string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מה נעשה עכשיו עם היצירה שלהם

במשך שנים חשבתי שאני צריכה להחרים את היצירות של פושעי המין האלה, גדולים כקטנים, בין אם חצו גבול מוסרי, הטרידו במילה או בנגיעה ובין אם אנסו. רציתי לשלוח את יצירותיהם ואותם אל האבדון
סמדר זמיר

לפני זמן מה, טרם עידן metoo# המבורך, במהלך שיחה סוערת על פגיעה מינית של אמנים וההשלכות שלה, אמר לי חבר: ״אני מבין שזה בעייתי לתת במה למישהו שעשה דברים כאלה, אבל מצד שני, היית מוכנה לחיות בעולם בלי ׳צל עץ תמר ואור ירח׳?״. לא כל כך ידעתי מה לענות לו, מודה. אני, שגדלתי על השירים של זוהר ארגוב, לא רוצה לוותר על ״צל עץ תמר ואור ירח״. גם לא על ״סוד המזלות״ ולא על ״הפרח בגני״. הקול של זוהר מרגש אותי עד עמקי נשמתי, מביא אותי לדמעות. למרות שהוא אנס מורשע. לצערי, כך גם אני חשה כלפי רבים מסרטיו של וודי אלן, הקולנוען המחונן והאיש שבחר לשאת לאישה את בתה המאומצת של בת זוגו, מיה פארו. ובוודאי כלפי רבים מהסרטים שהפיק הארווי ויינשטיין וכיכב בהם קווין ספייסי שלאחרונה הואשמו במקרים רבים של פגיעה מינית.

במשך שנים חשבתי שאני צריכה להחרים את היצירות של פושעי המין האלה, גדולים כקטנים, בין אם חצו גבול מוסרי, הטרידו במילה או בנגיעה ובין אם אנסו. רציתי לשלוח את יצירותיהם ואותם אל האבדון, גם אם בית משפט הרשיע אותם וגם אם נמצאו נקיי כפיים, הרי בכל מקרה, בתרבות האונס המשגשגת, רוב הטיפול בפשעי מין משלב הגשת התלונה ועד ההרשעה, מגוחך, סלחני להכעיס ולעתים שערורייתי. מכאן, ברור שכל רצוני היה למחוק את כל החשודים והאשמים מספרי האמנות שלי. ממש כך. ואולם בפועל, רציתי ולא מחקתי. מפני שאני יכולה אמנם לתעב יוצרים ולהוקיע את מעשיהם הנפשעים, אבל באותה נשימה אני יכולה לאהוב מאוד ולהעריך את היצירות שלהם.

זמן רב התחוללה הסערה הפרדוקסלית הזו בתוכי. בינתיים המשכתי לשמוע את זוהר – לא בלי רגשות אשמה. במקביל, "פרשה" רדפה "פרשה" ורשימת האמנים שאני רוצה למחוק מהעולם הלכה והתארכה לה. ואז, ברגע אחד הבנתי שגם אם אני וכל חברותיי למאבק בתרבות האונס נחרים את כל הגברים האלה, זה לא יועיל. חלקם המפואר בשדה האמנות לא ייפגע. הם לעולם יישארו בקאנון והם לא יוקעו באמת עד כדי איבוד מקומם בפנתיאון, גם אם ביטלו תוכנית טלוויזיה בהשתתפותם וגירשו אותם מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע. היצירות שהביאו לעולם פשוט טובות, טובות מדי, ולכן הן לעולם יישארו שם וישאו אלינו, הממזרות שמתיימרות לשנות את כללי המשחק, מבט מלגלג.

כל רצוני היה למחוק את כל החשודים והאשמים מספרי האמנות שלי. ממש כך. ואולם בפועל, רציתי ולא מחקתי. מפני שאני יכולה אמנם לתעב יוצרים ולהוקיע את מעשיהם הנפשעים, אבל באותה נשימה אני יכולה לאהוב מאוד ולהעריך את היצירות שלהם

מתהפכת לי הבטן כשאני חושבת על נשים שנפגעו מגבר חזק כל כך והן חוזות בביטוייה של תהילת העולם שלו לנגד עיניהן שוב ושוב. מראה פניו ומשמע קולו מחזיר אותן אל הרגע המטונף של הניצול או הפגיעה, שלא היה בו שום דבר זוהר או נוצץ. תהיתי מה אפשר לעשות עם הפער הנוראי הזה. ושלא יהיה פה צל של ספק לאור ירח, חד משמעית, בעיניי לא מגיע לאף אחד מהגברים שפגעו מינית, לכאורה או לא לכאורה, חוקית או מוסרית, להמשיך ליצור ולקבל במה. השאלה הרלוונטית מבחינתי היא רק בנוגע ליצירות שהשלימו טרם נחשפה התנהגותם הבזויה. במילים אחרות, אותי מעניינת רק תרומתם בדיעבד של האמנים הפוגעים ולא פוטנציאל התרומה האמנותית שלהם. בנוגע לקריירות המפוארות שיקטעו וחיים שיהרסו לאמנים פושעי מין, צר לי, אבל יש כל כך הרבה נשים שפועלן האמנותי נחרב בדיוק בגלל גברים כאלה. הן שמעניינות אותי. הן והיצירות האבודות שלהן.

אט אט מתגבשת בתוכי אסטרטגיית פעולה. אני שוטחת את קווי המתאר שלה כאן ומזמינה אתכן להצטרף למחשבה על אתיקה של טיפול והתייחסות ליצירות של אמנים שחצו את הקווים.

אייל גולן בתוכניתו "אייל גולן קורא לך. צילומסך
אייל גולן בתוכניתו "אייל גולן קורא לך (צילומסך)

1. לצרף לערך ויקיפדיה של האמן שסרח את כל הפרטים הרלוונטים. כך למשל בערך ויקיפדיה של אייל גולן, שנמצא זכאי מבחינה חוקית, אם כי אפשר להתווכח על אופיים המוסרי של מעשיו, נרחיב את הדיון במעורבותו ב"פרשת הנערות", נצרף קישור לתמלולי החקירה שלו בהערות השוליים ונביא פירוט נרחב של ההתנגדות הפמיניסטית להמשך פעילותו באין מפריע. כיום, ההתייחסות לענין מונה כמה שורות בודדות ורובה ככולה מתייחסת לפגיעה של ה"פרשה" בקריירה של גולן.

2. כשמקרינות סרט או מלמדות יצירה אחרת של מי ששמו נקשר בפגיעה מינית, להדגיש בפני הלומדות/ים את המעשה שיוחס לו ולנצל את המומנטום לדיון בגבולות מיניים בהקשר של עולם הזוהר.

3. לגייס גברים שהביעו חרטה על מעשיהם, כמו לואי סי.קיי, כך שיתרמו מכספם ועוצמתם לשיקום נפגעות תקיפה מינית ולמאבק בתרבות האונס.

4. ככל הניתן, להחרים מוסדות וגופים שנותנים במה לאותם אמנים. לחתום על עצומות, להשתתף במחאות מולם. יש לסייג ולומר שחלקנו מתפרנסות ממוסדות אלה ולכן זה לא תמיד אפשרי.

5. אם האמן הלך לעולמו ומתארגן לו ערב הצדעה, טוב יעשו שהכנסות הארוע יופנו לשיקום נפגעות/נפגעי תקיפה מינית. כמובן שהדבר יוזכר בכל פוסטר או אמצעי יחסי ציבור אחר, לרבות ראיונות טלוויזיוניים לקראת הארוע.

6. לפרגן ליצירה של נשים! נשים, מה לעשות, בדרך כלל לא פוגעות מינית. חפשו אותן. את היצירות שלהן. עשינו כמה דברים מופלאים בעולם.

מי ייתן וכולנו נזכה ליהנות מאמנות חדשה ומרנינה, מלאת שמחה וחופשית מהטרדות מיניות כליל. טקסט זה מנוסח בלשון נקבה, אך הוא מופנה גם לגברים, בני בריתנו.

הכותבת היא קולנוענית ומרצה לקולנוע ומגדר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. חזי

    רובם ככולם של הנפשות הפועלות הנ"ל הם לא אמנים ויוצרים אלא בעיקר בדרנים מהסוג הטראשי, מלואי סי קיי ועד אייל גולן. האמת היא שאין קשר בין יצירתיות ליצר, אלא בין כוח ליצר, במיוחד כוח מהסוג שהסלבריטיז הנ"ל מחזיקים בו. אני בספק אם אמנים או מלחינים אמיתיים היו מרשים לעצמם להתנהג ככה (אולי הם לא בדיוק נחמדים אבל בוודאי שלא בכזה קנה מידה חזירי); פשוט כי אין להם גישה ל"גרופיות" זמינות. לכן, הפתרון הוא פשוט להפסיק לצרוך את הזבל הזה.

  2. דני

    בעיה עתיקת יומין. שקספיר כתב את הסוחר מוונציה. סלין היה סייען נאצי או לפחות אנטישמי חולני. ואגנר כמובן. לני ריפנשטל. רוג'ר ווטרס (ברשימה השחורה שלי לפחות). ככה זה, אף אחד לא מושלם.

    1. עודד אסף

      התגובות של חזי (מס' 1) ושל דני (מס' 2) יוצרות, כל אחת בדרכה, טשטוש מסוים. חזי צודק בטענתו שהבעיה היא בעיקרה בתחום ה'סלבריטיז', אבל מי שמטפח את תרבות הצריכה/צריחה הזאת הוא מעגל גדול של משווקים, מפיצים, אנשי תקשורת וכמובן פוליטיקאים ( יותר ויותר). האשמה הגדולה – אצלם, ואצל רבבות אוהדים מן השורה. דרך אגב, כותבת המאמר הפנתה אותנו למקרה של אייל גולן, ומשום מה לא לזוהר ארגוב (עבריין של ממש, גם בתחום המין) – שנעשה 'אייקון' רשמי. בתגובתו של דני יש טשטוש נוסף: שייקספיר , גם אם חיבר את 'הסוחר מוונציה' – מחזה שאין לו, בכלל, פירוש חד-משמעי (גם לא אנטישמי חד-משמעי) – אינו נמנה עם האמנים שעליהם אמור להיות ויכוח כלשהו. על האנטישמיות של וגנר אין מחלוקת (אך משום מה אין מזכירים התבטאויות אנטישמיות של שופן, או של רוברט שומאן ורעייתו, קלרה שומאן , ועוד ועוד), אבל הם, ויצירתם, כבר היסטוריה רחוקה, שאין לה שום נגיעה בהתרחשויות הנוראות של המאה העשרים; בוודאי לא במה שמזוהה עכשיו כ'אנטי-מדיניות ישראל= 'אנטישמיות'. איש מבין שוחרי המוזיקה הקלסית המערבית לא 'יחרים' אותם. כמובן, יש רבים מאוד שממילא אין להם עניין בתחום זה . אבל אלה שיש להם עניין אמורים לתהות מדוע מנצח בעל מוניטין בימינו, ג' אליוט גרדינר, מסרב להופיע בישראל. בוודאי לא בגלל אנטישמיות. אולי… אולי… משום שאינו רוצה לשמש כעלה-תאנה?

      וקצת בקשר לכך: מה עושה רוג'ר ווטרס 'ברשימה השחורה' של דני – רק הוא יודע, ואולי גם הקב"ה. אני עצמי אינני יודע. ווטרס אינו אנטישמי, ממש כשם שבמאי הקולנוע הבריטי-יהודי קן לואץ' – אחד משותפיו של ווטרס בקריאות להימנע מהופעות בישראל – אינו, ואינו יכול להיות, 'אנטישמי'; וכשם שפיט סיגר, אחד ההומניסטים הגדולים בתחום המוזיקה , הצהיר בשנותיו האחרונות, אחרי שהופיע כאן בעבר הרחוק יותר, שלא רצוי להופיע בישראל, בהתחשב במה שמתרחש בה ובשטחים הכבושים. באמת, הגיע הזמן להזיז הצידה קלישאות שטחיות על 'אנטישמיות' ועל 'אנטי-ישראליות' וכו' וכו' – קלישאות שהממשל הישראלי, ומעגל האוהדים הגדול שלו, וכל מיני ארגונים יהודיים, ממוסדים ומסובסדים, מנפחים ומשתמשים בהן בדרך מניפולטיבית.

      ואשר לנושא העיקרי במאמר של סמדר זמיר: אכן, יוצרים שאשמתם בתחום היחסים בין גברים-נשים ברורה וגלויה עכשיו, בחיינו כאן – יש להחרים אותם ככל שאפשר. אני כשלעצמי כבר 'החרמתי' את מרבית הסלבריטיז ממילא, מסיבות רבות מאוד.

      1. דני

        הכוונה בתגובה שלי, שכנראה פיספסת אותה, היא שהמתח בין אהדה לאמן כזה או אחר לבין סלידה מחלק ממעשיו, הוא תופעה קיימת בשלל תחומים. כותבת המאמר התייחסה להבטים מגדריים,אני התייחסתי להבט האנטישמי. אם אין לך בעיה עם אמנים אנטישמיים, אשריך. חוץ מזה לואי סי קיי הוא בהחלט כן אמן יוצר, שכותב את הטקסטים שלו. גם מבצעים, בטח ברמת היכולות הווקאליות של אייל גולן, הם אמנים לכל דבר וענין. האבחנה בין סלבריטי לבין אמן היא בכל מקרה די חסרת משמעות בתרבות העכשווית. יש תחומי פעילות בתרבות הפופולרית, וגם קצת מחוצה לה, שמי שמצליח בהם, הופך לסלבריטי, וזה לא גורע מאיכותו. זה מאפיין סוציולוגי, לא אמנותי. להגיד שאמנים כמו שקספיר הם הסטוריה רחוקה זה די מצחיק. לשקספיר יש עדין השפעה ונוכחות בתרבות העכשווית ברמות גבוהות בהרבה משל רוב האמנים שחיים היום. ואם הסוחר מוונציה עם היהודי שיילוק המלווה בריבית הדורש את ליטרת הבשר המדמם שלו הוא לא האם-אמא של הסטריאוטיפים האנטישמיים, אז כנראה יש לך הגדרות מאד גמישות בענין. ורוג'ר ווטרס לדעתי הוא דוגמה מובהקת של מי שהאנטי-ציונות שלו היא כיסוי לאנטישמיות ישנה ורעה במסווה החדש שלה. אבל בניגוד לווטרס, ולך, אני לא בעד להחרים אף אחד, אם כי אני בהחלט מבין את הדילמה של כותבת המאמר. זה מאד לא נחמד לגלות שיוצר שאהבת את עבודתו, מחזיק בסט של עמדות או התנהגות שלילית מאד, ולכל אחד יש את תגובתו האישית והרגשית השונה לענין זה.

  3. דפנה

    סמדר, התחושות וההתלבטויות שלך מאוד מובנות, ולדעתי כולנו חולקים אותן איתך במידה זו או אחרת.
    דווקא בגלל זה אין שום אפשרות, וגם אין שום טעם, לערוך רשימת כללים "לטיפול" במצב. לכל אחד מאיתנו הרי סף רגישות שונה, ועולם ערכים שונה.
    נשאלת גם השאלה למה דווקא פשעי מין. הרי יש בנמצא פשעים חמורים לא פחות, ואפילו יותר, מליטוף טוסיק או ליחוך אוזן של אישה שאינה מעוניינת בכך.
    נשאלת גם השאלה למה הדיון מתייחס רק לאמנים ויוצרים למיניהם.
    הרי לא נפסיק לנסוע על כביש אם יתברר לנו כי אחד הפועלים הוא אנס, אז למה על אמנים אנחנו מחילים כללים אחרים?
    יותר מזה, אם נניח יתברר לנו היום ששיקספיר היה עבריין מין מה נעשה? נשרוף את הספרים שלו?
    אני למשל, התקשיתי במשך זמן רב להקשיב לשירים של מתי כספי, אחרי שברח מהארץ והשאיר אחריו חובות, כולל לאנשים פרטיים. [והוא אחד המוזיקאים והזמרים האהובים עלי ביותר].
    עם השנים, הכעס עבר. הבנתי שאני לא יכולה לוותר על האזנה ליוצר גאון, בגלל דברים שאין להם קשר ליצירה שלו.
    אין ברירה. בסופו של דבר אמשיך לראות סרטים של איבגי, אצחק עם לואי סי. קיי, וכשגבי גזית יחזור לשדר, אאזין לתכנית שלו.
    העולם לא מושלם.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    כמה מגדולי היוצרים היו ידועים עוד בשעתם כריאקציונרים ,גזענים בכלל ואנטישמים בפרט
    למשל דוסטויבסקי פולקנר.כמו שחזי מזכיר, שמות שעלו לאחרונה הם סלבס אבל לא יוצרים אמנותיים.
    הרצל העריץ את המוסיקה של וגנר. אז כן, לטעמי, צריך להפריד בין היוצר ויצירתו.
    וכבר אמרו חז׳׳ל: כל שגדול מחברו,יצרו גדול הימנו.

  5. שבתאי לוי

    ליפני כשבועיים שלחתי לכם קובץ בשם תרבות האונס, ובו ביקורת חריפה מאוד למעשי האונס, ולתומכיו. למחרת הקובץ נמחק.
    למה?
    שבתאי לוי

    1. תמי ריקליס

      שלחת לאן?

  6. מישהו

    אולי בעמוד הויקיפדיה של גאוס נכתוב איך הוא שילם לאדם שישסף את גרונה של פרה? רוב הסיכויים שגם בעמוד הויקיפדיה של כותבת המאמר יהיה עלינו לרשום זאת. מדי יום ביומו, משלמים על כל השיסופים, הגדיעות, ההתעללויות. אולי נבצע עסקה, שאני אנסה לחשוב באופן ביקורתי יותר על חשיפות האיברים של הקומקאים הנ"ל, וכותבת המאמר תראה בעיני רוחה את הגרון הקטוע, הנימים המפוצצים, של מי שפיסות שריריו מונחות על צלחתה.

    חוץ מזה, כל ה-metoo הזה, חייב את התשתית הגלובלית לקיומו. ותשתית זו, קיימת אודות לרצון הגדילה של בני האדם, רצון ההתפשטות, שבסופו של דבר לא חסר כל קשר לרצון לחשוף את האיבר בפני אישה. אפשר להניח שרצון זה הרסני למדי, כיוון שהוא מכלה את כל המשאבים במערכת האקולוגית הנתונה, ויוביל לסבל עז, לנשים וגברים (למעשה כבר היום גורם לסבל בל יתואר, פשוט עדיין לא לך).

  7. דןש

    אני תומך בדעה, שיש להפריד בין היוצר בכל התחומים ליצירתו. לצערי העולם הוא כזה, שמתברר ש"הגאונים" אינם צחים כשלג. אם נדקדק במעשיהם ונחרים את יצירותיהם אנו עשויים לחזור שנים רבות אחורה אולי אף לתקופת המערות ולהפוך לציידים לקטים.
    חייבים לגנות כל מעשה חריג ולהעניש בחומרה את מי שתמצא אשמתו.