string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

ותקנון למניעת הטרדות מיניות של נשות הדיור הציבורי - אין

כבר יותר מחצי שנה דורשות נאבקות הדיור הציבורי ממשרד השיכון לקבוע תקנון הוגן נגד הטרדות מיניות, לשווא. הגיע הזמן שמאבק #גםאני יעבור גם לשלב הבא: מאבקה של #גםהיא, שבו יעמדו נשים לצד אלו שתלויות ב״חסדיהם״ של הפוגעים בהן
רותי לביא

פעילה בצוות המאבק על הדיור הציבורי

"כשאני רק מתקרבת ורואה את השם של עמידר על הקיר אני מתחילה לרעוד. אני תכף מרגישה את הידיים שלו עלי". כך מספרת לנו אחת מדיירות עמידר, שרכז הסניף דרש ממנה טובות מיניות תמורת טיפול בבקשתה. לסניף היא חייבת להגיע – כל חייה תלויים במקום הזה. לפתוח מחדש שוב ושוב את אותו פצע איום, כל פעם מחדש. יש עוד רבות כמוה החיות בתלות שלעולם אינה נגמרת. רובן אינן מעזות לדבר מפחד שיפגעו בהן – אם לא היום אז מחר, בעוד שנה. התלות ב"חסדי" החברות והעובדים הרי לעולם אינה נגמרת.

כבר יותר מחצי שנה דורשות נאבקות הדיור ופורום הדיור הציבורי שמשרד השיכון יקבע תקנון נגד הטרדות מיניות. תקנון שלא יהיה יציאת ידי חובה, שיהיו בו כלים של ממש להגנה על נשים בדיור הציבורי המוטרדות על ידי עובדים, שיהיו בו כלים של פיקוח ושקיפות שלא יאפשרו התנכלות בעתיד במי שמתלוננת. דורשות, מנסחות מסמכים, נפגשות עמם – והתקנון תקוע.

ממה מפחדים במשרדי עמידר ובמשרד השיכון? מדוע הם מסרבים לשקיפות, פיקוח והגנה על הדיירות? הסיפור של המאבק בהטרדות מיניות בדיור הציבורי ובמוסדות נוספים של השלטון הוא סיפור מורכב. סיפור של יחסי כוח מעוותים, היוצרים תלות ופחד. סיפור של שלטון המנסה בכל דרך להציג מתן זכויות כצדקה וכחסד, ובכך לשמר את כוחו ושלטונו.

לפני יותר משנה נחשפו התעללויות מיניות בנשים בדיור הציבורי. חלק מהנשים שהיו קורבן בחרו להיחשף בעקבות המאבק והתקווה שכוחו יגן עליהן (לאחרונה גם תועדו חלקן בתוכניתו של אמנון לוי). סיפוריהן הובאו על ידי פורום הדיור הציבורי בפני הוועדה למעמד האישה, שקיימה בחודש מאי האחרון דיון שהתמקד בחשיבות יצירתו של תקנון נגד הטרדות מיניות.

חשיפה זו והרעש שהתעורר בעקבותיה לא הותירו ברירה בידי משרד השיכון וחברת עמידר (שרובם של המקרים שנחשפו קשורים לעובדיה), והם אכן ניסחו תקנון. אך כשהציגו אותו בפנינו התברר שאין בו שום כלים וסייגים להגנה על אותן נשים תלויות ומשועבדות. גרוע מכך, הטיפול בתלונות, בירורן, חקירתן ויישום מסקנותיהן נשארים בידי החברות המשכנות. כלומר, כמו במקרה שהבאתי למעלה – אותן נשים מאוימות נדרשות להמשיך ולשהות במקום בו נפגעו ולתת אמונן בפוגעים, שיעשו עמן צדק. שיהיה ברור: כשאישה מתלוננת בלי ראיות, זה תמיד "המילה שלה מול המילה שלו". בעיקר במקרים שהמתלוננת מיוצגת כל הזמן כאויבת, כפרזיטית, כמי שמנסה לרמות ולחיות על חשבון הציבור. מולה עומד איש השייך לממסד, ושותף לאמון הניתן תמיד במערכת המשפט לנציגי הממסד. למי יאמינו השופטים? התשובה ברורה.

השלט שנתלה במשרדי עמידר ממחיש את מדיניות החברה: "הערות ברוח טובה אינן נחשבות להטרדה מינית", נכתב בו. דוגמה מופלאה למסר שמועבר לדיירות ולמדיניות הבאה להגן על העובדים ולא על הנשים

בפגישה עם נציגי משרד השיכון והחברות המשכנות, התריעו נציגי פורום הדיור הציבורי על הבעיות הקיימות בתקנון שנוסח והוצג – אולם מאז לא קרה דבר. אולי הם חשבו להם שהרעש עבר, ואפשר לקבור ולשכוח. השלט שנתלה אז במשרדים הראשיים של עמידר יכול להמחיש את מדיניותה של החברה ועל מי היא מגנה בעצם: "הערות ברוח טובה אינן נחשבות להטרדה מינית", נכתב בו. דוגמה מופלאה למסר שמעבירה החברה לדיירות ולמדיניות הבאה להגן על העובדים ולא על הנשים המאוימות. שלט זה הוסר בעקבות מחאתנו – אך דבר לא החליף אותו. האיום נמשך.

נשים עניות מוחלשות וחסרות אמצעים או יכולת הגנה תלויות בעובדי החברות המשכנות כמעט בכל תחום חייהן: בהנחות בשכר דירה, בהסדרי חוב, בכל תיקון ושיפוץ חיוני שהוא וכן הלאה. הפחד מאובדן קורת הגג המיוחלת, או הסיוע העלוב בשכר הדירה, משמשים לפעמים את הגבול בין חיים למוות. תלותן ב"חסדי" החברות המשכנות וב"חסדי" משרד השיכון הופכת אותן לקרקע פורייה לניצול מיני וסחטנות. דווקא במקום שבו אמורים לספק את הסיוע לו הן זקוקות, נמצאות אותן נשים תחת מכבש לחצים מצד פקידים, רכזי שטח וגורמים בעלי השפעה כבדה על חייהן ומוצאות עצמן מוטרדות, נאנסות, מושפלות.

לא פלא שרובן פוחדות להיחשף.

ההתעללויות המיניות, אלו שנחשפו ואלו המצויות עדיין במחשכים, הן רק קצה הקרחון. הן חלק ממדיניות הנשענת על כוח, ומעמידה את הדיירת כאויבת שמטרת העובדים לשלול ממנה את זכויותיה בכל דרך שהיא; כל האמצעים כשרים כדי להבהיר לה מי הבוס ולנשלה מביתה. עשרות ואלפי נשים החרדות לגורלן ולגורל ילדיהן בהיעדר ביטחון דיורי נמצאות תחת כפייה מתמשכת של מדיניות המשליכה אותן אל לוע הארי. מה יקרה אם ייבחנו משרד השיכון והנהלת החברות המשכנות על פי הקריטריון של מימוש מירבי של זכויותינו? מה יקרה אם לא נצטרך עוד לנשק את ידיהם על כל חסד וצדקה – כיצד יישמר שלטונם?

אנו, נאבקות הדיור ופורום הדיור הציבורי, הצגנו בפני עמידר ובפני משרד השיכון כלים שיבנו פיקוח, שקיפות ומניעת ניצול יחסי כוח:

(צילום מעמוד הפייסבוק של צוות דיור ציבורי)
(צילום מעמוד הפייסבוק של צוות דיור ציבורי)

1. כל פגישה בין נציג החברה המשכנת לדייר/ת תתועד במסמך קבוע המציין את מטרת הפגישה, דרישות הדיירת, המענים שהוצעו והמסמכים שנדרשו. מסמך זה ייחתם על ידי העובד/ת והדייר/ת ויוכנס לתיקו/ה.

2. כל טיפול וחקירה בתלונה ייעשה על ידי גוף חיצוני ללא כל מעורבות של מי מעובדי החברה המשכנת, כדי להסיר חשש של איום מוסווה על המתלוננת ועמדה מוטה של עובדי החברה. הבדיקה והחקירה תעשה על ידי נשים בלבד, כנהוג בטיפול בתקיפה מינית כלשהי. כמו כן יתאפשר לדיירת להביא עמה מלווה על פי בחירתה.

3. יוקם גוף מפקח חיצוני למשרד השיכון ולחברות המשכנות בשיתוף עם גורמים מוסמכים לטיפול בקורבנות תקיפה מינית. הדיירות יונחו לפנות לגוף זה, פרטיו יפורסמו וכל טיפול ובירור תלונה יתבצע על ידו.

4. כל עובד שהוגשה תלונה בעניינו ושנחשד בהטרדה או בפגיעה מינית יושעה מיידית עד לבירור המשטרה בעניין. יש מי שהועבר אחר תלונה לסניף אחר, שם מעשיו לכאורה ופגיעותיו בנשים עלולות להמשיך – זהו נוהל המסכן נשים נוספות ומשמר את פחדי המתלוננת. מיצוי ההליכים המשפטיים נגד עובד שהואשם בהטרדה מינית יהיה שקוף וידווח לגוף המפקח החיצוני, כולל החלטת החברה המשכנת לגבי עתידו.

5. החברה תפעל לוודא כי הדיירת תקבל מיידית כל שירות ו/או זכות שנמנעו ממנה עקב התנהלות זו של העובד ובכלל זה תיקון נזקי עבר, כולל חוב שנגרם עקב התעלמות העובד מבקשה להנחה בשכר דירה. בכל מקרה תוודא החברה אילו מדרישות הדיירת טופלו ואותן שהוזנחו יטופלו מיד, רטרואקטיבית גם ללא צורך בהוכחת צדקת תלונתה.

לכל הכלים הללו מתנגדים כנראה בעמידר ובמשרד השיכון: הם נלחמים על שמירת העמימות והתלות ומתעקשים שיהיה זה תקנון פורמלי, בו יוכלו להתגדר ולצאת ידי חובתם. הם מבינים לבטח, כי כל תקנון נגד הטרדות מיניות שאינו מציג גם כלי לפיקוח ולשקיפות בהתנהלות היום-יומית של החברות המשכנות ומשרד השיכון, אין בו פתרון ומזור לאותן נשים; כיצד יכולה אישה, התלויה בחברה המשכנת שמדיניותה רואה בה אויבת, לתת אמון באותה חברה עצמה ולפנות אליה? תקנון שאינו מקבע כלים להגנה ולפיקוח אינו מציג פתרון, אלא הופך את משרד השיכון ואת הנהלות החברות המשכנות לאחראים ישירים לכל התעללות מינית עתידית. כרגע אין כלל תקנון – הם בשלהם ואנחנו, המייצגות את הנשים המאויימות, בשלנו.

חשוב להבין, כי גם תקנון הולם נגד הטרדות מיניות לא יעצור את התופעה. לשם כך אנחנו חייבות לשנות את אותה מדיניות כללית המטפחת מציאות של תלות ופחד מאובדן הפירורים הניתנים כרגע. לכן דרשנו ממשרד השיכון גם להעמיד תקנות שיאפשרו לנשים לא להיות נתונות לחסדי העובדים:

1. הזכות לדירה הולמת ושאינה מסכנת חיים.

2. הזכות להגיע לסניף עם מלווה.

3. הזכות לשמירה על הפרטיות בביקורי הרכז בבית הדייר/ת ("ביקורי מעגל", הנדרשים מדי כמה חודשים).

4. הזכות של משפחות חד הוריות לקיום זוגיות מכל סוג בלי חשש לאיבוד זכויות.

5. הזכות לתיאום ביקורי מעגל על פי יכולת הדייר/ת ודרישה כי לבתי נשים תישלח עובדת אישה ולא גבר.

6. הזכות להסדרי חוב ראויים; הזכות לקבלת תלושי תשלום חודשיים שהדייר/ת יכול/ה לעמוד בהם.

משרד השיכון מצדו הציג בסוף אוקטובר אמנת זכויות – שאף אחת מן הדרישות הללו אינה מופיעה בה. שוב, יציאת ידי חובה והצגת זכויות ללא כלים למימושן. שוב, הטלת אחריות על מי שאין בכוחן לתבוע זכויות אלה ולהתלונן.

כל זמן שמצוקת הדיור האיומה משאירה נשים וילדיהן ללא קורת גג – הניצול לא ייגמר, ההתעללות לא תיגמר וההטרדות המיניות יימשכו. בית, קורת גג של קבע – זהו המרחב המוגן שיגן על נשים בפני ניצול מיני וכל ניצול אחר, וזהו הבסיס לבניית עתיד ועצמאות. חייבים לשקם את הדיור הציבורי ולהגדיל את מאגר הדירות בצורה משמעותית – אבל מזה בדיוק פוחדים במשרד השיכון ובמשרד האוצר, ונלחמים כדי לשמר את כוחם לנצל אותנו. בכך, הם הופכים לשותפים לכל מקרה של ניצול מיני או כל ניצול שהוא.

זוהי מלחמה על זכויות, על התנהלות שיש עמה צדק ולא צדקה. המלחמה הזו לא תיפסק. המלחמה הזו היא לא רק של נאבקות הדיור ודיירות הדיור הציבורי. זהו מאבק נשי. הקמפיין #גםאני שתפס תאוצה הוא מופלא ונהדר ויוצר שינוי. הגיע הזמן גם לשלב הבא: מאבק של #גםהיא, שבו יעמדו נשים גם לצד אלה המאוימות אף יותר מהן, ויכירו במציאות חייהן ובצורך להילחם ולשנות אותה. מאבק בו ארגוני נשים, קבוצות נשים או כל אישה שהיא יתבעו ממשרד השיכון להציג תקנון נגד הטרדות מיניות, היכול למנוע אותן על באמת. מאבק בו נשים וארגוני נשים יילחמו לשינוי מציאות, בה העוני גורם לאישה להיות נתונה לכל התעללות שהיא, ובכלל זה מינית.

אם יקום מאבק משותף כזה – יהיה בכך שינוי אמיתי. אמן.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    עצות טובות, למען מטרה מוצדקת.
    אבל מה יקרה אם וכאשר יקום גוף ליווי, פיקוח, אכיפה וכו'? מי יממן אותו?..
    גוף כזה משמעו- יותר כסף לתקנים, פחות כסף לרכישת דירות ואחזקתן, פיתרון (טוב יותר) לפחות משפחות.