string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הרפו מהמושכות והקשיבו לנו

ההתפתחות של קמפיין metoo# לוידויי הגברים התוקפים מבססת תרבות חלופית של אחווה גברית. ההתמקדות בקולות הגברים מאיימת להעניק להם את המשך השליטה בנרטיב על מעשיהם וגם על חוויות הנשים. לשיא הגיע גבריאל בוקובזה ("זו לא הטרדה, זה ריסוק") בבמה החדשה שניתנה לו בהארץ, במסגרת המדור "קריאת הגבר"
נועם ידין עברון

גל התלונות נגד המפיק הרווי ויינסטין והתמיכה היחסית שקיבלו המתלוננות מהתקשורת ומהוליווד הביא אחריו להצפה של עוד ועוד גלים, תלונות שמספרן גדל בכל רגע נגד גברים הוליוודים שניצלו ומנצלים את מעמדם בכדי להטריד ולתקוף חלשות וחלשים מהם. בעקבות הגילויים נולד  ההאשטג metoo#, ולאחרונה גם התשובה הגברית אליו: Ihave#. במאמרה באתר זה כתבה ריבי גיליס על השינוי ש-Ihave# מבטא בכל הקשור ליחסם של גברים להטרדות ותקיפות, והתקווה כי מגמה זו תתחדש. היא כותבת: "אני מאמינה שבעולם מתוקן לא הנשים צריכות להתוודות, אלא הגברים צריכים לעמוד במרכז הדיון על פגיעות מיניות, שכן הם האחראים לרובן המכריע". גישה זו, הרואה חשיבות גדולה יותר בהתייחסותו של הצד הפוגע אל עצמו מאשר בקולו של הצד הנפגע משמעותה למעשה שמירה על יחסי הכוחות הקיימים.

אני מסכימה עם תומכי Ihave# בטענתם כי תגובתם של גברים לתלונותיהן של נשים מהוות מנגנון השתקה והפחדה עוצמתי. מרבית הגברים לא תוקפים והרבה מהם גם לא מטרידים, אך הם מסייעים, דרך השתקה של נשים אחרות ודרך שמירת אמונים לאחווה הגברית, לתופעה להתקיים ללא מפריע. עם זאת, שינוי הכיוון הזה אינו צריך להסיט את הדיון מהחוויה של הנתקפת. הגיונית ככל שתהיה, הדרישה מגברים לקחת אחריות ולהוציא את כולנו מהבור אותו חפרו עבורנו, מהווה בפועל השתקה נוספת של החוויה של הצד המוחלש, ומחזירה לבעל הכוח את השליטה בשיח ובנרטיב. ההתמקדות בקולם של הגברים ש"עברו התפכחות" או "לקחו אחריות" מאיים גם להעניק להם את המשך השליטה בנרטיב על מעשיהם שלהם וגם את השליטה על החוויה של המותקפת או המוטרדת, בין אם היא רואה עצמה ככזו ובין אם לא.

דוגמא לסכנה הראשונה אפשר למצוא בתגובתו של השחקן קווין ספייסי להאשמות בדבר תקיפה מינית של קטין: באותה נשימה ספייסי הודה בהאשמה ויצא מהארון. התגובה הזה, בין אם הייתה מהלך קר ומחושב שניסה להסיט את מוקד הדיון, או ביטוי לחוסר מודעות משווע, משאירה את הנרטיב בידיים שלו וכך גם את השליטה על המשך הדיון.

במקביל לתגובות של גברים על מעשיהם ניתן למצוא גם נסיונות לנכס את השיח ולהטות אותו על מנת להתמקד בתופעה אחרת ונפרדת. כך עשה בין ביתר גבריאל בוקובזה במאמרו האחרון ב"הארץ". הנסיון לקשור אל תופעת ההטרדות והתקיפות עוולות אחרות, שאינן קשורות, מתוך טענה לעוולה מגדרית כוללת, שוב מסיטה את הדיון. היא מנסה לתאר מצב בו שני הצדדים נמצאים בעמדה שווה של קורבנות ושמשניהם נדרש להקשיב, להבין ולהכיל. אך הקריאה לדיאלוג או לשיח בין שווים אינה רלוונטית כל עוד יחסי הכוחות משתמרים וגברים הם אלו שמנהלים את השיח. כפי שמדגים המהלך במאמר, קריאה כזו במהרה יכולה לצייר את הצד החלש, הדורש להישמע, כאלים ואת אקט ההשמעה שלו כלא פחות ממעשה "טרור".

הסכנה השנייה, בנוגע להכתבת החוויה של הקורבן, היא חמקמקה יותר אך מהותית בעיני לא פחות. מטרת שני ההאשטגים metoo# ו-Ihave# היא להעלאות למודעות לגבי מידת רווחתה של הבעיה של תקיפות והטרדות. היא קיימת, במינונים ובביטויים שונים, בחייה של כל אישה. אך השוני הזה בין החוויות הוא מהותי. אני חווה ומבינה את עצמי כאישה בת מזל: מעולם לא חוויתי תקיפה מינית אלימה, לא צברתי חוויות מיניות טראומטיות או שלא בהסכמה. כמו כל סובבותיי, אני מכירה היטב חוויות של הטרדה. הקושי להתנהל במרחב הציבורי מבלי לזכות להערות, התחושה שלמראה שלי יש חשיבות מהותית באופן ההתייחסות של העולם אלי (חשיבות חמקמקה ומשתנה שבכל סיטואציה מחדש אני נדרשת להבין את משמעותה), תחושת הפחד המשתק שבללכת ברחוב חשוך, דפיקות הלב שמתגברות עם התקרבות של גבר או רכב איטי, כמו גם חוויות קשות יותר של מגע פיזי בחטף בלי הסכמה על ידי זרים ברחוב. התגובה לחוויות האלו מכילה בתוכה שילוב משונה של זעם עמוק ואלים ותחושת הכרת תודה על כך שאלו החוויות הקשות ביותר שלי בכל מה שקשור להטרדה מינית.

הקו שנחצה בהטרדה מינית הוא ברור: מדובר בחדירה ללא הסכמה למרחב שלי, בניסיון להקטין ולהפחיד אותי ולהגדיר אותי כאובייקט. בכל סיטואציה, בבית או בחוץ, כאשר אין הסכמה למילים או למעשים, מדובר בהטרדה או בתקיפה. אך לצד חוויות אלו, צברתי גם חוויות מיניות- אינטימיות, כאלו שהיו בהסכמתי המפורשת ומרצוני. חוויות אלו לא תמיד היו לי ברורות כל כך. גם אם נקבל את ההנחה כי בכל סיטואציה מינית בין שני א/נשים מתקיימים יחסי כוח ברורים, הרי לא בכולם יש קורבן. אני רוצה את הכוח לא רק להצהיר על עצמי כקורבן אלא גם להצהיר מתי לא הייתי כזה: מתי התחרטתי או כעסתי או נפגעתי, אך לא חוויתי תקיפה או הטרדה מינית. ייתכן כי שתי נשים יחוו את אותה סיטואציה אינטימית באופן שונה- שאצל האחת פעולה או התנהגות מסוימת תעורר אי נוחות, תהווה טריגר, תיצור טראומה ואצל השנייה לא. יש לקוות ליום שבו גם המצבים האלו ייעלמו מעולמנו ונדע להתייחס תמיד אחד לגוף האחר/ת בכבוד וברגישות. אך עד אז, הבקשה מגברים לנהל את הדיון מאפשרת להם להגדיר עבורי את החוויה שלי: מתי הייתי קורבן – גם אם זו לא חווייתי – ומתי לא.

אני דורשת מגברים לנהוג אחרת, אבל לא על ידי לקיחת המושכות לידיים שלהם (שם הן נמצאות בכל מקרה), אלא על ידי מעשה רדיקלי הרבה יותר: הרפו לרגע מהמושכות והקשיבו לנו. בלי לדבר, בלי לקטוע או לפרש, בלי להגיד כי ידעת והיית צריך להתנהג אחרת. עכשיו תורנו לדבר – תורכם להקשיב. האימוץ המהיר של תוקפים (שקיימים גם במערכות יחסים שאינן הטרוסקסואליות וששייכים, כמו הקורבנות, לכל המגדרים) את ההאשטג והשיח שהוא מייצג לא יכול להיות מוקד הדיון. לא רק שהוא שוב לוקח את הקול מידינו, הוא גם נשאר בדיוק תחת אותם חוקים, תחת המודל של לירות ולבכות. תרבות של אחווה גברית, של טפיחות על השכם על זה ש"יצאת בזול", מתחלפת בתרבות של אחווה גברית שלוקחת גאווה בנכונות "להודות", "להצטער", "להבין את הטעות". יש לעשות את כל הדברים האלו- אבל לא אלו צריכים להוביל את המאבק.

בלי לדבר, בלי לקטוע או לפרש, בלי להגיד כי ידעת והיית צריך להתנהג אחרת. עכשיו תורנו לדבר – תורכם להקשיב

מהות המאבקים הללו היא להביא לא רק לשינוי נקודתי, במובן שבו מי שעד עכשיו לא "הודה", עכשיו מודה או מכיר במעשיו. כפי שכותבת כאן תמר משמר, יש להסיט את המוקד מהמימד האישי והרכילותי שבחשיפת המקרים, ולנתב אותו אל מבני התרבות שמאפשרים אותם. מהלך זה, שאינו עומד בניגוד לעידוד חשיפת המקרים הפרטניים אך גם לא נעצר בהם, הוא מהלך שמאפשר לנשים לדבר את עצמן לא רק כבודדות אלא גם כגוף סולידרי: לא ייתכן שגברים יהיו האמונים על הסולידריות הזו.

אנחנו לא צריכות לחפש האשטג כדי לגלות שאולי לחצת יותר מדי, שאולי היא הייתה שיכורה מדי,  שהחמאת לה על הבגד בזמן שראיינת אותה לעבודה, שזרקת את הקונדום, שהיית אגרסיבי מדי, שהקשבת בשקט לחבר שסיפר, שסיפרת בדיחה. אנחנו יודעות; אנחנו שם כל הזמן.

אלו שנהנים מפריווילגיות ומוכנים להכיר בהן ובאופן שבו הן הכתיבו ומכתיבות את חוויית החיים שלהם ושל סובבותיהן הם חלק משמעותי מהמאבק. אבל לא מגיעה להם הבמה: תנו לנו אותה. אנחנו נוביל ואנחנו נכתיב את הסיפורים שלנו כיחידות, וכקבוצה.

נועם ידין עברון היא דוקטורנטית לתולדות האמנות ועורכת במגזין ספוליה, מגזין נשים ואמנות בשימוש משני

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות