string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

אחרי מות: הפצע מגדיר את לואיז כהן

לזכרה של לואיז כהן, פעילת הפנתרים השחורים וחברת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" שהובאה למנוחת עולם השבוע
העוקץ

10 ביוני, 1969

גב' נכבדה מאוד,

הנידון: החזירי לי את בני יחידי מבאר גפנפה החזירי לי את בני חי  – אל תמסרי לי גוויתו

…שעות צמודה, רכונה על המשדר המכוון לנמוך ביותר. שעות, מתוחה דרוכה עד שקלטתי מה שכה הייתה נפשי כמהה לשמוע: תקומת הקמת מדינתי. צהלתי, לא ידעתי עצמי מאושר. יהודיה גאה אנוכי ובמדינתי שלי אחיה. החלה כוננות קדחתית: מכירה כללית, רהיטים, שטיחים, דברי סדקית, כלי כסף וזהב, הכל מכל… עם שתי מזוודות פח גדולות ושתיים עוד כרסניות, טסנו למדינתנו, מדריכים אותנו, ציונותנו, חלומות פז אשר טווינו…

הגעתי ארצה מלכה צעירה, פורחת רק עשרים וארבעה אביבים וכבר עם אוצר יקר של ארבעה נסיכים זוהרים. התעוררתי במלבן גדול גדוש מיטות ברזל צרות נמוכות, כל בעלת בית ומיטתה היא ביתה ורכושה, זולתה אין לה כלום ולא כלום. חלב התפנקו הקטנים כתמול שלשום. לא דאגתי, במדינתי שלי אני ימים מספר אביהם יציג תעודת הדוקטור שלו, הם יקבלו הכל. הוא נסע תל-אביבה, סידור עבודה אמר. שלוש פעמים ביום, נצבתי בתור המזדנב, מנענעת הקטן בזרועותי, שלושת הבנות משתרכות אחרי. הכל בכו, קוננו, פקידים, בעלי מלאכה, סוחרים זעירים, קיבלו מעדרים ופוזרו לפינות נדחות בכל הארץ. לבי כבד עלי, כאבתי את כאבם, בכיתי את שברם. יש והתנו צרותיהם בפני שפכו מרי-לבם. עודדתים, חבלי קליטה אמרתי, רק תלמדו עברית וכל אחד יעבוד במקצועו (הוי לי כמה טעיתי), חודשיים במחנה עולים שער עליה.

הכל בכו, קוננו, פקידים, בעלי מלאכה, סוחרים זעירים, קיבלו מעדרים ופוזרו לפינות נדחות בכל הארץ. לבי כבד עלי, כאבתי את כאבם, בכיתי את שברם. יש והתנו צרותיהם בפני שפכו מרי-לבם. חבלי קליטה אמרתי, רק תלמדו עברית וכל אחד יעבוד במקצועו (הוי לי כמה טעיתי)

אלפי עולים באו ועזבו עם אתים ומעדרים. והד"ר בטל. מי שדרכו העברנו דינרינו שהה בעיראק. ללא פרוטה היינו. הקטן הנסיך האומלל חלה באדמת. בהיותו יונק התגבר, העלה ארוכה. עוד הוא מחלים, נפלה אחותו הקטנה. שני אביבים בלבד. סמוקה חכלילה מכף רגל ועד קדקד, קודחת בחום, שפתיה יבשות ואין במה להרטיבן. יסורי אין לתאר. לבית-חולים לא אביתי לשלחה. מי יודע? אולי כילדי תימן יהיה גורלה (היו שנחטפו מבתי-חולים). חלב אין ובפטמה בחלה. חלבתי בכוס… ולחלב נוספה דמעה… בכורי דמעותי בישראל. בקבוק יניקה אין, טפטפתי בפיה, גרגרה ובלעה. לאט לאט ריסיה ארוכות שחורות נעו, הביטה בעיני כאומרת תודה אמא והורידה עפעפיה. לבי נפעם, אני הבררנית במעדנים, ברקיקים ובמרקחת, בלעתי מכל מה שחלקו, לחם שחור, מרגרינה, דייסות גועליות, בלבד יהיה לי חלב לשניהם יחד. כך נצלה ממוות בטוח. שלושה חודשים במחנה קיט זה ועבודה אין. עלינו לצאת, אמרתי, אחרת נקבור ילדינו במחנה מוות זה. הובטח לו עבודה בבית-חולים בירושלים. חודשיים באוהל במעברת "מקור חיים", מצטערים אמרו אין מקום בשבילך.

הגענו למעברת פ"ת, קבלנו צריף ללא דלת וחלונות, ללא ריצוף. ארבעת הקטנים הופקרו לחולות. חול בכל, באוכל, במצעים, בצמות הילדות. ארבעתם חלו. שושני לחייהם שהבאנו מבגדד, נבלו. חוורון מוות נסך על פניהם. שעול כרוני. קו"ח סרבה לעזור לנו לדיור אנושי. קנינו דירה עם משכנתא. 11 חודש עבודה במקום קביעות שלחו מכתב פיטורין. פניתי למנהל ארד בפ"ת שאלתיו, מה סיבת הפיטורין, לתדהמתי ענה: "אישה וארבעה ילדים משכורת גבוהה". שַלמו לו כרווק התחננתי, עד פת לחם באנו. ילדי גוועים ברעב. מצער אמר: "פה זו לא עיראק, זו ארץ מתקדמת ־ ישנם חוקים, הסתדרות, שומרים על העובד ומשפחתו."

ד"ר כהן עבד בסדום ביולי-אוגוסט. החליף אשכנזים נפשו בקיט ושיט. עבד בקיבוצים הרחוקים, הכל לשווא. סירבו בתוקף לאשר לו קביעות. נפלנו נפילה רבתית. עצבות ועצבנות. דלות גורמת להתלקחות. ד"ר כהן עזב הבית ולאחר מכן הארץ.  האשה התאלמנה וארבעת ילדיה התיתמו. בתי בגיל 3 וחצי קראה עברית רהוטה בספר התנ"ך. בעיראק לא היה ספר אחר ללימודי עברית. כה ציונית הייתי, אבי הרב יוסף דורי ע"ה היה דיין. נשיא בין הדין. המורה בבי"ס מטלון מחקה שמות בנותי. נתנה להן שמות אחרות בלי לשאול אותי. לעולם לא אסלח לה עד עתה יש לי הרגשת התנכרות לשמות שנתנו להן. שנה עברה בני נרשם עוד פעם לרפואה, שוב נדחה. יו"ר הליגה לזכויות האדם אמר לי:  "גב' כהן את רוצה חלוק לבן שיהיה אח?" פניתי לבג"ץ התובע הצבאי אמר: "הוא קיבל 4 במבחן", בני אמר, לא היה מבחן כלשהו.

ב-15.12.1969 ביום אשר הציגה גולדה את ממשלתה לכנסת השביעית שלחתי לה מברק: "שחררי בני יחידי מהצבא ונוכל לצאת מישראל. קראי שמות פרק כ"ב פסוק כ"ג כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו כי צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו: וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים (הדגשה במקור). אשתקד שלחתם לו שוטר לאוניברסיטה. הרסתם חייו. אנו 60% בחזית, המכללות רק 11%. אביו למד רפואה בבגדד ע"ח הממשלה העיראקית. לו הורשינו לחזור לבגדד לא היינו מהססים. אנו רוצים לחזור לעיראק. עשרים שנה סבלנו חרפת רעב, הניחו לנו לצאת מישראל. אם תהיי כה אכזרית ולא תשחררי את בני אעזוב את ישראל בלעדיו אבקש מאומות העולם לפעול לטובתו.

העתק: מר אליהו אלישאר, נשיא הפדרציה הספרדית

לואיז כהן, מזל סעיל, מאיר לוי, זמירה - פנתרים שחורים בשביתת רעב מול הכנסת. צילום: ראובן אברג'יל
לואיז כהן, מזל סעיל, מאיר לוי, זמירה – פנתרים שחורים בשביתת רעב מול הכנסת. צילום: יומן הקשת הדמוקרטית המזרחית

שפת הכאב והזעם | עמרי הרצוג

מה לי וללואיז כהן? דבר לא, הייתה אולי עונה. במפגש בינינו פעורה תהום בלתי-עבירה של זהויות ושל משמעויותיהן: צעיר ומבוגרת, גבר ואישה, אשכנזי ומזרחית, לבן ושחורה. וכל אלו חוצבים את התהום העמוקה ביותר, של מוּטַב ושל חסרה, וגם של מואשם ומאשימה. האם כתיבה יכולה לחפות, לגשר, להשלים, להסביר, לפייס? שום אתיקה של קריאה לא תוכל לשקר ולענות הן, משום שבפיוס נעוץ ניכוס, ובהבנה רוחשת ההתנשאות ומתבטלת האחריות. כל שנותר הוא הפצע, שותת ומכאיב, שמפריד בינינו: בין מי שבכל משפט שהיא רושמת הפצע מתאחה ונפער מחדש, ובין מי שמביט אל הכאב כשם שמביטים אל כאב: במורא ובתנועה בלתי רצונית של הדיפה.

כעת אני קורא את זעמה ואת כאבה בצרור של מכתבים ששלחה במהלך השנים לראשי-ממשלות ושועי-עולם, שרי-חינוך ומנהלי-מוסדות. ובכל אחד מהם, באופן כפוי ונואש, נפרט סיפור החיים לרשימה של אסונות, דוויים ומכאובים. היא כותבת: "אלמליח נער בגיל 13 ישב מול המחשב פתאום המסך השחיר. פקיד דפק בדלת אמר לו הפסקתי החשמל יש לכם חוב הנה התראה. הילד כתב לאמו: אני מהווה נטל עלייך. נכנס לארון תלה את עצמו. האם אומללה חד-הורית בדרכה מהעבודה שילמה לחברת החשמל. איבדה בנה יחידה. מי קרא על ילד התאבד בכל רחבי העולם יואיל לכתוב לי".    הנה הרגע שבו הכתפיים מתרחבות על-מנת לשאת את צער-העולם כולו, צער הילדים והאמהות כולם, והשפה מתרחבת אִתן עד שהיא מאבדת את כיסוי ההסוואה הכוזב שהיא נושאת עמה תמיד: מראית-העין של האמת ושל התיקון.

ברגע הזה אין זה משנה אם מציאות או בדיון היא מדובבת. את התנועה הפיזית הזו, של נשיאת הצער כולו על הגוף, מילים לא יוכלו להכיל, ושום פקיד, רם-מעלה ככל שיהיה, לא יוכל לחלוק בה או להקל עליה. ובכל זאת, המכתבים ממשיכים להישלח; הזעקה ממשיכה שלא להישמע במכתבים שמעולם לא נקראו, או שנפטרו בניד-ראש של ספקנות וגיחוך. כאשר הכאב הופך להיות חיים שלמים, הצעקה היא הדיבור היחיד שנותר לכואב, ונוכחותם של עדים בטלה לעומתו. וכשאני קורא את המכתבים והרשימות, תיעוד מדוקדק של עוולות, הסיפור של לואיז כהן נפרט אל הפיזיות של הגוף, של גופה שלה, שתודעת חיים שסטו ממסלולם מצלקת אותו ומענה אותו. כיצד אוכל לדמיין את כאבה, כאשר הדמיון הוא אויבו של הכאב? לא ניתן לדמיין כאב כאשר אנו לא חשים בכאב, ולא ניתן לדמיין דבר כשאנו חשים בו. בזמן התרחשותו, הכאב מנצח את התרבות ואת הפוליטיקה, ואת השפה שמכוננת את השניים. כאשר הכאב נוכח באופן מוחלט בעבור הכואב, ממלא את עולמו ולא מותיר דבר, הוא גם דורש לבטא את הפער הגדול ביותר שהנפש האנושית יכולה לדמיין; הוא מציב גבול קשיח, בלתי חדיר, בין התודעה הגופנית של העצמי לבין המציאות של "האחר", כלומר של זה שלא יכול לדמיין אותה; בין מה שהוא מציאותי מעבר לכל ספק (הכאב שלי) לבין מה שהוא תמיד מוטל בספק (כאבו של האחר). ולואיז כהן הייתה אולי מתקנת אותי: בין הכאב המזרחי לבין הספק האשכנזי.

אי-שוויון, חטיפת ילדים, השפלה, פשע, רמיסה: חווית-הכאב של לואיז כהן שואבת את כוחה מחוסר היכולת לחלוק בה או למעֵן אותה. בשל-כך, מלאכת הכתיבה שלה אינה נשלמת לעולם, ושפתה אינה מספקת על מנת לתאר, להסביר, להוכיח. השפה היא האויב של הגוף הכואב, והכאב לא רק מתנגד לה אלא הורס אותה בזמן התרחשותו; הוא מצלק אותה בפערים, בחזרות, בעיכובים וברווחים. בקדחתנותו שאינה נותנת מנוח, הכאב מחייב את הרווחים, אך גם מאוים על ידיהם, משום שהם מזמינים את הרדיפה של מה שנשכח ונעלם, של מה שמאיים על השפה ומטיל עליה טרור. זו הסיבה ששפת-הכאב מייצרת תמיד מצוקה אצל נמעניה ־ וזו גם הסיבה שהיא מודרת באופן עקבי ושיטתי מנמעניה, נציגי מוסדות השיח הלאומי, המוסדי, הרפואי, החינוכי, ששוללים את הכאב וחרדים ממנו.

אי-שוויון, חטיפת ילדים, השפלה, פשע, רמיסה: חווית הכאב של לואיז כהן שואבת את כוחה מחוסר היכולת לחלוק בה או למעֵן אותה. בשל כך, מלאכת הכתיבה שלה אינה נשלמת לעולם

"בריונים התפרצו לכיתה בביתי שברו שמשה כסאות קרעו ספרים מחברות צעקו 'הפסיקי לכתוב!'", מספרת לואיז כהן לגולדה מאיר, כלומר לאף-אחד, לממסד שלעולם לא יוכל להקשיב. ואולי בשל-כך, הזעקה המושתקת שלה אינה מאפשרת להטליא את הפצע או לחטאו; בוודאי לא למחול עליו. הפצע השותת מגדיר את לואיז כהן, את המציאות שאליה נקלעה כשהיגרה מעיראק לישראל. ולמולו, כל שניתן לעשות הוא להמשיך לזעוק, ו"בנחישות אין-סופית לספר על פשעי אשכנז הרודים במזרחים במדינת-היהודים".

"הן על סף התאבדות את, כבודך מתפצל", כותבת לואיז כהן לגולדה מאיר, ואין זה ברור אם כוונתה למדינת-היהודים או לעצמה-גופה. היא אומרת: מי שפצע אותי וגופי הפצוע חד הם; גופי דובר את לשונו וסיפורו חקוק על גבי גופי. הנה שאלתי מה לי, שגופי אינו שותת כך, וללואיז כהן? הפצעים שלא חוויתי חקוקים על גופה, ועיוורוני פקוח לכאבה.

מכתביה של לואיז ורשימתו של עמרי הרצוג עליהם פורסמו בגיליון מס' 12 של "הכיוון מזרח"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שהם פוסמן

    כתבה מרגשת !! דמעות בעיניי
    יהי זכרה ברוך.

  2. אחד

    לואיז כהן אמרה "לו הורשינו לחזור לבגדד לא היינו מהססים. אנו רוצים לחזור לעיראק."
    ומי חיכה לה בעיראק של 1969? סדאם חוסיין עם חבל התלייה של היהודים…
    חבל שגולדה לא נתנה לה לחזור לעיראק…