string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

"קום קרא": שמעון אדף מחלק מתנות

לרגע חשבתי שאני באשקלונה, היו רגעים של גלגול, קול שמתגלגל לתוך קול בעברית מלאה, בשפה עשירה שלא מתביישת להיות רעה לרגעים, להיות נפלאה, להיות שבורה, להיות גבוהה ומוזרה • תהילה חכימי על "קום קרא" של שמעון אדף, עם היבחרו כמועמד לפרס ספיר 2017
תהילה חכימיתהילה חכימי

משוררת ומהנדסת מכונות. ספרה הראשון יצא בהוצאת "טנג'יר"

איך לכתוב מקום, כזה שכתבת בעבר, כזה שכתבת בו עלילות ודמויות, מחשבות, שירה? במקרה של שמעון אדף מתברר שזה לא רק אפשרי, אלא גם הכרחי. שמעון אדף חוזר שוב אל שדרות ובספר השלישי והאחרון בסדרת הבלש שלו קום קרא, שקדמו לו קילומטר ויומיים לפני השקיעה (2004) וקובלנה של בלש (2014), הוא מלהטט בווירטואוזיות בין קול אחד למשנהו, נע בזמן, מדמות אחת לשנייה. בשפה עשירה ויפהפייה, ובנדיבות נדירה של סופר, חותם שמעון אדף את עלילות הבלש שלו, אליש בן זקן, ובתוך כך עושה מעשה ספרותי מרהיב ורב יופי.

מקריאה לאורך השנים בספריו של אדף, ביני לביני אני מחלקת אותם לשתי קטגוריות, הספרים שבהם אירועים לא אפשריים, פנטסטיים או מיסטיים נוכחים באופן ברור וגלוי (כך בשַׁדְרַךְ למשל, ספרו היפהפה שראה אור השנה בסדרת המעבדה לרסלינג) וישנם ספריו הטבועים כמעט לחלוטין במציאות, שהתקיימה, שתתקיים, שמתקיימת.

את קילומטר ויומיים לפני השקיעה הייתי משייכת לקטגוריה השנייה ואילו בספרו השלישי והאחרון בטרילוגיה קום קרא מצליח אדף לעבור ולחזור בין שתי הקטגוריות הללו, ועדיין משאיר את הסיפור נטוע חזק מאוד במציאות, גם אם מתרחשים בה אירועים לא מציאותיים בעליל. זו אולי אחת מיני רבות מסגולותיו של הספר, שמצליח להיות מהנה וסוחף ובו בזמן חכם וגדוש במחשבות על ספרות ועל המבנים שלה, לסמן סימנים בכתיבה ובתוך כל אלה גם מצליח לדבר על הכאוטיות של המקום שבו אנחנו חיים, על הטירוף שבתקופה.

"אמרתי שחשבתי שבשבילה החיים והספרות הם אותו דבר. היא אמרה שכן, אם הספרות טובה. היא אמרה שהפרטים שיוצרים את הניצוץ, את התנועה, את הידיעה של האיברים איך לקום בבוקר, איך לספוג את אור השמש של הצהריים, איך לשרוד את השקט של הערב, המעשים והאמירות, זאת הספרות שהיא מחפשת."

קול (כל) מזרחי, אחר ומוזר, שדרותי, דרומי

נדיר למצוא עיירה כזו שנכתבת כמו שדרות שבספריו של שמעון אדף. על תל אביב כתבו רבים ועדיין כותבים. בקום קרא אדף משכלל את שדרות שלו לכדי ישות כמעט חיה. היא כבר לא רק המקום שהוא שדרות. היא חיה ונושמת, היא שדרות בקולו, בקולן שלהן, של דמויותיו. שדרות המרוקאית, שדרות של המוזיקה והשירה, שדרות הנעורים, שדרות הרחוקה, שבה תמיד נשארת איזו תחושה של נְטִישׁוֹת, של שכחה, זו שדרות של בית הכנסת, והחברותא, שדרות של הספרייה העירונית ושל העסקנים מהעירייה, שמסדרים ג'ובים לילדים שלהם, שדרות של אלה שנשארו בה ואלה שעזבו, ושל דליה שושן, והשירים שלה, שדרות של נחום פרקש והחברים שלו מהיסודי.

קום קרא הוא ספר כל מזרחי, אבל להגיד כאן מזרחי זה לא ממש לקלוע, כי שמעון אדף כותב את האנשים של המקום, האנשים של המקום הספציפי שהוא שם, שדרות העיירה הדרומית, והאנשים של המקום הם אלה שנמצאים שם באותו המקום, הדרום, וגם אם הם הולכים ממנו או חוזרים אליו הם עדיין מהמקום ההוא. וכשהם הולכים לצבא, הם פוגשים את האנשים שנמצאים שם, בצבא שלהם, רוסים, מזרחים וכל האחרים, אלה שנזרקו לאפסנאות, ובמובן הזה זה סיפור כל מזרחי וגם הקול. ואז המבט של אדף תמיד ייחודי, חד, אחר, מוזר, כמה נפלא המבט שלו, חד פעמי.

"אהוד היה שרוע על המיטה. דמותו הייתה מוצקה. לא רק השרירים שטיפח, מאז שהוא וסבח הצטרפו לקבוצת אימון לקראת השירות הצבאי. משום מה הלכו שבי אחרי הילתו של מדריך. הוא הגיע לשדרות בשליחותו של איזה אירגון שייסד בוגר יחידה קרבית, שהחליט שאחוזי הגיוס ליחידות מובחרות ביישובי הספר של ישראל נמוך מידי. הוא עבר בבית ספר והרצה להם על חשיבות ההשתלבות במשימה הלאומית. סיפרתי עליו פעם לדליה, אני חושב, במרוצת שיחה לחושה, עמוסה בקרבה. ודליה צחקה, היא אמרה שהיא מתפלאת שלא הצטרפתי לקבוצה גם אני, בתור מצביע תחייה עתידי"

הספר הראשון בטרילוגיה
הספר הראשון בטרילוגיה

מצבים של צבא מוכרים עד דק בספרות העברית, הפכו בהם הלוך וחזור בעבר בהווה ובעתיד, כמהלך הידוע, העקרוני, של חניכת הגיבור הישראלי. אך הגיבור של אדף, נחום פרקש, מוצא עצמו באפסנאות עם עמירם, ניסימוב וקוסטה ובתוך המרחב המאובק והמוכר לכאורה הזה ננגעת בעדינות האופיינית של אדף הָעֲזוּבָה האנושית. גיבוריו ניחנים תמיד באיזו מן תלישות דרומית, אולי תלישות בכלל, הרי מראשיתם בהגדרתם כדרומיים, הם אנשים שנמצאים מחוץ לטווח השיקולים, וחייהם נתונים בתוך סך אפשרויות מוגבל. בחלק הזה של הספר, הקול, הדמות המרכזית, הוא נחום פרקש, בחור צעיר, משורר, ממוצא מרוקאי משדרות, אבל הוא מין טיפוס ועוף מוזר כזה, הוא מצליח לתעתע, הוא לא נראה או מדבר כמו נער מרוקאי טיפוסי משדרות, או לפחות כזה שהתרגלו לפגוש. ולכאורה מה לו ולאפסנאות, אבל יש לו חסינות באפסנאות כי הוא משלהם בכל זאת, דרומי, מרוקאי, משדרות. אדף כותב יפה את החוויה הצבאית האחרת הזו, גם במובן של הָאֲחֵרוּת המגוונת שאותו נחום פרקש מוצא עצמו בתוכה, וגם בטמטומה הבלתי נסבל עוד של היומיומיות הזו, הימים מתבזבזים לריק, השיחות בין הגברים הצעירים בתוך ענני האבק, תוך סידור המחסנים, אפסנאים זוטרים הנתונים למצב רוחם של הממונים, היררכיות צבאיות, כוחניות, והגברתנות המתפוצצת מטסטוסטרון וסקסיזם, על כל אלה מתווסף חוט דק של מתח בין האפסנאים, הם מתבוססים במתח הזה והגבריות ההטרו מאצ'ואיסטית שלהם נמתחת עד לקצה, מתח שמחזיק את הקורא במין ציפייה, מתי כבר יקרה, מתי הזיקפה הזו תגיע לפורקן.

"גם לקב"ן אמרתי דברים דומים, אף שלא האמנתי בהם אז. תיארתי לו איך לא תפסתי כל השנים כמה אני בבית כשאני בבית, כמה המרחק עכשיו בלתי נסבל. חשבתי שההסוואה מחוכמת מאין כמוה. מה היה עושה אותו גבר מזוקן, מאנפף, באמת שלי, אילו שטחתי אותה. חשבתי שאני מציג את החזות כמהות, את המוגלה כקוץ המדליק את הבשר, את גלגולו הזמני של הריק שלי כסיבת הריק עצמו. אבל ידעתי יותר ממה שהרשתי לעצמי, ניחשתי את צורתם המוגמרת של הדברים בטרם היו לחוויה. כך או כך קטע אותי הקב"ן, ושאל, אבל מחתיכת תחת של אישה שעוברת ברחוב אתה מתרגש, כן, אתה רואה שדיים עסיסיים, זה מלהיב אותך. קיללתי אותו ביציאה, אינשאללה תגסוס מסרטן קשה בייסורים, אשכנזי מניאק. לחיי עוד בערו. להטה יותר הכיפה…"

שמעון אדף בראיון עם אבירמה גולן עם יציאת ספרו "המונולוג של איקרוס" בגיל 27. צילומסך
שמעון אדף בראיון עם אבירמה גולן עם יציאת ספרו "המונולוג של איקרוס" בגיל 27 (צילומסך)

אני מאמינה שביום מן הימים ייחקר במחקר הספרות האופן שבו שמעון אדף כותב ילדים, אולי זה כבר קורה. אלעד בר-נוי כתב על כך יפה ברשימתו על קום קרא בבלוג הספרותי ״החיים עצמם״. דמויותיו תהל ואושרי (שמופיעים גם בקובלנה של בלש) סביב הניסיון לפתרון תעלומת אליש בן זקן\ דליה שושן, ודמויות הילדים של נחום וחבריו, וחוויותיהם בבית הספר, מתוארות באופן אמין ומופלא.

בחלקו הפותח של הספר מסופרות קורותיו של נחום פרקש בבית הספר וההרגשה היא של חזרה בזמן, לבית הספר היסודי, לחוויה הבסיסית של הַיַּלְדוּת. אבל זו גם פגישה עם ילד שלא פגשתי כמותו בבית הספר היסודי ובטח שהייתי רוצה לפגוש. זו כנראה גם שפתו של הספר, קולו של נחום, כתיבתו של אדף, שמן התו הראשון בספר מגיעה בסחף אדיר שואבת את הקורא לתוך הכיתה של נחום פרקש והמחנכת דדון.

עלילותיו של אליש בן זקן נפתחות בקילומטר ויומיים לפני השקיעה. בספר הראשון בטרילוגיה מתחקה אליש אחר נסיבות התאבדותו של פרופסור יהודה מנוחין, החקירה הזו שולחת את אליש אל שדרות ולתעלומה נוספת, נסיבות מותה של דליה שושן, משוררת וזמרת רוק משדרות שנמצאה מתה בדירתה בתל אביב. בספר הראשון, אליש הבלש, מדבר וקולו ברור, דמותו פיזית, הוא קושר קשרים עם חוקרים ואנשים, הוא חוטף מכות רצח, הוא נעתר לאהבתה של רונית ולו רק לזמן קצר, והספר נע בין תל אביב אשקלון ושדרות. בספר השני בסדרה, קובלנה של בלש, דמותו של אליש מתערערת, משהו מטשטש לה בקצוות*, בקריאה שלי הוא נוכח נפקד.

הספר השני בטרילוגיה
הספר השני בטרילוגיה

בפתח הספר השני אליש נוטש את עיסוקיו כבלש פרטי, אבל בהמשכו הוא נגרר שוב לתעלומה חדשה, אישה נעלמת בשדרות, אחרי כמה ימים היא חוזרת ולא זוכרת דבר ממה שאירע בימים שחלפו. בליווי שני אחייניו תהל ואושרי וחברם ילון, אליש יוצא אל התעלומה האחרונה שלו, גם אם בניגוד לרצונו, האחרונה לפחות במובן שהוא מצוי בה כבלש, והימים הם ימי מלחמה בשדרות. אם כך: חקירות רצח, תעלומה שמגלגלת אל תוך תעלומה, הבלש שנטש את הבלשות, הבלש שחזר, אישה שנעלמה, ניסיון להתחקות אחר הזיכרון שלה, אולי זיכרון בכלל, וברקע מלחמה, והנה בפתח הספר השלישי, קום קרא, הבלש נעלם. כלומר, אין בלש, כלומר: ה"אני, כלומר, אני" של אדף הוא נחום פרקש, משורר, ספרן, שמבליח לרגע בקובלנה של בלש. ובכל זאת, משהו קושר את השניים ולאט הסיפור על גלגוליו מגלגל אותנו חזרה גם אל אליש בן זקן, גם אם לזמן קצר. בקום קרא הפך אליש בן זקן, לתעלומה עצמה, זו שקראה את הספרים הראשונים בטרילוגיה, מתוך התמסרות בלתי נשלטת לקצב והסחף האדיר של הספר תשאל עצמה לא מעט לאורך הקריאה איפה אתה אליש, מה קרה לך, לאן נעלמת עכשיו.

"את יודעת, שולה, אחרי שאושרי נכנס לדכדוך הארוך שלו, תעלומת הבלש האבוד איבדה את הטעם שלה. שמתי את המחברת במגירה וסגרתי אותה. היה לי את ילון. מדי פעם ניסיתי לדבר עם אושרי, אבל הוא היה שקוע בשלו. הוא ישב שעות מול המחשב ותיקתק, כשהוא לא היה עסוק עם הספרים ועם הקורא הדיגיטלי שקיבל בספרייה. ראיתי חלק מהספרים. הוא הפסיק לקרוא סיפורים, וקרא יותר ויותר ספרי עיון. תהיתי מה כתב אם ככה, הוא לא היה מוכן לתת לאף אחד לקרוא. השיחות איתו נהיו משעממות פחד. לא בדברים שהוא דיבר עליהם, אלא בטון. כאילו לא משנה על מה מדברים. היו פעמים שרציתי לקלף מעליו את העור, להוציא את הריפוד סליים, שאושרי שאני מכירה יוכל לנשום."

הרגעים המופלאים כשהשירה

השירה של שמעון אדף ראתה אור עד כה בשלושה ספרים, המונולוג של איקרוס (גוונים 1997) מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי (כתר, 2002) ואביבה לא (דביר 2009). מאז ספר השירה האחרון שלו פרסם אדף רומנים, אבל השירה ממשיכה לראות אור ולהאיר את ספרי הפרוזה שלו, דיברה על כך יפה בלהה בן אליהו באירוע לכבוד הספרים קום קרא ושַׁדְרַךְ שנערך בבית אביחי בירושלים, ביום שלישי ה-24.10.2017. היא קראה קטע יפהפה מתוך הספר שבו בוקעת השירה לפתע, זהו קטע המתאר נסיעה של אליש בן זקן עם אמו במכונית.

ב"קום קרא" הפך אליש בן זקן לתעלומה עצמה. מתוך התמסרות בלתי נשלטת לקצב והסחף האדיר של הספר תשאל עצמה הקוראת לאורך הקריאה איפה אתה אליש, מה קרה לך, לאן נעלמת עכשיו

נדמה שהשירה מוצאת את דרכה אל הסיפור בקום קרא, אל העלילה. לפעמים היא נכנסת בין הדברים ולפעמים אלה הם קטעי השירה של נחום פרקש או דליה שושן. הרגעים המזהירים ביותר הם אלה שיוצאים כאילו במקרה מתוך הטקסט, מתוך חייו של הספר, השירה היא לב נוסף, בתדר אחר, פועמת את עצמה מתוך הסיפור. ככלל ההפרדה בין פרוזה לשירה, הדחף לסווג את הספר לסוגה אחת בלבד היא מיותרת וארכאית. בטח במקרה של שמעון אדף, שמצליח לטשטש, ולעיתים אף לבטל את הגבולות האלה, להעלים אותם כמעט לחלוטין. קום קרא כמכלול, הוא ספר הנקרא כרומן, וברגעיו היפים ביותר, המבהיקים, צץ בו גם ספר שירה.

"חשבתי שמאז ומעולם ידעתי שספרות היא לא דיווח על התנסות, אלא מעקב אחרי האופנים שבהם ההתנסות נחשבת, מתנסחת, מהווה מצע להתבוננות נוספת. במובן זה, היא משימה אינסופית. כלומר, סופית, שהרי ימיה של האנושות ספורים במונחים קוסמיים. גם דתיים."

קול אחד, ואז כמה קולות, שמעון אדף מאמין בקורא, הוא זז ומעביר את הקורא בין הקולות ללא הודעה מוקדמת, שמעון אדף מחלק מתנות לקוראים שלו בקום קרא. הזוכים במתנות יהיו הקוראים שהם קוראים בלבד, במתנות בונוס יזכו הקוראים שהם קוראים שגם כותבים בעצמם.

למען האמת, חיכיתי לספר הזה, כמעט שנתיים חיכיתי, מאז שסיימתי לקרוא את קובלנה של בלש, אז יכול להיות שאני משוחדת או שההפך הוא המקרה, שהרי עם הציפייה עלולה להגיע האכזבה. ואמנם, אליש בן זקן שהיה הדמות המרכזית בשני הספרים הראשונים, נדחק מעט בחלק השלישי בטרילוגיה וקיבל חומש אחד מבין חמשת חלקיו של הספר, או אולי שישה, תלוי את מי שואלים, אולי תקראו ותחליטו אתם.

כריכת ספר השלישי בטרילוגיה
הספר השלישי בטרילוגיה

אני מרגישה שאדף עושה מה שבא לו, איזו מן חוצפה מופלאה זו, חשבתי לא אחת, הקורא מוזמן לבוא ולהתגלש אתו במגלשה הפרועה של הספרות שלו, לרגע חשבתי שאני באשקלונה, היו רגעים של גלגול, קול שמתגלגל לתוך קול אחר בטבעיות. הסיפור עובר מנחום פרקש לאליש בן זקן בלי להודיע מראש, בלי להסביר, והקול מתחלף, ועדיין, הקורא נשאר, חוזר אל נחום פרקש בתקופה אחרת, במקום אחר, ואז בחזרה אל אליש בן זקן, אבל הפעם אל האחיינים, תהל ואושרי, ואחר כך שולה, שולה את, הסוף שהוא האינסוף, שיעור בקריאה, או: איך לסיים סיפור.

זו שנמצאת שם כל הזמן ושומרת אותי על המסלול בשלל הגלגולים של הסיפור, הרב קולי הנע בזמן הלוך ושוב, היא העברית הייחודית של שמעון אדף, עברית מלאה, עשירה שלא מתביישת להיות עברית, לא חוששת להיות רעה לרגעים, להיות נפלאה, להיות שבורה, להיות גבוהה ומוזרה, שפה כמעט ממכרת, שפה של סופר שאוהב את העברית ואהבתו דבקה בקורא. הקורא ההדיוט (כמוני, לפעמים זה סתם זיכרון של עז) יפספס כמה וכמה מהכיוונים או המחוות, אבל עדיין ימצא בספר הנאה גדולה, אבל כזו היא הספרות הגדולה באמת, זו המספרת סיפור ותוכו סיפור, ותוכו של הסיפור הזה עוד סיפור, כמה עמוק תגיעי? תלוי בקריאתך, בקריאותייך הקודמות. כנראה כזו היא הספרות של אדף, מזמינה אותך להיכנס אל הספרייה כולה, ולא רק אל הספר הזה שאת קוראת עכשיו, הספר הזה הוא הזמנה שמחה, ולא כזו שמרגישה כמו נזיפה אפילו לרגע אחד, הדלת אל הספרייה פתוחה לרווחה.

כאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון של ״קום קרא״

ביום חמישי ה-30.11.2017 יתקיים ב"תולעת ספרים" ברחוב מזא"ה 7 בתל אביב אירוע לכבוד הספר "קום קרא" 

*בהשראת אלנה פרנטה, שברומנים הנפוליטניים שלה, הגיבורה חווה את האנשים סביבה ככאלה שדמותם מתערערת אל מולה,
גבולותיהם מטשטשים, הדימוי והרעיון הזה נראה היה לי מתאים לתאר את התחושות שמעורר בי אליש במהלך הקריאה.
**תודה מיוחדת לבלהה בן אליהו ושבא סלהוב, שבעקבות דבריהן בערב לכבוד הספרים קום קרא ושַׁדְרַךְ מצאתי את דרכי חזרה
אל הרשימה הזו והשלמתי את כתיבתה כעת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות