string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

נזדעזע, נצטער, נדמע - ואז מה?

נחשול MeToo# ששוטף אותנו מציג אולי בשלות פמיניסטית חדשה, אבל יש לוודא שהוא יתפתח מרמת הסיפורים האישיים החושפניים ליצירת שינוי עומק במבנה התרבות הפטריארכלית
תמר משמר

הווידויים ההולכים ומצטברים של נשים (וגברים) על הטרדות ותקיפות מיניות, בצורת הקמפיין הגלובלי MeToo#, הם דבר חיובי כשלעצמו: סופסוף מסה קריטית של (א)נשים ברחבי הארץ והעולם קוראת לילד בשמו. פעולה מצטברת זו, אם תתווסף לה חשיבה מערכתית, עשויה לשמש בסיס ליצירה מחדש של פמיניזם-של-סולידריות, שאף יוכל לשחרר נשים מעמדת הקורבן.

בשונה מהיות-קורבן, עמדת קורבן היא הבניה חברתית שקשורה ללא הפרד למשטר הכלכלי הניאו-ליברלי, שמעמיד במרכזו את היחיד ולא את הקבוצה ומבסס את המערכת החברתית על יחסי יצרן-צרכן. בהקשר הנוכחי, עמדת הקורבן מאפשרת ליחידה להעמיד במרכז הבימה הציבורית את עצמה, לרוב באופן בלתי מעובד, שעונה על דרישה חברתית לריאליטי ולמציצנות.

בהקשר של יחסי המינים, אין זו העמדה היחידה שבאה לספק את הדרישה הזאת. למעשה אפשר לומר שעמדת הקורבן היא צדה האחר של ההוראה הליברלית "לחגוג" לראווה את המיניות הנשית. גם עמדת הקורבן וגם עמדת החוגגת מעמידות במרכזן את היחידה ואת כושרה האישי להתוודות או לחגוג, ומוציאות מתחום המאבק את אלה שמסיבות שונות, גם אישיותיות וגם נסיבתיות, אינן יכולות להצטרף לפרקטיקות אלה. הן גם מוציאות מתחום המאבק את אלה שתרבות הצריכה המערבית מדלגת עליהן, כולל גישה לידע אנלוגי ודיגיטלי.

שתי עמדות מוקצנות אלה, עמדת הקורבן ועמדת החוגגת, מבצעות בדרך כלל מעשה פוליטי מוגבל, משום שהן מפרידות את הסיפור האישי מהמערכת החברתית הרחבה שמאפשרת את קיומן. אחד הסמנים הבולטים של המערכת הניאו-ליברלית היא עידוד תרבות פופולרית, שמעמידה את היחיד ככוכב-לשעה ה"מוכר" את סיפורו בעבור הכרה ציבורית מדומה בקיומו ובייחודיותו. תרבות ה"כּוכבוּת" והרייטינג דורשת בדרך כלל סיפורים אישיים מוקצנים, שעשויים לגרום לציבור גדול להזדהות עם גיבוריו על ידי התייפחות פומבית, במקהלה; או לגרום לציבור גדול לשאוף לחקות את הכוכבים המפגינים חגיגת חיים מתמדת הקשורה לדימויי גוף, לכסף ולהצלחה מדידה.

על רקע זה מעניין לבחון את ההתפתחות החדשה בשדה העדויות על הטרדות ותקיפות מיניות. לכאורה נצפית כאן סוג של בשלות פמיניסטית חדשה, שמשכילה לגייס היבטים בולטים של התרבות הפופולרית למען מטרה משותפת, שאפשר לראות בה שיבה לפוליטיקה של שינוי חברתי. לאינדיבידואליזם המוקצן של העידן הניאו-ליברלי, שמופיע לא אחת בפמיניזם העכשווי, נוסף כעת כנראה סוג חדש של סולידריות, אולי של אחיוּת (sisterhood), בהשראת הפמיניזם הרדיקלי של הגל השני.

גבי גזית. צילום: עמוד הפייסבוק של תוכנית הרדיו של גבי גזית
גבי גזית. "לא היה ולא נברא" (מגיב לדנה וייס). צילום: עמוד הפייסבוק של תוכנית הרדיו של גבי גזית

נוצר כאן מצב מעניין שדווקא הוליווד, אחת היצרניות הגדולות של התרבות הפופולרית ואחת מבתי החרושת הגדולים של החפצת נשים וגברים ומסחור האנושי, באמצעות תרבות הכוכבים, יצרה תנאים מאפשרים למהלך החדש הזה. אמנם לא לבד, אלא בסיועו התקיף והנוכח יותר ויותר של אגף אחר של התרבות הפופולרית, תרבות הרשת החברתית.

האמנם סולידריות חדשה? האמנם סוג של מפנה בתוך הפמיניזמים העכשוויים? יש דבר או שניים שראוי בכל זאת להרהר עליהם בהקשר הזה. הבולט בהם הוא הנושא של השיימינג ופירוט מעשי התקיפה או ההטרדה. יש אמנם משמעות מצטברת לחשיפה ולהוצאת שמות התוקפים מן האנונימיות, אבל פירוט היתר של המעשים עלול להביא להחטאת המטרה הפוליטית של הפעולה. שוב תשומת הלב הציבורית מוסבת אל הפירוט הרכילותי הסנסציוני והוויכוח מתנהל במישור הפרטי, האינדיבידואלי. טוב אם ארגונים יתנערו ממטרידים ומתוקפים סדרתיים ולא סדרתיים, אך די שהמעידות והמעידים יציינו את השם, את התפקיד ואת סוג המעשה החמור. אולי קצת בפירוט, אבל לא את כל המעשה לפרטיו. אז תשומת הלב הציבורית תפנה מהמקרים הפרטיים אל הכשל המבני של התרבות הפטריארכלית, ותוכל לראות את היער מבין העצים.

חשוב לעמוד על המבנה החברתי שאיפשר התנהלות כזאת במשך דורות, וחשוב ליצור תנאים חברתיים חדשים שיוציאו התנהלות כזאת מכלל אפשרות. ההתנגדות חשובה. אך התנגדות היא בעלת תוקף חברתי אם מוסיפים לה אופק של טיפול מבני בבעיה. הטיפול המבני מתחיל כמובן בחינוך בכלל, ובחינוך לחשיבה ביקורתית בפרט. בארץ, כדי שלא נישאר בעמדה ריקה של חקיינות התרבות ההוליוודית ותו לא, יש לקשור את הפטריארכיה ואת המשטר הכלכלי-חברתי לכיבוש. ללא ראייה כזו הסיפורים האישיים יישארו בבחינת "סיפורים"; הם יתפסו את מרכז תשומת הלב וישאירו אותנו ברמת המיקרו. נזדעזע, נצטער, נחמול ונדמע עליהם, אבל הם לא יובילו בהכרח לשינוי ברמת המקרו, ברמת הסדר החברתי כולו.

יש להמשיך אם כן בחשיפה האישית אך למתן את רמתה, כדי להתפנות לחשיבה הכוללת. יש לתרגם את העזרה הלא צפויה שמציעה לנו דווקא התרבות הפופולרית הניאו-ליברלית (הוליווד, תרבות הרייטינג ותרבות הרשת החברתית) לחשיבה על השלב הבא: השלב של בניית אמנה חברתית, הן גלובלית והן מקומית, שתסדיר מחדש את היחסים בין המינים על בסיס של סולידריות בין-נשית ובין-מגדרית.

ד"ר תמר משמר היא חוקרת ספרות ותרבות פמיניסטית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דני

    הקשר בין הכיבוש להטרדות מיניות נפלא לצערי מבינתי. הקשר נראה לי כחלק ממעין תיאולוגיה ביזארית כלשהי ולא מהמציאות.

  2. ליכודניק

    ואף מילה על כל שאותו ״ממסד הוליוודי נאו-ליברלי״ (זו מחמאה או עלבון?) שמקירבו יצאו המטרידים היה תומך חזק של הילרי קלינטון, שלכאורה קידמה בדיוק את המהפיכה הפמיניסטית העמוקה שהכותבת מבקשת.