מכל אחת אחרת מבטאת את השלילה המוחלטת של המציאות בה אי–שיוויון וניצול נחגגים כניצחון והצלחה בעולמנו. לכל מקום שקפיטליזם הולך הוא מביא איתו את הקומוניזם כאפשרות של שלילתו המוחלטת. אבל קומוניזם לא מסתפק בתיאור יחסי כוחות של החיץ המעמדי לפי "אנחנו" מול "הם," אלא מציע ציר נוסף – אנחנו נהפכים להיות העתיד. הציר הזה פועל בכל רגע ועיקרו שהחיים–יחד הם התנאי לקיומם של כל חיים; ביולוגיים, פוליטיים, פסיכולוגיים, משפחתיים, חברתיים וכולי.

קומוניזם הוא קוסמוס שלם שנעלם בתוך החור השחור של 1989-1991. קוסמוס זה כולל קומוניזמים מרובים: כינונן מחדש של חברות ללא–רכוש, קהיליות ילידיות שיתופיות, הסוציאליזם שהתקיים במדינות הגוש הסובייטי על הישגיו ופשעיו, ההיסטוריה ההירואית של מאבק אנטי–פאשיסטי והניצחון על הנאצים, תיאולוגיה של שיוויון, המפלגה המהפכנית, אינטרנציונליזם ושחרור האומות המשועבדות מידי האימפריות, שיוויון בין המינים והשכלה ורווחה לכל, חיסולו מבפנים של הקפיטליזם באמצעות תכונותיו שלו לצד כיסי ההתנגדות שאינם ניתנים לניכוס על ידי הקפיטליזם, הסולידריות והאחווה שכבר–עתה קיימים תדיר בין אנשים, ההצעה הפוליטית של הרגש ששמו "אהבה."

אוניברסליזם הוא הדבר שאבד עם הגלובליזציה. גלובליזציה מבוססת על זמינותם התמידית של כל תחומי החיים לניצולו של ההון. כפי שמסביר הגיאוגרף המרקסיסט דייויד הארווי, מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית, גלובליזציה בנויה על חיזוקם, עיגונם וניצולם של הבדלים בין גיאוגרפיות שונות. באופן זה, הקפיטליזם מעביר מגיאוגרפיה אחת לשנייה כל מגבלה בה הוא נתקל, כך שזו הופכת להזדמנות חדשה. קריסת הגוש הסובייטי ב-1990 הייתה, כביכול, הרגע שבו הדמוקרטיה הקפיטליסטית ניצחה את מדינת המשטרה הסוציאליסטית. מאז, ניתן לראות איך שני איברים של כוחות יריבים אלה התחברו יחדיו לכדי מדינת משטרה קפיטליסטית. האפשרות לשלב שני איברים אחרים מהכוחות היריבים — סוציאליזם ודמוקרטיה — נזנחה לנוכח מציאות בה ברית המועצות אינה קיימת עוד. בהיעדר האתגר המתמיד שהציבה ברית המועצות בעצם קיומה, המציאות של מדינת הרווחה, שהיתה פשרה עם קיומה של ברית המועצות, נשחקה עד דק.

עתה, הדמוקרטיות הפרוצדורליות בהן אנו חיים, משהות חירויות בכל עת ומשילות מעליהן את הליברליזם שהתגאו בו בזמן המלחמה הקרה, דבר שמוכיח שהדמוקרטיות הליברליות של הצפון המתועש הן בעצמן תוצר של הסוציאליזם שהתקיים במאה העשרים. כך, השסע שבמרכז חיינו הפוליטיים מתעצב לאור המתח שבין קפיטליזם ודמוקרטיה. מה שהתחיל בקריסת המשטרים הסוציאליסטים של המאה העשרים מגיע לסיומו עם קריסת ההסדרים הניאו–ליברלים מול עינינו. את פשר עוצמת האירועים הפוליטיים סביבנו וקצבם המואץ יש לשקול ביחס לימי נפילת הגוש הסובייטי והטיפול בהלם שעברו כלכלות המדינות הפוסט–סובייטיות.

מה שהתחיל בקריסת המשטרים הסוציאליסטים של המאה העשרים מגיע לסיומו עם קריסת ההסדרים הניאו–ליברלים מול עינינו. את פשר עוצמת האירועים יש לשקול ביחס לימי נפילת הגוש הסובייטי והטיפול בהלם שעברו כלכלות המדינות הפוסט–סובייטיות.

ההמולה הפוליטית שמתרחשת מול עינינו אצל העמים שהפיצו את הגלובליזציה – בריטניה וארצות הברית – מראה אזרחים משלמי מיסים הנתונים במשבר חוב מתמיד מבכרים את האומה, בצורת יציאת בריטניה מהאיחוד האירופאי ובבחירת דונלד טראמפ לנשיא. לעומתם, נושים ובעלי איגרות חוב מקדמים מודל של גלובליזציה בלתי ניתן ליישום – בין אם זה האיחוד האירופאי או מפלגת וול סטרייט שמיוצגת באמצעות הדמוקרטים והרפובליקנים בארצות הברית. בתוך המאבק של שני הקטבים איננו מסוגלים למצוא נקודות מוצא פוטנציאליות עבור פרויקטים פוליטיים שדרכם ניתן להתמודד עם האומה והגלובליזציה – למשל כדור הארץ, או אוניברסליות.

רעיון קץ ההיסטוריה אשר שרר מאז 1990, טומן בחובו את סופו של העתיד עצמו. גורלנו נחרץ אל
העכשווי – העתיד נהיה "עוד כמו ההווה." עתה, עם שיבת ההיסטוריה, לפעמים בדרכים הנוראות ביותר, העתיד גם הוא חזר. יחד אתו, אנחנו יכולים לדמיין איך קומוניזם יכול להופיע כפרויקט בר–קיימא. לכן, עולמות קומוניסטים אחרים בהם התמקדו התערוכות, מגלים לנו לא רק את מה שהיה, אלה גם את העתיד לבוא.

אסטרופיזיקה ומדע בדיוני, חלומות ותורי המתנה, עבודה וילדות, החלל החיצון ומלחמות אזרחים, מאדים ותלת מימד, חינוך חינם ודיור ציבורי, אנדרטאות וקיברנטיקה, פתרונות שהם בעיות ובעיות שהן פתרונות, משלחות נוער ושותפות יהודית–ערבית, דאצ'ות ושביתות, מסילות ברזל ותיאטרון בובות, מטריאליזם דיאלקטי והאנציקלופדיה הסובייטית הגדולה – קומוניזם הוא לא ארץ ולא יבשת, וגם לא כוכב אחר; זוהי מערכת כוכבים שלמה שכבר נעה. זהו קוסמוס שנוצר עם החיים עצמם. הילדים רוצים קומוניזם.

*

״הילדים רוצים קומוניזם״ הוא פרויקט שנתי של תערוכות במובי: מוזיאוני בת ים, בשיתוף קרן רוזה לוכסמבורג, שייסגר בשבת 11.11.2017. הפרויקט התקיים במשותף עם שורה של מוסדות ואמנים ברחבי העולם, אלה כוללים את: Free/Slow University בוורשה; The Visual Culture Research Center בקייב; Tranzit בפראג, Škuc gallery בלובליאנה; State of Concept באתונה; West Space במלבורן. בנוסף לשלושת סבבי התערוכות במובי: מוזיאוני בת ים ולאירועים, תערוכות, כנסים והרצאות בחללים השותפים השונים, מהדורה של ״הילדים רוצים קומוניזם״ מוצגת בימים אלה בברלין (עד 12.11.2017) ב-Kunstraum Kreuzberg/Bethabien. הספר ״Communists Anonymous״ בעריכת יהושע סימון ואינגו ניירמן יראה אור עד סוף השנה בסדרת Solution בהוצאת Sternberg Press בברלין במסגרת התערוכה. בשנה הבאה יראה אור הספר ״The Kids Want Communism״ בהוצאת Archive Books בברלין לסיכום הפרויקט כולו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    אמנם קראתי רק ברפרוף אכל בכ׳ז מגיב: לא לגלובליזם הזה התפללנו אלא לאחווה בינלאומית ולחופש תנועה בינלאומי הגלובליזם הזה ששטרסלר כ׳כ מעריץ זה רק חופש תנועה לעסקים ולבעלי אמצעים. והוא מעלים בכלל את הדרך ה3 של הארצות הסקנדינביות
    ואת הנסיונות לסוציאליזם הומני בעולם הקומוניסטי.