string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

בחורבותיו של אלנבי 58 טמון פרק חשוב בהיסטוריה הגאה של העיר

עבורי, כמו עבור אלפי להט״בים אחרים, היה מועדון אלנבי 58 נקודת ציון משמעותית בהתפתחות האישית, בהכרה בזהות המינית ובחיים החברתיים, הרומנטיים והפוליטיים. ההתעלמות מההיסטוריה הזו שמגולמת בהחרבת המקום לטובת פרויקט נדל"ן אינה מקרית
חן משגבחן משגב

חוקר, כותב ופעיל פוליטי. גיאוגרף, מתכנן ערים וחוקר מגדר ומיניות, עמית פוסט-דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

לפני כמה שבועות הפך המבנה הגדול השוכן ברחוב אלנבי מספר 58 לגל חורבות. במגרש שבו שכן המבנה עתיד להיבנות פרויקט מגורים ומסחר. המבנה המפורסם שנבנה בשנת 1937, שימש במשך שנים רבות כבית קולנוע (״קולנוע אלנבי״) עד שהפסיק לפעול ב-1988. ב-1993 נפתח הבניין מחדש כמועדון אלנבי 58 – זירה שהפכה עד מהרה ובמהלך כל שנות התשעים לשם דבר בחיי הלילה התל-אביבים המתפתחים. במסגרת המעבר של עיריית תל אביב-יפו למדיניות ה״מתחמים״ בתחילת שנות האלפיים, הורחקו פעילויות הבילוי הליליות למתחמים בשולי העיר ורחוק מאזורי המגורים. כתוצאה מכך נסגר המועדון והמבנה נותר נטוש למשך שנים.

הריסת הבניין עוררה לאחרונה ביקורת ציבורית מסוימת. כך למשל, פורסמה לאחרונה כתבת שער במוסף גלריה של ״הארץ״ (נעמה ריבה, 7.11.17). ריבה, כתבת האדריכלות של העיתון, טוענת כי ״מועדון אלנבי 58 מצטרף לבניינים נוספים בעלי חשיבות תרבותית, היסטורית וחברתית לתל אביב-יפו שנהרסו, כמו מבנה הסינרמה ומבנים נוספים שמיועדים להריסה, כמו בית המכס בנמל יפו״. בכתבה מביעה ריבה תרעומת (מוצדקת) על הריסתם של מבני תרבות, ועל היעדרם של קריטריונים תרבותיים בהחלטה מה לשמר ומה להפקיר לחסדי השוק החופשי. סוגיות אלו עומדות כבר שנים בחזית הדיון הביקורתי והכתיבה בתחום השימור העירוני.

היבט נוסף וחשוב של זיכרון קולקטיבי מעלה בכתבה המשפטן ומתכנן הערים ד״ר ניר מועלם. לדבריו, החוק הקיים בישראל בנוגע לשימור אינו מגן על בניינים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי מגורל של הרס. ריבה ומועלם צודקים בביקורתם כלפי מערכת התכנון ובעיקר כלפי מנגנוני השימור שממעטים להגן על נכסי תרבות פיסיים הנטועים במרחב, הן מסיבות כלכליות, הן משום היעדרם של מנגנונים תכנוניים-משפטיים המאפשרים זאת, ולעיתים סתם מחוסר אכפתיות וכניעה ללחצים יזמיים ופוליטיים.

הדיון המוגבל, אך החשוב, שהתפתח בעקבות הרס המבנה ברחוב אלנבי, ובעיקר העובדה כי מדי ערב בימים האחרונים הזדמן לי לעבור בסמוך לגל ההריסות, עוררו בי רצון להנכיח זיכרונות אחרים, שלא עלו עד כה בדיון הציבורי. זיכרונות אלה שיש בהם גם מימד אישי וגם קולקטיבי, חשובים בעיני לא פחות מתפקידו של המבנה כקולנוע מפורסם, או משימושו כאכסניה לאחד מהמועדונים החשובים והמפורסמים שהוקמו אי אז בשנות התשעים המוקדמות. אלנבי 58 שם בזמנו את העיר ת״א-יפו ״על המפה״, כעיר עם תרבות צעירה וחיי לילה, הכוללים מוזיקה אלקטרונית מפותחת וסצנה תוססת. זיהוי זה של העיר התכתב עם הקמפיין שתיאר את ת״א-יפו, עוד מאמצע שנות השמונים, כ״עיר ללא הפסקה״, קמפיין שפרנסי העיר אהבו מאד לטפח גם אם בפועל לא עשו יותר מדי על מנת לתחזקו.

הזיכרונות שאני מבקש להעלות קשורים לחלק הפחות מדובר, זה שנדחק לחלוטין מהשיח הביקורתי שהתעורר בשבועות האחרונים סביב הרס המבנה, והוא התפקיד שמועדון אלנבי 58 מילא בהתעוררותה והתגבשותה של קהילה להט״בית בשנות התשעים. בעוד ההיסטוריה של המבנה כקולנוע זכתה לאזכורים רבים, כולל בכתבה של ריבה, כמוקד תרבותי היסטורי, המועדון שהתמקם ופעל במבנה למעלה מעשור זכה להרבה פחות דגש, ואילו התפקיד ההיסטורי של המועדון המפורסם וחשיבותו לקהילת הלהט״ב נזנחו לחלוטין.

האושיות עופר נסים (מימין) ושמעון שירזי.
אושיות הלילה עופר נסים (מימין) ושמעון שירזי, מייסדי ליין ה״פליירום״ באלנבי 58. (צילומסך מסרטו של יאיר קדר, ״הזמן הוורוד״)

כפי שטען מועלם בכתבה בגלריה, לזיכרון הקולקטיבי, המורכב למעשה מאלפי זיכרונות אישיים המתגבשים יחד למסה קריטית בעלת משמעות חברתית ותרבותית, צריך להיות ביטוי גם בהחלטה מה ואיך לשמר במרחב העירוני, וזאת כחלק מתכנון העיר וניהולה. בטקסט הנוכחי אני מבקש להנכיח את הזיכרון האישי שלי מהבניין באלנבי 58 כדרך להנכיח ולהחזיר לתודעה הציבורית את תפקידו המשמעותי של הבניין בהיסטוריה הגאה של העיר, וכנקודת ציון לא רק בהקשר תרבותי רחב אלא בהיסטוריה העירונית של הקהילה הגאה בתל-אביב ובישראל בכלל.

זיכרונותיי האישיים מובילים אותי לאמצע שנת 1996. בתקופה זו שירתי כחייל סדיר כחובש בגדוד הנדסה אי שם בבקעת הירדן, רחוק מאד מרחוב אלנבי ומהמועדון בבניין מספר 58. באותה שנה התחלתי בתהליך יציאה מהארון. התהליך לא היה קל, במיוחד בסביבה הצבאית ובמרחק רב מהבית ומהסביבה החברתית המוכרת. בעידן שבו לא היו קבוצות נוער להט״בי ופורומים באינטרנט, חוויתי משבר אישי שלא יכולתי לשוחח עליו עם החברים מהגדוד או מהמחלקה. למזלי, אחד החיילים ששירתו איתי הבחין במצוקתי וביקש לסייע. הוא סיפר לי על אחיו ההומו, שלאחר השירות הצבאי נסע לחיות באמריקה. אותו חייל רגיש סיפר לי כי התייעץ עם אחיו האם לפנות אלי ולנסות לדבר איתי, וכי אחיו עודד אותו לשוחח איתי ולהציע תמיכה ועזרה ואף הזמין אותי לפנות אליו.

בתקופה שלפני טלפונים חכמים, אי-מייל ופייסבוק, המכתבים עברו דרך הדואר הצבאי והגיעו באיחור ניכר לבסיס או לבית אמי אי שם בצפון הרחוק. המכתבים הללו היו עבורי הקלה גדולה, חיכיתי להם בקוצר רוח וקיבלתי בהם עצות טובות, תמיכה רבה והרבה הבנה.

מכתבים מאמריקה לחן משגב. צילום: חן משגב
מכתבים מאמריקה לחן משגב, 1996. ״פתאום תראה גברים מתחבקים ומתנשקים״ (צילום: חן משגב)

באחד המכתבים הפציר בי האח מאמריקה (אקרא לו בשם הבדוי תומר) לנצל את אחת החופשות מהצבא ולנסוע לתל אביב, שם אוכל לצאת לבלות במועדון גייז, לראות הרבה אנשים ״כמוני״ ולהתאוורר קצת מהמערכת הצבאית המדכאת. בירורים שערכתי העלו כי במועדון ״שחיתות״ ששכן ברחוב הרצל מתקיימות מסיבות מהסוג שחיפשתי. הגעתי, נרגש, למועדון ואני זוכר עד היום את האנשים שנכנסו פנימה. התקרבתי לכניסה ההומה אבל חששתי מהסלקטור שעמד שם, ובשלב מסוים עזבתי, בעצב, את המקום. חזרתי לבסיס מתוסכל וכתבתי לתומר מכתב בו סיפרתי על כישלוני. מכתב התשובה הגיע יחסית מהר ובו כתב לי תומר שלהבא עלי ללכת למקום אחר. כך הוא כתב לי:

אני מאד ממליץ שתלך ל״פליירום״, הידוע גם בתור – קולנוע אלנבי. ברגע שתיכנס לשם אתה תרגיש נפלא. פתאום תראה גברים מתחבקים ומתנשקים והמון אנשים ממש מושכים ומעניינים. המקום בנוי כך: (ופה הופיע תרשים של מבנה המועדון). להיכנס לשם זה כמו נסיעה לחו״ל. (מכתב, 20.10.96)

playroom

אל הדברים הללו צורף כאמור תרשים שתומר שירבט על דף המכתבים הירקרק, ובו מבנה המועדון – קומה עליונה לגברים בלבד, קומה אמצעית מעורבת וקומה תחתונה לנשים בלבד. ואכן, מסיבות ה״פליירום״ שהתקיימו במועדון שבאלנבי משכו גברים וגם נשים, הומואים, לסביות, טרנסג׳נדרים, ביסקסואלים ואפילו הטרוסקסואלים. על עמדת הדי-ג׳יי בקומת האמצע הופקד עופר ניסים, שנהג להכריז בסגנונו המיוחד: ״הומואים ולסביות!! נשים למטה, גברים למעלההה!״.

העיתונאי ניסן שור תיאר בספרו ״לרקוד עם דמעות בעיניים״ (רסלינג, 2008) את ההיסטוריה של המועדון, אשר הפך בשנת 1994 ל״שינקין הרוחנית״ ולמועדון הפופולרי ביותר בעיר, אליו התנקזו כמה מאות בליינים ובוהמיינים בעלי מודעות תרבותית ומוזיקלית. הצלחתו של המועדון קשורה קשר הדוק לתפקיד המשמעותי שהוא מילה בחיי הלילה של הקהילה הגאה באותן שנים, כפי שמתאר שור:

"האוכלוסייה שהעניקה למועדון את המוניטין שלו הייתה האוכלוסייה ההומואית. כבר ב-1994 הבינו מנהלי אלנבי 58 שכדי להפוך את המועדון לכזה שמתנהלות בו מסיבות ריקודים סוערות, משולהבות, הם יצטרכו לגייס את הקהל החד מיני. היה זה המועדון הגדול הראשון בישראל שהבין כי ההומואים הם מרכיב הכרחי בחיי הלילה…ככלל, מסיבות לקהל החד מיני התרכזו [עד אז] במועדונים ייעודיים שנועדו לקהילה, תמיד נחבאים אל הכלים, פועלים בחשיכה. כשקם אלנבי 58, כל זה השתנה. ב-1994, כמה חודשים לאחר פתיחת המועדון הצהיר נועם לניר [מבעלי המועדון] כי ״הקיץ הזה הוא הקיץ של הגייז״…בקיץ הפכו ההומואים את ערבי שישי של אלנבי 58 לנחלתם הבלעדית. הכינוי שזכו לו מסיבות ההומואים הקבועות היה ׳פליירום׳ (Playroom). השם לא היה מקרי. עבור הקהל החד-מיני שגדש את המועדון בכל סופשבוע, הפך המועדון למגרש משחקים שבו כל אחד היה יכול לנהוג כרצונו, תוך כדי שהוא מכיר בכך שגם לסובבים אותו ניתנת אותה הזכות – להתאפר, ללבוש בגדים נועזים ופרובוקטיביים, להשתעשע בזהויות מגדריות, לרקוד בפראות ולהסיר את הבגדים, לצרוך סמים מסוגים שונים, לשתות כמויות גדולות של אלכוהול, לקיים יחסי מין בשירותים ולחבק את מי שהיו רק כמה רגעים קודם לכן אנשים זרים לחלוטין. (עמ׳ 392)

ההצלחה של מסיבות ה״פליירום״ הייתה קשורה בקשר הדוק לתמורות שחלו בשנים הללו במעמדה של הקהילה הגאה בישראל בכלל ובתל אביב בפרט – שהייתה המוקד לתסיסה החברתית, התרבותית והמשפטית הלהט״בית של אותם שנים. הקולנוען יאיר קידר תיאר תקופה זו בצורה נהדרת בסרטו ״הזמן הוורוד״, בו בין השאר מתואר המעבר של הפעילות הגאה בתל אביב מזירות פרטיות וחבויות אל המרחב הציבורי ואל השיח הציבורי – אם היה זה באירוע הגאווה בגינת שינקין, במדור החלוצי בעיתון ״העיר״ או בתפקיד המפתח שמילאו להט״בים בחיי הלילה הצומחים. גם מסיבות ה״פליירום״ לא נפקדו מהסיפור שמספר קידר בסרטו. מסיבות ה״פליירום״ הצמיחו לא רק מרחב חופשי מדעות קדומות ושיפוטיות כלפי להט״בים, אלא גם דמויות משמעותיות כמו שמעון שירזי שהיה אחראי לליין המסיבות ועופר ניסים, עליהם כותב שור בספרו:

שירזי היה מודע לכך שגם עבור ההומואים עצמם חווית ה׳פליירום׳ הנה קשה לעיכול, בוודאי על רקע החוויות המועדוניות הסולידיות שהיו מורגלים בהן מאז שנות ה-80. באמצעות ערבי ה׳פליירום׳ סיפק אלנבי 58 להומואים של ת״א הצצה למציאות של מועדוני גייז אמיתיים, כמו אלו הפועלים בערים גדולות באמריקה ואירופה, ובהם שוררת אווירה אולטרה-ליברלית המאפשרת לנוכחים לפרוק כל עול, מיני וחברתי (…) אם שירזי היה מלך מסיבות ההומואים, אז [עופר] ניסים היה המלכה האם – בשיער ארוך וגולש, עד הכתפיים, מראה אנדרוגיני של ספר גבר ספק אישה ובגדים שמבליטים חמוקיים דקים. דמותו הייתה ממגנטת. ניסים היה תיאטרלי, גדול מהחיים, ראוי לכינוי ״דיווה״. הוא היה הדי-ג׳יי, בהא הידיעה, של תרבות המועדונים ההומואית (…) ניסים ושירזי היו הצמד שעמד מאחורי ההצלחה של ה׳פליירום׳. שירזי – אמן אשליות שביקש ליצור, בכל מסיבה, יקומים מקבילים הלקוחים מעולם האגדות, וניסים – שתרגם את החזון החזותי למוזיקת ריקודים אלקטרונית הפורטת על נימי הבליינים. (עמ׳ 397-398).

את המציאות הזו, ששור כה היטיב לתאר בספרו, פגשתי בביקורי הראשון במועדון. את ההתרגשות שאחזה בי כבר בחוץ אי אפשר לתאר במילים. כמובן שלא הכרתי אף אחד, אבל תחושת הזרות התחלפה במהירות כשנכנסתי פנימה, עליתי במדרגות המבנה לקומת הביניים בה מוקמה רחבת הריקודים הראשית ובה היה עיקר הפעילות. תוך כדי שהתלהבתי מהמוני האנשים המשוחררים והשמחים שרקדו שם, והמוזיקה של ניסים, זיהיתי את אחד החיילים ששירתו איתי בגדוד. הופתעתי מאד וניגשתי לדבר איתו, ומיד קיבלתי הבהרה שהוא שם עם בת זוגו (כלומר הוא לא גיי…), אבל שהם נוהגים לבלות שם בקביעות עם אחד החברים ההומואים שלהם. באותו לילה חזרתי איתם ועם החבר לירושלים, והחבר הפך להיות הקשר הרומנטי הרציני הראשון בחיי.

כמובן שבעקבות החוויה כתבתי לתומר מכתב וסיפרתי לו על החוויות מהמסיבה ועל ההיכרות החדשה והמסעירה. לאחר המתנה ממושכת הגיע מכתב התשובה של תומר ובו הוא כתב:

אני יודע בדיוק איך הרגשת כשנכנסת לתוך העולם החדש והנפלא הזה בתוך ה׳פליירום׳, עולם בו כל החוקים משתנים וכל מה שאתה רוצה לעשות בפנים מותר. אני הגעתי לשם בפעם הראשונה בחג האהבה והמקום היה מפוצץ! את החיוך אי אפשר היה להוריד מהפנים שלי שבוע אחר כך, לכן אני בהחלט מבין אותך… עוד דבר שידעתי שיקרה לך כשתגיע לשם זה שתכיר אנשים ב׳פליירום׳, וכל פעם אתה תפגוש עוד ועוד אנשים שאתה מכיר – מהשכונה, מהצבא ומכל מקום אחר, ואתה תראה שההרגשה היא נפלאה… (מכתב, 20.12.1996)

תומר צדק. בחודשים ובשנים הבאות הגעתי לא מעט למועדון, אשר הפך להיות מקום מפלט ומוקד להתרחשות חברתית ולהיכרויות. בעידן של טרום אפליקציות ההיכרויות או הפייסבוק הכרתי את רוב חבריי החדשים ואת קשריי המיניים במקום, ובהמשך במועדונים אחרים. עבורי, כמו עבור תומר ועבור מאות ואלפי להט״בים אחרים, היה המועדון הזה באלנבי 58 נקודת ציון משמעותית בהתפתחות האישית, בהכרה בזהות המינית, בחיים החברתיים, הרומנטיים והפוליטיים. זה לא היה ״עוד מקום״ במפה העירונית אלא אתר מפתח שמעורר בי מחשבות וזיכרונות עד היום בכל פעם שאני עובר לידו.

להיפטר מהרודנות של התכנון המגדרי

ההתעלמות וההשכחה של אותם זיכרונות ושל החשיבות של המקום לתנועה הלהט״בית שיצאה מהארון בבת אחת, ופרצה לציבוריות הישראלית באותן שנים ממש, אינה מקרית. זו תופעה המוכרת ממקומות רבים בעולם – גם כאשר כן מכלילים מקומות בעלי חשיבות תרבותית וחברתית בתכניות שימור, ההיסטוריה הגאה של המקומות הללו תמיד נתפסת כמשהו זניח, לא חשוב, ואפילו סליזי. יש מי שניתחו את התופעה ועשו לה תיאורטיזציה. כך למשל, הפרופסורית ומתכננת הערים הטרנסג׳נדרית האמריקאית פטרה דואן כתבה רבות על ההשכחה וההתעלמות מהיסטוריה להט״בית בערים אמריקאיות, כדוגמת אטלנטה ואורלנדו, שעוברות תהליכי התחדשות. בערים אלו נהרסים באופן שיטתי מקומות חשובים לקהילה הגאה, כולל כאלה שבהם עוצבה התרבות הקווירית ובהם התארגנה פוליטיקה מחאתית וקהילתית במשך שנים רבות. תל אביב במובן הזה מיישמת כעת את מה שבאטלנטה, אורלנדו וערים נוספות עשו כבר מזמן.

בערים אמריקאיות נהרסים באופן שיטתי מקומות חשובים לקהילה הגאה, כולל כאלה שבהם עוצבה התרבות הקווירית והתארגנה פוליטיקה מחאתית וקהילתית במשך שנים רבות. כך, ת״א מיישמת את מה שבאטלנטה, אורלנדו וערים נוספות עשו כבר מזמן

ההשכחה וההתעלמות, אומרת לנו דואן, אינן מקריות, ומקורן בכמה כיוונים. כיוון אחד קשור לתפיסות הרואות את תחום התכנון בכללותו (והשימור הוא כמובן חלק אינטגרלי ממנו) כפרקטיקה טכנית ומקצועית, או כזו שמיועדת וצריכה להתייחס לאנשים "נורמאליים". זו גישה, שלפחות בקונטקסט האמריקאי (וסביר להניח שלא מוגבלת רק לאמריקה ונכונה גם לישראל) מקושרת להתנגדות עמוקה לאורח החיים הלהט"בי ואף להומופוביה ושמרנות בעולם התכנון המקצועי והאקדמי. כיוון אחר מגיע דווקא מהשמאל האנטי-קפיטליסטי וממתכננים רדיקלים התופסים שוויון זכויות ללהט"בים ככזה שכל תכליתו לאפשר להומואים אמידים להשתלט על שכונות מדורדרות ולהפיק רווחים מתהליכי ג'נטריפיקציה. בקונטקסט הזה, למי אכפת שבאלנבי 58 פעל מועדון חשוב ומשמעותי לחייהם של אלפים מתושבי העיר, ושחוויותיהם וזכרונותיהם ממנו חשובים לא פחות מזיכרונות של תקופות וקהלים אחרים. לכן, מפצירה בנו דואן, עלינו (והיא מתכוונת הן לציבור הרחב והן לקהילת המתכננים), להיפטר ממה שהיא מכנה "הרודנות של תכנון מגדרי", כלומר תכנון הטרונורמטיבי המבוסס על הגדרות מגדריות צרות ודיכוטומיות.

השתחררות שכזו תהיה גם השתחררות מהומופוביה ומדעות קדומות ותאפשר, בין השאר, להטמיע גם את ההיסטוריה העירונית שלנו, את הזיכרונות האישיים והקהילתיים שלי, של תומר ושל אלפי להט״בים אחרים, בניהול, בתכנון, ובשימור העירוני, לצד היסטוריות של קהלים אחרים. התוצאה תהיה, כמובן, עיר מכילה יותר, פלורליסטית יותר וטובה בהרבה לכולנו, עיר שבה לפני שיהרסו מונומנט חשוב בעל היסטוריה עשירה תעלה לדיון גם המשמעות שלו לקהילה הגאה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דני

    מאמר יפה, אבל כמו שאמר המשורר (רוקסי מיוזיק): NOTHING LASTS FOREVER
    (בשיר SAME OLD SCENE). ודרך אגב, המקום עמד שומם ונטוש כבר שנים, זכרונות חדשים כבר מזמן לא נוצרו בו. אבל כן, הנה חתיכה מהעבר נעלמת, וגם אם אתה סתם ציניקן בכל זאת זה צובט לך בלב.

    1. חן משגב

      תודה רבה דני על התגובה. האמת היא שכוונת הטקסט אינה לומר כי יש ״להתקע״ בעבר ולשמר כל מונומנט. אתה צודק, יש דברים שזמנם עבר. יחד עם זאת ולמרות הרצון של רובנו לחיות בעיר דינמית, מתפתחת, שיכולה לתת מענה לצרכים המשתנים ולטעמים השונים, יש מקום לעצור רגע את לחצי הפיתוח הקפיטליסטים ולהקדיש מחשבה ודיון ציבורי לאותם המבנים לפני שהורסים אותם, לרוב, אגב, לצרכים צרים של בעלי הון ולא בהכרח לטובת הציבור הרחב. למה שלא יתקיים דיון ציבורי שיערב את מי שהבניין מסמל עבורו משהו? את מוקירי זכרו כקולנוע משמעותי ומרכז תרבותי בעיר, את בלייני המועדון, את הלהט״בים שגיבשו בו את זהותם? למה זה נשמע מופרך כל כך?

      1. דני

        התזה שלך לא נשמעת מופרכת בכלל, וכשחושבים על זה יש הרבה ערים בעולם (ואפילו קצת בארץ) שיש בהן חלקים שמשתמרים מאות שנים (חלקים בעיר העתיקה בירושלים למשל). אחרי הקריאה חשבתי על העובדה המגוחכת שבתל אביב בירת התרבות הדגולה של ישראל נשארו היום רק שני בתי קולנוע פלוס הסינמטק, ונזכרתי בשורה ארוכה מאד של בתי קולנוע ז"ל, קולנוע מוגרבי וסטודיו, קולנוע זמיר ומרכז ומתמיד, קולנוע אורלי, קולנוע הטיילת, אופיר, הוד, פאר, תל אביב, אסתר, תכלת, פריז, לימור, גת רב אור וגלובס (סגירות טריות יחסית) ואולי שכחתי כמה. נקווה שכל אזור כרם התימנים ושוק הכרמל לא יהפוך לפלסתיק לעשירים. מצד שני, אל תשכח שכל עיר שקיימת היום, היא המוצג הארכיאולוגי של העתיד. ושימור בסופו של דבר זה גם ענין תודעתי. שימרו נניח את המבנים הישנים בשרונה, והפכו מה שפעם היה מושבה ואח"כ משרדים צבאיים מעופשים לחנויות בגדים ומסעדות. זה שימור חסר טעם וערך בעיני, כי הוא לא שימר שום דבר אמיתי מהעבר, רק קירות שנצבעו מחדש ושבאותה מידה היה אפשר גם להרוס. כשמשמרים צריך לשמר גם משהו מהתחושות של העבר, אחרת אין בזה טעם, ותחושות קשה לשמר. בכל מקרה, זה חלק מהחיים, שדברים נעלמים סביבך. אבל אני בהחלט מסכים שלא צריך לקבל כל שינוי כזה כגזירת גורל ויש דברים ששווה להלחם עבורם.

  2. רוני

    תודה חן על הכתבה
    יש לי זכרונות רבים מהמבנה עוד יימיו כקולנוע בשנות ה 70 המאוחרות כשהייתי ילד קטן ובהמשך ממועדון המטרו ולאחר מכן קולנוע אלנבי כבית להופעות ובהמשך כמובן קולנוע אלנבי הדיסקוטק שביליתי בו רבות בעיקר בימי חמישי ( אני סטרייט)
    לא ארחיב על זכרונותיי הרבים רק אציין בהקשר הנוכחי שהיה עצוב מאוד לראות את הריסתו ממש עצוב וכואב
    אני בהחלט חושב שמבני ציבור שכאלו ,גם הסינרמה ועוד הרבה דוגמאות, אינם מבחינתי בהכרח בבעלות בעל הקרקע או המבנה אלא חלק מהרחוב שבו נמצאים וחלק מהווי העיר תרבותה וההיסטוריה שלה .
    ולכן בהחלט מסכים שצריך לשתף נציגי ציבור בהחלטה והסכמת העיריה להרוס לטובת נדל"ן מכניס רווחים במיוחד כזה שימכר לעשיר הארץ שלא ירדו לרחוב או רמנא ליצלן לתושבי חוץ שספק אם יעבירו בו שני לילות רצופים .
    לדעתי טעות עשתה העיריה שקודם לכן ברוויחה בזכות מועדונים כאלנבי את המונטין של תלאביב כעיר בילויים תוססת ולאחר שהתדמית נוצרה מיהרו לשלוח את בעלי הדיסקוטקים לפינות נידחות .
    המבנה היה חייב לההפך למרכז תרבות של אירועים ,מופעים ,פעילות לילדים וצעירים ואף לקבוצות מגוונות מבחינתי להט"בים או קשישי העיר העיקר שיכל לשמש להם מקום מפגש .

  3. עינב רז

    תגובה אחת
    מיון לפי הישנות ביותר

    הוסיפי תגובה…
    פרסמי גם בפייסבוק
    מגיבה בתור
    פרסמי

    תודה רבה חן! העלית נשכחות. ריגשת אותי עד לדמעות. תודה על השיתוף הכל כך אישי אך גם הכל כך פוליטי שלך. לא מבינה בענייני תכנון, אבל כן יודעת שלעיריית תל אביב הרבה יותר חשוב נדל"ן ולעשירים כמובן, מאשר מרכזי תרבות.
    השיבי · מחקי · לפני מספר שניות
    פלאגין התגובות של פייסבוק

  4. שלום

    תודה על הקישור לסרט הנפלא והמרגש של יאיר קדר :)

  5. אגט קראוס

    תודה חן על המאמר מרגש וההיבטים המעניינים שאתה מציג בו. רעיון החיבור שבין החוויה אישית לתכנון הציבורי מעוררת מחשבה וראוי לתת עליה את הדעת. גם לי יש חוויות מהמועדון ועד כה לא חשבתי עליהם במושגים של מרחב ציבורי. אני מסכימה עם הרעיון שהעלית, וסבורה שבהחלט יש מקום להתחשב בהיסטורית החוויות של קבוצות שונות בתכנון העירוני. אני מקווה שהיעדר ההתייחסות לכך בתכנון המרחב העירוני, מקורו בחוסר מודעות ולא בציניות והעדפת השיקולים הנדלניים. אני מקווה שמשהו/י מבין מעצבי המדיניות יחשף למאמר שלך ויתחיל לחשוב על שינוי הגישה.

    1. חן משגב

      תודה אגט על הפידבק. אנחנו יודעים היום שללחצים הנדל״ניים והיזמיים יש כוח עצום. כמו שטענתי בטקסט, אין זה מקרה שאין דיון ציבורי. לרשויות המקומיות יש אינטרס לזרז יזמות מהסוג הזה (שלא לדר על מקרים בה מעורבת שחיתות חמורה בתחום, ראי מקרה הולילנד בירושלים) ואין אינטרס ממשי להאריך את ההליכים לטובת דיון ושיתוף ציבורי אמיתי ומעמיק. זה לא שאין מקרים שזה כן קורה – יש, אבל אלו נדירים ומועטים (בהקשר זה אם הנושא מעניין אותך את מוזמנת לקרוא את המאמר שטובי פנסטר ואנוכי כתבתנו בזמנו על פרויקט בו הוזמנו על ידי עיריית בת-ים לעבוד על השתתפות קהילתית מעמיקה שנועדה לתת משקל לרצון התושבים בהחלטה על עתיד המרחב שבו הם חיים).

  6. יוסףה מקיטון

    צודק בהחלט, חן, וגם מאד מרגש ויפה השיתוף האישיפוליטי. מזכיר לי מאד את הכתבה שהיתה כאן או בשיחה מקומית על עריית לוד ההורסת מבנים פלסטינים בעלי חשיבות הסטורית ותרבותית לציבור הפלסטיני בלוד ובכלל, מאותם טעמים ממש (גזענות = הומופוביה וכמובן לטובת בעלי ההון).

    1. חן משגב

      תודה רבה על הפידבק יוסףה! אני מסכים איתך לגבי החיבור לאותו טקסט על לוד, תודה על שהסבת את תשומת ליבי שכן לא חשבתי על כך מיד.

  7. נירית פלד

    תודה חן, על השיתוף ברגשות ובמחשבות. הדברים שאתה מעלה הכרחיים ומטרידים (אלה כמובן מחמאות, כן?), ומתממש בהם מה שאני מכירה ומוקירה בך כאדם, כחוקר וכיוצר. בזכות הקריאה על פכים מחייך מהתקופה טרם הכרותנו, אני מבינה לאחור בחירות רבות שלך באקדמיה ובחברה. באין דיון ציבורי ומבנה פיזי, לך, כמו ל"תומר", יש "מפה מנטלית" של אלנבי 58. מפה זו, וכל המראות, התחושות והזכרונות, הם שלך, והם כל כך חשובים.