string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

בפרשת יצחק לאור הנץ קמפיין metoo# בישראל

גאונים ככל שיהיו, יפים ככל שיהיו, חשובים ככל שיהיו, הבושה צריכה להיות נחלתם המתמדת של הפוגעים מינית, שלא יהיו זכאים עוד לכיבודים. דודו רוטמן מסביר כיצד מאבקן של הנפגעות ביצחק לאור לאורך השנים הוא אבן הדרך החשובה ביותר בכל הקשור לפגיעות מיניות בישראל
דודו רוטמן
עוד בנושא

כמו הרבה אנשים שהגיעו ללמוד ספרות עברית מאהבה גדולה ועם הררים של מחברות מביכות במגירה, גם אני מהר מאוד הבנתי שאני קורא הרבה יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב וליצור. זאת הייתה הנקודה שבה חלמתי שיום אחד אהיה מבקר חריף וסוכן תרבות חשוב כמו יצחק לאור.

כן. מעולם בחיי לא החלפתי מילה עם האיש, לא הכרתי אותו ואת מעלליו, לא למדתי בשיעורים שלו. קראתי בלהיטות ובקביעות את רשימותיו ב״תרבות וספרות״ (זה היה במשך תקופה ארוכה הדבר הראשון שקראתי בעיתון) ואת ספריו. אני מאוד אוהב חלקים גדולים משירתו, והפרוזה שלו תמיד מצליחה לעשות לי את מה שפרוזה אמורה לעשות: לעורר חוסר נחת קבוע ומטריד. מבלי שאכיר בעצם את האדם, הוא כנראה היה אחד החונכים האינטלקטואליים החשובים ביותר שלי.

כסטודנט לספרות בתל אביב בראשית המילניום, שמועות הגיעו אלי, ולא כל כך ידעתי מה לעשות איתן. כשאשכר אלדן חשפה באומץ את מה שחשפה לפני שמונה שנים, ואחריה נעמית מור חיים ורבות אחרות, רבות מדי, בעיקר התבאסתי מכך שאנשים מבריקים יכולים להיות גם חארות. לקח לי זמן, הרבה יותר מדי זמן, להבין שהשתיים הללו וחברותיהן אחראיות על מה שהוא ככל הנראה אבן הדרך החשובה ביותר בכל הקשור לפגיעות מיניות בישראל בשני העשורים שחלפו מכניסתו לספר החוקים הישראלי של החוק למניעת הטרדה מינית, ועד לקמפיין Metoo# – שבגרסתו הישראלית, פרשת לאור היא הורתו הרוחנית.

לכבוד סערת ביטול האירוע לכבודה של חדוה הרכבי במסגרת פסטיבל שירה בתל אביב, שהוא עד עתה הספיח האחרון של הפרשה, אני רוצה להציג כאן חמש סיבות לקביעה הזאת. יש עוד, אבל הן אלה, שלגבי לפחות, מבחינות את פרשת לאור מפרשות פגיעה מינית אחרות שהתרחשו באותם העשורים, כמו אלו שקשורות באנס הסדרתי קצב ובעבריין המין רמון, והן אלו שחייבו אותי להתמודד ולקבוע עמדה ברורה, אפילו פשטנית וכמעט שטחית בכל הקשור לפגיעות מיניות. כן שלא בטובתו, גם בעניין הזה יצחק לאור היה לחונך שלי:

1. כי יצחק לאור מעולם לא הורשע ולעולם, ככל הנראה, לא יורשע, אבל הוא נענש וימשיך להיענש (וטוב שכך). זו כנראה הסיבה הראשונה במעלה, וכאן אולי ראוי למען את המשוררת המופלאה חדוה הרכבי, שבימים האחרונים נתלתה דווקא בעניין זה בתגובה שפרסמה בפייסבוק. החוק שהתקבל בשנת 1997 הוא אחד החשובים והמתקדמים בעולם, שקבע רף מאד ברור לשאלה ״מהי פגיעה מינית״ מן הבחינה הפלילית. יש בכך כמובן הרבה טוב. כשמעשי נבלה מוגדרים כפשע אפשר לדרוש מהמדינה להעניש מנוולים. אבל היה לכך מחיר: הרף הפלילי הפך להיות, למשך תקופה ארוכה ובקרב ציבורים רחבים, הרף הבלעדי שעל פיו נקבע היחס לפגיעות מיניות. כאילו שאי אפשר להיות אדם רע, בלתי מוסרי, דוחה ואפילו אלים, בלי להיות פושע. כאילו שכל מי שלא הורשע כפושע – הוא לגיטימי ואפילו נורמטיבי. אני זוכר אישה קרובה ויקרה שניהלה אתי שיחות רבות במהלך משפט רמון, שבשלב מסוים אמרה בפשטות: "אני מקווה שאחרי שיזוכה אתה תקבל את זה שמדובר בשטויות". אמרתי לה שלא, ובאמת שלא הצלחתי אי אז להסביר היטב, אפילו לעצמי, למה. בסוף הוא הורשע בתקיפה מינית והיה לעבריין באופן רשמי. שנינו גילינו בשיחות מאוחרות יותר שזה לא באמת משנה את עמדות שנינו ביחס למעשה שבו הורשע.

עד 2009 נורא רצינו, לא מעט מיושבי הקפיטריה בגילמן, להכיר את לאור ושהוא יכיר אותנו. רצינו לראות את עצמנו מי שעוברים את הרף האינטלקטואלי והחברתי שמוצב בעצם ההיכרות שלו איתנו וההכרה שלו בנו

יצחק לאור אינו פושע במובן הפלילי. הוא לא הורשע. אבל ביחס אליו, וככל הזכור לי לראשונה, ובכל אופן בדרך הצלולה ביותר, נקבעה אמירה ברורה: אנשים רעים לא מקבלים לגיטימציה בקרב בני אדם שמחזיקים מעצמם מוסריים. בין אם הפרקליטות הגישה או לא.

2. כי יצחק לאור היה המקובל של הכיתה. אם הנקודה הקודמת נגעה לתפישות ששייכות לציבור הרחב, הרי שזו קשורה למעגל הקרוב. לא רק קרוב אצל לאור, אלא אצלי באופן אישי. אני שונא להשתמש במונח ״הון סימבולי״, בוודאי אחרי שעודד כרמלי ממארגני פסטיבל תל אביב תיאר את הפגיעות המיניות עצמן כהון סימבולי (של הנפגעות, כן?!). לכן אשתמש במונח ארכאי וילדותי: יצחק לאור היה נורא נורא מגניב. כל כך מגניב, שלא היית צריך להכיר אותו באופן אישי כדי לדעת את זה. עד שנת 2009 נורא רצינו, לא מעט מיושבי הקפיטריה בגילמן, להכיר את לאור ושהוא יכיר אותנו. רצינו לראות את עצמנו מי שעוברים את הרף האינטלקטואלי והחברתי שמוצב בעצם ההיכרות שלו איתנו וההכרה שלו בנו. זה היה אומר עלינו משהו שהיה חשוב מאד לזהות שלנו.

אשכר אלדן כהן בהפגנה ביום נגד אלימות כלפי נשים 2011. צילום: עמוד הפייסבוק של אשכר אלדן כהן
אשכר אלדן כהן בהפגנה ביום נגד אלימות כלפי נשים 2011. צילום: עמוד הפייסבוק של אשכר אלדן כהן

״איציק ענה לי למייל״; ״איציק אמר שאשלח ל׳מטעם׳״; ״הייתי בערב לכבוד הספר של איציק והיה מעולה. דיברו שם חיים ועזי וענת וכל הנערצים״; ״אל תשאלי, פתחתי פרופיל בפייסבוק ולאור חבר שלי״. צריך לשים לב, אני לא מדבר כאן על מעגל קרוב של חברות אישית וקרבה משפחתית. זו דילמה מסוג אחר לגמרי שדווקא אינה ייחודית למקרה של לאור ושבה עשוי להיתקל באמת כל אחד. מדובר בעניין אחר לגמרי – כאשר מתגלה לכל, שהלחשושים והקריצות לא יכולים להיות נסלחים עוד, ומי שבמידה רבה הקרבה אליו קובעת, גם בעיניך שלך, את ערכך, הוא אדם איום ונורא, זה גם יכול לומר משהו עליך. המאבק העיקש, בעיקר של נעמית מור חיים ואשכר אלדן ושל נפגעות נוספות ותומכות שלהן, הציג למעשה תובנה ברורה: המקובלים של הכיתה לא יכולים לעשות כל מה שהם רוצים. כאשר מור חיים פנתה לחבריה בפייסבוק ודרשה מהם לאנפרנד אותה או את לאור, היא בעצם אמרה: ״השם הזה כבר לא משמש סמל סטטוס שראוי לקשט בו את רשימת החברים. אתה יכול להתעצבן עלי ולבחור בו, אבל אז אתה צריך להגיד לעצמך שבחרת באדם פוגע מינית על פני מי שנפגעה מינית״.

לאור יכול היה להמשיך לכתוב ב״תרבות וספרות״ ואפילו למלא ערבים לכבוד ספריו, אבל הוא לא יכול עוד להיות תו תקן חברתי. יותר מכך – המקרה שלו הוכיח שפוגעים מינית אינם יכולים להיות כאלה.

3. כי יצחק לאור ומי שנשארו במעגל הקרוב שלו מחזיקים בעמדות מוסריות חשובות ונכונות כמעט בכל נושא אחר. כאשר התפוצצה במעצר מתוקשר פרשת הפגיעות המיניות של מי שעמד בראש קרן המטבע העולמית – דומיניק שטראוס כהן, נשמעו בשולי השיח התקשורתי כמה וכמה קולות שטוענים שהפגיעה במי שהיה המועמד הבטוח להנהיג את המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית היא מעשה חסר אחריות מבחינה פוליטית, שכן היא קוברת את הסיכוי של השמאל בצרפת לחזור לשלטון. עד כדי כך הגיעו הדברים שלפחות מתלוננת אחת סיפרה שאמה, פעילה מרכזית במפלגה, לחצה עליה באמצעות נימוק זה שלא להתלונן. המקרה של יצחק לאור דומה ולא דומה. מבחינה פוליטית, לאור ברוב מוחלט של התחומים היה מן הדוברים המרכזיים של השמאל הרדיקלי, האנטי-ציוני, בישראל. עמדותיו החשובות בנוגע לזכויות אדם, בנוגע לשליטה הישראלית בשטחים הכבושים, בנוגע לישראל כחברה צבאית, היו קול חשוב ואמיץ. זו הלוא הסיבה לכך ששמאי גליק, מהטיפוסים הנאלחים ביותר של ימנים שטרחנותם-אמנותם, היה מהראשונים להצטרף להאשמות כנגד לאור ובאופן ציני במיוחד. אכן, השתקת הקול של לאור היא מחיר שמבחינתי, כמי שקרוב אליו בחלק ניכר מן העמדות הפוליטיות שביטא, הוא כבד מאד. המאבק לדה-לגיטימציה של לאור בעצם חייב אנשים להכריע האם הם מוכנים לקבל פגיעה בציבור אחד, כדי להמשיך את מאבקו של ציבור אחר. זה לקח זמן, אבל רבים, רבים מאד, ענו בקול צלול שזו אינה אופציה מבחינתם והצעקה ״די לכיבוש״ קיבלה משמעויות נוספות.

סטטוס שכתבה קרן גרינבלט אחרי תגובתו של עודד כרמלי לביטול האירוע בפסטיבל
סטטוס שכתבה קרן גרינבלט אחרי תגובתו של עודד כרמלי לביטול האירוע בפסטיבל השירה

4. כי יצחק לאור לא קיבל אחריות, לא התנצל, וחמור מכך – תקף את מי שהתלוננו נגדו בכל הכלים שעמדו לרשותו. לכאורה, דווקא בנקודה זו לאור אינו שונה מרוב הגברים שנטען נגדם כי פגעו מינית. קשה להם, ואני מאמין להם בכך, לראות את עצמם כמו מי שהם באמת. הם באמת מאמינים שהם נרדפים על לא עוול בכפם ורוצים להשיב מלחמה. כך גם לאור שהשתמש בכל מה שהיה לו – ופורט למעלה – כובד משקלו המוסרי, החברתי, הפוליטי, מערכת קשריו בעיתונות, סמכותו כמבקר תרבות וכחוקר ספרות ואף כמשורר וקובע טעם, כדי לפגוע במי שהתלוננו נגדו. אבל הדברים כאן אינם עוסקים ביצחק לאור אלא ב״פרשת יצחק לאור״, כלומר בתגובה של הסובבים להתקפות על המתלוננות. כאשר בתגובה להאשמתה של אשכר אלדן באונס, לאור כתב בין השאר על שירתה הגרועה, הוא הפך לאחת הדמויות הנבזיות ביותר – מן הסוג שמופיע תדיר בפרוזה שלו.

תגובתו של לאור הוכיחה שפוגע הוא פוגע הוא פוגע, והוא לא יכול לטעון בשום דרך שהוא טוב יותר מכל חג׳בי, מגל, בוכריס, אפרתי או קצב. חמור מכך, מי שהתמידו בתמיכתם בו, יכולים ללהג עד מחר על פרשנויות שונות למונח ״אי הסכמה״ ועל ״סטנדרטים אחרים שהיו נהוגים פעם״ א-לה רחבעם זאבי, כאשר הם מדברים על הפגיעות עצמן. לא כאשר הם מדברים על התגובה של לאור להאשמות נגדו. המאבק העיקש, רב השנים, גובה המחיר הכבד, של הנפגעות ותומכיהן בלאור, הוכיח באופן ברור: מתקפה על נפגעות תקיפה מינית היא פשוט Undone. אם בהקשר לתקיפות מיניות מדובר לא פעם על ״מסכת ההשפלות שעוברת המתלוננת״ כעל ״אונס נוסף״, הרי שבמקרה זה עמידתן הנחושה של הנפגעות הוכיחה שהפוגעים מצדם ייאלצו לשלם על המתקפה הזו מחיר נוסף גם הם.

יש דברים חשובים מספרות

צריך להאמין למי שביקשו להעניק ללאור פרס מפעל חיים או ביקשו לשתף אותו בפסטיבל שירה הנערך בכספים ציבוריים. קשה להתווכח על איכויותיו של לאור כאמן יוצר או כמבקר גאון. אגב, גם על אלה של אייל גולן כזמר מבצע. אז ברור שהגאונות לא יכולה להיות גורם שמאפשר פשיעה מוסרית (בניגוד למה שכתב בזמנו חברו הטוב של לאור בטורו השבועי), אבל יש לכך משמעות נוספת: פגיעות מיניות, שהפוגע לא קיבל עליהן אחריות ולא התנצל עליהן, הן גורם שאנחנו כבר לא מוכנים לסבול כתשלום על חוויות אסתטיות. איכותיות ככל שתהיינה.

זכור לי משחק שהייתי משחק עם כמה וכמה מחבריי, כאשר למדתי את משמעותם של שני מושגים שהיו אז חדשים לי: אם אתה עומד לטבוע בלב ים, ותצטרך לבחור בין שתי סירות הצלה שאותן תצטרך לחלוק עם יושביהן – האחת תהיה מלאה ב״סחים״ והאחרת ב״דושים״, באיזו מהסירות תבחר? (לא אפשרתי לחכמולוגים את האופציה לטבוע) בעצם רציתי ללמוד האם סביבתי תעדיף לוותר על האסתטיקה או על האתיקה, על המוסר או על העניין. איני יכול לקבוע, דרך אגב, שבסביבה הקרובה תוצאות המשאל היו חד משמעיות.

בפרשת לאור נקבע סייג מאוד ברור לאסתטיקה, והוא נקבע דווקא ביום שבו אשכר אלדן בחרה לפרסם את שיריה ב״תרבות וספרות״ ולא בזמנים הארוכים שבהם מוסף זה, שבו מועסק לאור ככותב קבוע, הוחרם; מותר לכותבים גאונים להמשיך לכתוב בגאונות. מותר אפילו להנות מכתיבתם זו, גם אם תוך כדי תנועה חסרת נוחות על הכיסא. מה שבלתי אפשרי זה להעניק כיבודים ובמות ציבוריות לפוגעים מינית. לא בפרסים ציבוריים, לא בפסטיבלים שממומנים בכספי ציבור. גאונים ככל שיהיו, יפים ככל שיהיו, חשובים ככל שיהיו, הבושה צריכה להיות נחלתם המתמדת של הפוגעים מינית, וכיבודים אינם יכולים להיות עוד מרכיב בחייהם. על אלה הם יאלצו לוותר, וגם אנחנו, שכן יודעים להעריך כתיבה ראויה לשמה.

ד״ר דודו רוטמן הוא חוקר ספרות עברית ופולקלור

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    מי שמכונה ומוכר כשמאל בשטעטל שכאן, הם לרוב צבועים וגזענים כלפי המזרחים ועכשיו מתגלים גם כאנסים של נשים. לשטעטל שכאן דרושה מהפיכה מזרחית, שתשיט שוויון לכל בחוקה והפרדה בין הדת למדינה.

    1. דפנה

      רוצה הפיכה מזרחית? קבל את מנהיגיה: משה קצב, איציק מרדכי, אופק בוכריס, לירן חג'בי, סילבן שלום, ועוד ועוד אנסים מורשעים, מטרידים מינית, וכולם מזרחיים.
      אגב, גם אני רוצה שוויון לכל והפרדה בין דת למדינה, אבל מה בין שמיטה לענייני מיטה?

  2. עוזי ורדי

    אין לי שמץ של ספק באמיתות הטענות בדבר ביריונותו המשתלחת של יצחק לאור כלפי נשים (סיפרה לי על כך אשה לא ישראלית שמעולם לא נחשפה); מה גם שהוא אדם גס רוח בדרך כלל, גם כלפי זכרים. אך השאלה – שאיני יודע כיצד להשיב עליה – עד מתי אפשר וצריך לרדוף אדם על מעשיו בעבר. גם רוצחים שפלים משתחררים מהכלא אחרי 18 שנה. איני מדבר על שכחה וסליחה, אלא על החרמה. אשמח לשמוע דעות בעניין זה. עם זאת, ברור לי שדרישה הגיונית תהיה הודאה בהתנהגות הנלוזה ובקשת סליחה כנה מן הנפגעות (הרבות, במקרה של לאור).

  3. אלי

    אין צורך להלל את לאור רק כדי לגנות אותו ולתמוך בהחרמתו. אפשר להחרים גם נוכלים סוג ב'. לא נראה שלאור עצמו מתרגש מכך שהוא מוחרם, לאור העביר את חייו בבכיינות אינסופית ותמיד חשב, שנעשה לו עוול גדול בכל פינה: פעם מנעו ממנו קביעות בגלל עמדותיו הפוליטיות ופעם בגלל החשש מפני גאונותו. כך הוא סיפר שנמנע ממנה פרנסה באקדמיה למרות "הישגיו", כאשר למעשה הוא אינטלקטואל כושל, וחרף העובדה שהוא בילה את מרבית חייו כעסקן סטודנטיאלי, רק כשהוא הגיע לגיל 50 הוא הצליח לקבל תואר דוקטור. לאור היה תמיד שרלטן שכותב ביקורת של אלפיים מילים שכולה רכילות על ספר בלי לומר דבר על הכתוב בו. בסוף התגלה גם שהוא עבריין מין.

  4. סמולן

    מה שאתה אולי לא מבין (ואולי כן) זה שאין אנטי ציונות אחרת. במהותה, הטענה שלפיה שיהודים אסורים להתאגד כמדינה, אסורים בריבונות, חירות, ושליטה עצמית, היא לעולם טענה שאינה מכירה באוטונומיה, בחירות, בכבוד.
    במקרה של לאור, כדאי לזכור שהאיש לא הורשע ואף לא הואשם. אמנם, גם אני שמעתי שהקשרים שהופעלו לצורך העניין, משוקן ועד אחרון המשוררים, היו מסוגלים גם להעלים "שתי נכבות", כמאמר האעש שדיבר על הקשרים. אלא שהוא לא מקור אמין במיוחד, וגם שני האחרים לא.

    מה שכן, ואין צורך כאן להתלות בזכרון של טרול וירטואלי כמוני, הם שלושת מאמרי התמיכה שפורסמו בהארץ עם פרוץ הפרשה. אלון עידן, בני ציפר וחנוך מרמרי הודיעו בבהירות, שעמדותיו ומחשבותיו של לאור חשובים לעתון עד כדי כך, שגם אם יורשע ימשיך לפרסם בו.
    יחד עם טענות ההגנה של לאור, הלכה והצטיירה תמונה שבמרכזה עתון הארץ, המעסיק אנשים מוכשרים בשכר נמוך + הטבת התעללות מסויימת, שבמקרה של לאור נגעה בוודאי לעובדות העתון, כמו גם לנשים אחרות בשמאל האקטיביסטי.

    לי אישית, ההטבה ורשת הבטחון השוקנית נראו קשות פי מאה מכל מקרה של אדם שכשל דיו להשתמש בהן. אבל עם הזמן, הן הפכו לכדי עמדה שיטתית, כעין אחוות מנצלים: הם מתחזקים עתון שרואה את עצמו כאי של אנושיות בים של תתי אדם. ובתוכו, קיימים אנשים עליונים, שתתות האדם בוודאי מותרות להן אבל גם בנות חווה, והעתון יפעיל את עסקיו בכדי לתמוך הן בקיום הדעה הזו והן כדי לשמר את אופן החיים הנגזר ממנה, ובוודאי שהוא יתמוך ברמיסת יהודים וחזרה לדיכוי ההיסטורי: עקרונית, העיתון נמצא בצד המדכאים.

    יש כבוד מסויים, עצום ורב, בקיומו של אותו פסאודו-שמאל שהחרים את לאור הרבה לפני שנודעו ההטרדות בהפגנות בבלעין, ולפני קמפיין גם אני. ויש קו ישר המחבר בין הפסאודו שמאל הזה ובין הציבור הציוני העצום, שבחר לשלוח לכלא נשיא מדינה על אונס, לסיים כהונה של שר שנישק בהפתעה, ולהוריד לדרגת טוראי את אלוף שלושת הפיקודים. כל אלו בוצעו בפחד גדול וזעם ענק, ובוצעו מתוך התנועה הציונית שניסתה לשמור על מחנה טהור, על אף ההתלבטויות (המוסריות במקרה של מרדכי, נורמטיביות במקרה של רמון ולא קיימות אצל קצב). הסדר הסיבתי מדגים, והיטב, שהאנטי ציונות חייבת לציונות לא רק את קיומה הפיסי והכלכלי, אלא גם את החוקים ןהנורמות שמצמצמות את ניצול הנשים בה. ועדיין, היה זה הציבור הלא-באמת-שמאלני שעשה כאן את העבודה. שכן אנטי ציונות, בסופו של דבר, היא תמיכה בהכפפת יהודים לאונס, מוות וגרוע מהם.

  5. נתן

    תארו לכם שלאור היה מזרחי ? המאמר שהיינו רואים פה ב"העוקץ" היה " איפה היה השמאל האשכנזי הצבוע כשדן בן אמוץ תקף קטינות?".

    1. אילנה

      תודה לך יצחק לאור. תמיד היית עבורנו דגל או סמל, גדול מהחיים. קודם היית מושא להערצה. עכשיו אתה מסמל עבורנו את כל מה שגס ומגעיל ולא מוסרי. לא נוח לנו עם כל הסיפורים והלכלוך. אין מישהו בשמאל או בסביבה שלא מתעב אותך. לכל אחד, כמעט בלי יוצא מהכלל, יש איזה זיכרון, או סיפור, או משהו שהוא שמע ממישהו. אז באמת תודה. הקמפיין שלנו לא יכול היה להיות כל כך צודק ומוסרי בלעדיך

    2. ג. אביבי

      באמת, איפה היה ה"שמאל" הלבן הזה שידע על מעלליו של בן אמוץ? ומדוע היום – כמו הימין המתחפש לשמאל כמוך – לא מסתייגים ממנו?

  6. אחד

    לד"ר דודו רוטמן
    משל:
    התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית) ביצעה ב-1938 תחת שרביטו של המנצח הגדול ארטורו טוסקניני את הפתיחה "אמני השירה מנירנברג". המנצח עצמו סבר כי "ביצוע הפתיחה מהווה אות מחאה כנגד התפשטות "הדבר החום" באירופה" וכי "אסור להשאיר את וגנר לנאצים".
    והנמשל:
    יצחק לאור.