string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

כשהאב מפוצץ את בנו במכות

יש פשעי שנאה ויש פשעי פטרונות. האחרונים נובעים מגזענות תרבותית, כזו הרואה בציבור אחר בני אדם נחשלים ומפגרים אבל ברי-תיקון בחלקם, וסבורה שמתוקף חוקי הטבע, ההיסטוריה או האל הוטלה עליה השליחות לתקן אותם, ולהציל אותם מעצמם ומגורלם – גם בכוח הזרוע
עמוס נויעמוס נוי

בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה

בואו נדבר על פשעי-שנאה ופשעי-פטרונות. הנה דוגמה שתסביר את ההבדל: איש עצבני ואלים ששונא את הבן של השכנים. הוא לא מוכן ש״זבל״ כמוהו ייכנס אליו הביתה, ואם הוא תופס אותו בחצר שלו, או אפילו מתקרב לגדר, הוא מפוצץ אותו במכות. עכשיו, לאיש העצבני והאלים הזה יש גם בן. וגם אותו הוא מפוצץ במכות. המכות הן אותן מכות, וההתנהגות בשני המקרים נפשעת, אבל במקרה השני הוא פועל מ״אהבה״: הוא חושב שהוא ״מחנך״ את הבן שלו כדי שיהיה ״בן אדם״ ו״בן תרבות״, וראוי להיות אצלו בבית ולרשת יום אחד את החצר.

המקרה הראשון הוא פשע שנאה. כאלה הם פשעיה של גזענות דטרמיניסטית, זו הרואה בציבור אחר בני אדם נחותים שאינם ניתנים ל״תיקון״ ו״השבחה״, ושאינם ראויים לבוא במגע. הפרקטיקות שהיא מייצרת הן הדרה והתבדלות (סגרגציה), ניצול, גידור של גטאות ותחומי מושב, עבדות, אפרטהייד, סוגים מסויימים של קולוניאליזם, טיהורים אתניים או השמדות עם. אלה הם גילויים בדרגות שונות של חומרה ואכזריות של פשעי שנאה.

המקרה השני הוא פשע פטרונות. כאלה הם פשעיה של גזענות תרבותית, כזו הרואה בציבור אחר בני אדם נחשלים ומפגרים אבל ברי-תיקון בחלקם, וסבורה שמתוקף חוקי הטבע, ההיסטוריה או האל הוטלה עליה השליחות לתקן אותם, ולהציל אותם מעצמם ומגורלם – אפילו בכוח הזרוע. בדימויה העצמי גזענות כזו היא שוחרת טוב, והאתוס שלה הוא מתקדם ונאור. אכיפה כוחנית ואלימה של אורחות חיים, חינוך בכפייה, חטיפת ילדים כדי ״להציל את נשמתם״ הן הפרקטיקות הטיפוסיות של פשעי פטרונות.

למרות שפשעי-פטרונות מתאמצים להבדיל את עצמם -ולהדגיש את ההבדל הזה – מתורות גזע דטרמיניסטיות וגנטיות שמאפשרות את פשעי השנאה, תוצאותיהם לאורך ההיסטוריה מזוויעות לא פחות וגבו לא פחות קורבנות: האינקוויזיציה, הקולוניאליזם המיסיונרי הנוצרי, על המרות הדת הכפויות וחטיפות הילדים ״כדי להציל את נשמתם החוטאת״ גם נגד רצונם, הקולקטיביזציה הכפויה על ידי סטאלין, מהפכת התרבות ופול פוט בקמפוצ׳יה – כל אלה פשעי פטרונות מובהקים. ממש כמו האב המפוצץ את בנו במכות.

נכון, יחסו של בן גוריון לערבים שונה מהותית מיחסו למזרחים. נכון, שיבא ומאייר אינם מנגלה. הערבים נתפסים כאויב נחות ו/או שטני, שמהווה איום דמוגרפי וביטחוני במאבק סכום-אפס על הארץ. הם ראויים לשנאה בלבד, איש אינו מנסה לחנך אותם בכוח, רק לנצח אותם. הם בן השכן שחוטף מכות. המזרחים, לעומת זאת, נתפסים כנחותים, נחשלים, ומפגרים לא פחות, אבל אתוס אינטגרטיבי של כולנו-יהודים (וגם שורה של אינטרסים שאני לא נכנס אליהם פה אבל חשוב לדון בהם פעם) מחייב לנסות להשביח את מי שיש תקווה לחנכו, ולזרוק לצידי הדרך את מי שלא. בשמה של אחדות כלל-יהודית, האב מפוצץ את בנו במכות.

בעוד הערבים נתפסים כראויים לשנאה בלבד, המזרחים הנתפסים כנחותים, נחשלים, ומפגרים לא פחות, הם "משלנו" והאתוס מחייב לנסות להשביח את מי שיש תקווה לחנכו

פעם, בדור הראשון של מחקר ההיסטוריה של המזרחים (בחברה הישראלית), משנות החמישים ועד סוף שנות השמונים, החוקרים היו תועמלנים מובהקים. הם הציגו את ״קליטת העלייה״ כמאמץ הצלה הירואי של מדינה וחברה צעירות ודלות משאבים, כפעולה חינוכית ומתרבתת (ציביליזטורית) רחבת היקף שהופנתה לקהילות ״נחשלות״, שמניעיה הם תחושת סולידריות ואחוווה כלל-יהודיות (״לאומיות״) וכוונותיה נאצלות, שוחרות טוב ומשוללות אינטרסים. לקראת סוף התקופה, ובעיקר בעקבות הפנתרים השחורים (וצמיחתה של ״סוציולוגיה ביקורתית״) החלו חוקרים כאלה להכיר ולהודות בתוצאותיה העגומות והטראומטיות של ה״קליטה״ הזו עבור ציבור ה״נקלטים״ והחברה הישראלית בכלל. חלקם ייחס את התוצאות הללו לכשלים ותקלות טכניים-יחסית בביצוע תוכניות, למעידות טראגיות של אנשים שוחרי טוב.

בניגוד לדור הראשון של המחקר, יש היום כוחות קונפורמיסטיים בקהילת המחקר שאינם מכחישים או מתעלמים מהתבטאויות ופרקטיקות המדיפות ריח עז של גזענות אנטי-מזרחית. לעתים הם אפילו חושפים אותן. מה שהם עושים בשיטתיות, זה למצוא התבטאויות של אותם אנשים עצמם, או של אנשים אחרים בעמדות השפעה וצומתי החלטה וקביעת מדיניות, שמגלות כביכול אחווה, אמפטיה, ורצון אמיתי לשלב את ה״נקלטים״ בחברה הישראלית המתגבשת. דוגמה מייצגת הוא ד״ר אבי פיקאר (למשל בהרצאתו כאן).

ד"ר אבי פיקאר, יקיר ברית יוצאי מרוקו ומכחיש חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן. צילום: עמוד הפייסבוק של א.פיקאר
ד"ר אבי פיקאר, יקיר ברית יוצאי מרוקו ומכחיש חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן. צילום: עמוד הפייסבוק של א.פיקאר

ואז הם עושים חשבונאות של קיזוז: התבטאויות מהסוג השני אמורות לקזז בדרך פלא את אלה הראשונות, להפחית במרכזיותן או לאפשר לנו להתייחס אליהן יותר בסלחנות. הטור השני, של הצהרות אקראיות על סולידריות ואינטגרציה, אמור לקזז את הטור הראשון, של מדיניות ופעולות שיטתיות של גזענות וסגרגציה, בפנקס החשבונאות הזה.

וזוהי הטעות הגסה שלהם כחוקרים. הסולידריות והאחווה מהטור השני אינן מקזזות את הגזענות מהטור הראשון. הפעולה החשבונאית אינה של חיסור אלא בדיוק להפך, של חיבור: אם הסוג הראשון מוביל לפשעי שנאה, ואם הסוג השני, לו היה אמיתי ולא הצהרה בלבד, מוביל לפרקטיקות של סולידריות (שקהילות יהודיות הצטיינו בהן מאז ומעולם) – זה בדיוק המיזוג של שניהם שמאפשר את פשעי הפטרונות. כוונותיו הטובות של האב המכה אינן מתקזזות עם מעשיו הנפשעים ועם תוצאותיהם הנוראות, הן אלה שמאפשרות אותם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. קובי השפוי

    קשה לומר ש"נהניתי לקרוא";
    כמעט עמדו לי דמעות כשקראתי.
    אך טיעוניך מנוסחים כהלכה ובהחלט מציגים זוית הסתכלות שכמעט לא חשבתי עליה מעולם.
    לא רק שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות,
    גם הכוונות הטובות ביותר רק מכשירות זוועות אחרות.

  2. ג. אביבי

    כש"אבא" מכסח את בן השכן ואת בנו שלו באכזריות מדובר באותו פושע עם אותה פתולוגיה.
    טעות בסיסית, שעושים רבים מדוברי השיח המזרחי, היא להניח שבסופו של דבר הממסד הציוני והאליטות השולטות בו רואים במזרחים מעין שווים (אליהם) בפוטנציה ורק צריך לחכות שהשוויון הזה יגיע מתישהו. חלק חושבים כך מתוך ההנחה שהאליטה האשכנזית היא שמאלנית במהותה, והשמאל מתנגד לגזענות. טעות על גבי טעות.
    מחוללי הציונות ראו בה דרך להרחיב את גבולות אירופה על חשבון המזרח ה"ברברי" ובמקביל שדרוג מצבו הכללי של היהודי האירופי. התפיסה השלטת של כל אבות הציונות מהרצל ועד ז'בוטינסקי – בדומה לרוחות שנשבו באירופה וארה"ב באותן שנים, הייתה שהמזרח, קרי המרחב המזרח תיכוני, המזרח ודרום אסיאתי והאפריקאי מאוכלסים ע"י אוכלוסיות נחותות גנטית. הם החשיבו את היהודים המזרחים כנחותים גנטית כמו שכניהם המוסלמים (בעיקר), ממש כשם שהחשיבו עצמם כעליונים גנטית כמו שכניהם (גרמנים, סלאבים, באלטיים וכו'). התפיסה הבסיסית הזאת עברה אדפטציות וגיוונים שונים ב130 שנות הציונות בא"י. כיום, לצד אלה שממשיכים את הקו הגזעני הרדיקלי (מורשת הרצל, נורדאו, רופין, ההנהגה הציונית בא"י והמנדטורית) ישנם גם מי שמעדיפים קו פרקטי ותועלתני יותר – "הבה נספח אלינו גם את האינטלגנטים ביותר שבין המזרחים". הקרנות הקטלניות על ילדי המרוקאים לא נעשו וגובו ע"י מי שהחשיב אותם לבעלי פוטנציאל אנושי השווה לזה של האשכנזים. חטיפת ילדי תימן ומכירתם בעיקר למאמצים בחו"ל וניסויים קטלניים על חלקם, שגובו בקנאות ע"י הממסד הציוני הישראלי ומגנוני שטיפת המוח שלו, לא נעשו ע"י מי שחשבו שהתימנים יכולים להשתוות לאשכנזים אי פעם.
    החלום הרטוב של לא מעט מבין הישראלים הציונים (שאותו מבינים היטב באליטות השולטות) הוא שיום אחד הפלסטינים אזרחי ישראל יתנדפו בדרך כלשהי מישראל. כלומר, זאת בהחלט יכולה להיות תוכנית מגרה שבהזדמנות כלשהי תאיים להתממש. מי שחושבש החזון שלהם לגבי המזרחים שונה או פחות רטוב, טועה בגדול.
    מדינה שמדירה ככל יכולתה את המזרחים (ממש כמו את הערבים) מלשאת את סמלי השלטון והתרבות שלה (פרסי ישראל ואחרים, שטרות, שמות להנצחה, סגל המרצים באוניברסיטאות הגדולות וכו') עושה זאת כי המזרחים לשיטתה הם תושבים ששהותם כאן היא ארעית או לא ממש רצויה או שלשיטתה אינם הציבור שאמור להנות משווין של ממש אי פעם.

    לכן אין למזרחים על מי לסמוך, אלא על עצמם. הבן המוכה של השכנים והבן של ה"אב" המכה נמצאים באותו צד של המטבע.