שאלות שמרצ חייבת לשאול את עצמה

כמה נוח להתקומם על העם שעבר התבהמות, התקרנפות, פשיזציה, שיסוע, דיכוי ועינוי – שסימאו את עיניו מהפתרון הניצב מולו, אבל אם אנחנו חפצים בשינוי אמיתי, עלינו לאתגר את עצמנו במבט פנימה. לקראת אירוע "הפריפריות מתאגדות" שיתקיים הערב
אופיר כלפה ומאור הוימן

זה כבר ריטואל ידוע: אחרי כל אירוע אקטואלי מגיעים הפוסטים של חברי הכנסת של מרצ. תמיד שנונים, חריפים ומלאי תוכחה, שמאפשרים לנו, התומכות, להתבשם בטוהר עמדותינו ולהתגאות בנבחרינו שאינן מתפשרות, ולהזדעזע דרך מילותיהם המדויקות מהמציאות הישראלית.

אולם כששואלות מדוע מרצ נהפכה למפלגת בוטיק, התשובות אף פעם אינן מובילות לחשבון נפש, אלא לניתוח מעמיק של תהליכים בעם, שבמצבו התקין והטבעי אמור לראות במרצ משיח על חמור לבן. כמה נוח להתקומם על העם שעבר התבהמות, התקרנפות, פשיזציה, שיסוע, דיכוי ועינוי – שסימאו את עיניו מהפתרון הניצב מולו.

במרצ יודעות לחזור על המנטרה של לקיחת אחריות על הצד הישראלי בסכסוך, של הצורך לסיים הכיבוש וליזום משא ומתן לשלום. אותה קריאה לחשבון נפש צריכה להישמע גם ביחס למרצ עצמה, ככוח שאמור להוביל את הפיוס, את השוויון, את הקידמה ואת הסולידריות, ולא רק לבכות על מר גורלו.

הערב (ג') ייערך בקפה נווה שאנן אירוע הפריפריות מתאגדות, שבו יעלו השאלות האלה, ונשמיע קולות ברוח הזאת, שמעדיפה איחוד כוחות על פני בדלנות וצדקנות. האירוע הוא פרי שיתוף פעולה בין פרויקט "הערסים באים – המהפכה מתחילה בשמאל" שיזמו רבות ורבים שמזדהים עם ערכי השמאל ומרגישים שאין להם ייצוג ובית פוליטי לבין סניף מרצ תל אביב-יפו, ויישאו בו דברים חברי מועצת העיר, חברי כנסת של מרצ, חברי ועידת מרצ ופעילים חברתיים.

בעינינו, אלה השאלות שיש להניח בתשתיתו של תהליך הבירור העצמי הזה.
1. האם אנחנו מאמינים ביכולתנו ליצור מציאות אחרת?

באמירת דבר צודק, מנוסח היטב, מצוחצח וחד על פרשות השחיתות של נתניהו יש אלמנט מזכך. כשאנחנו מתייחסות למצב שנראה לנו אבסורדי כל כך, אנחנו למעשה מזכירים לעצמנו כמה אנחנו הפוכות מזה. אנחנו נהנות לראות את הפרשות נחשפות, להזדעזע מהן, להפגין נגדן – כי בכל מהלך כזה אנחנו מבדילים את עצמנו מהמושא ללעג, יהיה זה ראש הממשלה, יו"ר הקואליציה או ראש העיר.

יצירה של סדר יום חדש לא מסבה סיפוק מיידי כמו זה שמסבה התעללות בגוויית התדמית של נתניהו, אבל היא עשויה לחולל שינוי משמעותי יותר, כי זאת בחירה בתקווה על פני ייאוש

יצירה של סדר יום חדש אינה מלווה בתחושה כזאת. נכנסות למגרש שהוא לעתים ריק, ולעתים יש בו משחק שאנחנו מבינים את כלליו, רוצות להשתלב בו – אך להנהיג שיטה אחרת. זה לא מסב סיפוק מיידי כמו זה שמסבה התעללות בגוויית התדמית של נתניהו בתקשורת, אבל זה מחולל שינוי משמעותי יותר, כי זאת בחירה בתקווה על פני ייאוש. הרי מה כל כך נעים במבט מהצד בקרבות הבוץ בין נבחרים מושחתים? שנשארות נקיות.

אם רוצים להישאר נקיים, טהורים וזכים – אפשר להמשיך בקו הזה. אם רוצות לחולל שינוי משמעותי – צריך להתלכלך, לשחק קצת לפי כללים שאינם מקובלים עלינו, כדי לשנות אותם בהמשך.

אנחנו יוצאים לפעולה שלנו מתוך ביקורת על המצב הקיים – על ההנהגה שלא מייצגת אותנו, על סדר היום, על השיח הציבורי, על המציאות החברתית. רוצות לערבב הכל וליצור משהו אחר, אבל במקום לחטוף את המושכות לידינו – רק קופצים על הכרכרה ומדברות עם מי שנמצא עליה. כל שינוי במצב כזה יהיה רק למראית עין, ולא ישנה באמת את הכיוון שאליו החברה דוהרת.

2. מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי לחולל שינוי אמיתי?

אופוזיציה נמצאת מעצם הגדרתה במיעוט. כל המנגנונים הדמוקרטיים חייבים אמנם להתחשב בדעתה ולא לפגוע בה, אך היא לעולם לא תהיה זאת שקובעת את סדר היום. קואליציה, במשמעותה המקורית ולא בשימושה הרווח (קואליציה פרלמנטרית – איחוד סיעות שהמכנה המשותף היחיד ביניהן הוא הרצון לשמר את כוחן), היא אחדות רעיונית. יש בה הסכמה רחבה לא רק על רעיונות גדולים וחשובים, כמו חתירה לשוויון ולשלום, אלא גם על הדרכים הנכונות והאפקטיביות ביותר לקידומם. מטרתם של שיתופי הפעולה לא צריכה להיות צבירת כוח משחית, אלא סדר יום אחר, שאין בו מאבק בין קבוצות על ליטרת בשר – אלא שיח מפרה ושאיפה לטוב משותף. יצירה של שיתופי פעולה כאלה מחייבת צניעות ונכונות אמיתית לפשרות.

3. האם אנחנו מוכנות להשתנות כדי לשנות?

אנחנו רוצות לנצח, וכדי לנצח צריך לגייס. יצירת הסכמה רחבה היא בוודאי קשה יותר מהתבצרות בעמדה ומהנהון בחוג החברות הקרוב, ופעמים רבות גם לסיפוק ממנה ייקח יותר זמן להגיע, אבל בחברה דמוקרטית יש צורך לעשות נפשות כדי לקדם רעיון. לשם כך, הרעיון לא יכול להיות דומם, שהקבוצה המחזיקה בו מצפה מהשאר להתאים את עצמם אליו. הוא חייב להיות רעיון שכל אדם שמצטרף אליו מחולל בו שינוי, ודרכו גם בחברות המחזיקות בו. זה צריך להתבטא בגישה שאיתה מגיעים לשיח – לא כדי למכור רעיון שמחזיקות בו ולהטמיע אל תוכו עוד ועוד יחידים וקבוצות, אלא כדי לקיים שיח שוויוני שמתווה ביחד את הדרך שהולכות בה.

4. האם אנחנו מצליחים לראות את המציאות משתנה לטובה?

כל מצב עניינים אפשר לראות כתוצאה או כהזדמנות. עלינו להזכיר לעצמנו שהמצב הקיים אינו לוח תוצאות סופי אלא לוח משחק, להכיר אותו על בוריו ולראות את אפשרויות השינוי שיש בו. זהו המעבר מהיציע למגרש, מהסתכלות סטטית להסתכלות דינמית, שרק באמצעותו נצא מתודעה של ייאוש והשלמה לתודעה של תקווה וחזון.

5. האם הפוליטיקה שלנו תואמת את עולמנו הערכי?

משימות היום-יום שואבות אותנו ואת האנרגיה שלנו. הן העשייה החשובה שמשנה את מציאות חיינו, אך הן יכולות במהרה להיהפך ללב העניין, בהיעדר ציר רעיוני איתן. כדי להיות נאמנים לעצמנו, עלינו ליצור איחוד של עולם רוחני, ולא רק של אינטרסים פוליטיים. המרכז שהעיניים נשואות אליו מבוסס על עקרונות ברורים, והבירור המשותף מאפשר להתאים את המציאות ולקרב אותה אל אותם חלומות. חיים בעולם הרוח לא יביאו לשינוי, וכמוהם גם חיים בעולם החומר.

יש עוד שאלות רבות שעולות, כמו מהם השינויים הקונקרטיים שצריכים להתרחש במרצ ובפוליטיקה הישראלית; איך מוטב להתמודד עם המשבר הדמוקרטי של אי-אמון במפלגות ובאילו אופנים תהיה ההנהגה החדשה שונה מהקודמת.

אופיר כלפה מקיבוץ גבים הוא פעיל חברתי ופוליטי, חבר ועידת מרצ

מאור הוימן הוא עורך ב-TheMarker ואקטיביסט להט"בי, חבר ועידת מרצ

כרזה של מרצ לקראת שנת 2018
כרזה של מרצ לקראת שנת 2018
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עודד אסף

    הרבה כוונות יפות במאמר זה. יפות! אך – צר לי לומר זאת – לא יכולתי למצוא בו דברים קונקרטיים, מנומקים בדרך בהירה ומדויקת, כאלה שמצביעים על פעולה בעלת תוקף. חידושים – ודאי שלא מצאתי בו. זמן רב, רב מדי, אנחנו קוראים ושומעים על 'נכונות לפשרות', על 'הסכמה רחבה' ועל אופוזיציה עתירת פיוס ושופעת חיבוקים שתושיע, סוף סוף את המולדת ע"י פשרות והסכמות רחבות ומה לא. את התוצאות ה'מרשימות' ראינו והרגשנו כבר עשרות שנים. ומה הן ה'פשרות', שעליהן אמורים הנאבקים למען שינוי יסודי ועמוק בתרבות הפוליטית בישראל, במשטר, ובמבנים הכלכליים-חברתיים-פוליטיים (שלא לדבר על הכיבוש ועל מפעל ההתנחלויות ועל הניאו-פונדמנטליזם המשולב במיליטריזם) לקדם? 'פשרות' – עם מי? עם מי שמתנגד לכל השינויים האלה? ואם כך, במה תועיל 'ההסכמה הרחבה' ( שממילא קיימת בישראל, בחלקו המרכזי של הקונסנזוס – בצד ימין ובצד 'השמאל הציוני' ברובו, וגם בתחום האפור הנקרא 'מרכז')? היא תתרום רק לכך שמה שהיה – הוא שיהיה.

    ארצה מאוד לדעת גם מה טיבו של אותו 'איחוד עולם רוחני', שהמאמר מציע, ומדוע, בכלל – בחברה הרוצה להיות מגוונת, פתוחה וסובלנית – צריך 'איחוד' שכזה. ואם השאיפה היא רק ל'איחוד' מסוג זה ול'הסכמה רחבה' וכו' וכו' -לשם מה צריך אופוזיציה? ובייחוד :לשם מה מתייצבים בפומבי בשמו של 'שמאל' ? אפשר, פשוט, להצטרף למפלגת הכל-בכל , בנוסח שתי המפלגות הגדולות בארה"ב, ובהתאם לכך ל'ממשלת אחדות לאומית', והרי לכם הסכמה רחבה של ממש. שינוי אמיתי בדרך זו? נו… אז לא כל כך…

    ולא ברור לי מה פירוש 'רעיון דומם' ( כך זה מנוסח במאמר); הרי יש בעולמנו ובארצנו הרבה רעיונות מחודדים היטב, מנומקים, ביקורתיים ואף חתרניים, וכל הרוצה יכול לשמוע אותם, לקרוא , להרהר בהם ולהחליט אם הוא שותף להם ולמי שמנסח אותם. ייתכן, כמובן, שבמרצ ובוועידת מרצ אין שפע של רעיונות מסוג זה. ואם כך הם פני הדברים, יש לשקול את עצם ההצדקה לקיומו של גוף פוליטי כזה, שכותרתו היא 'שמאל'. באותה מידה אינני מבין את ההנחה שכל רעיון פוליטי בעל תוקף אמור להיות משהו ש'כל המצטרף אליו מחולל בו שינוי'. איזה שינוי? באיזה מינון של שינויים? ואם כל אחד ישנה משהו בתשתית הרעיון כראות עיניו, מה יישאר, בכלל, מהרעיון, ולשם מה לנפנף בו או בשרידים המחוררים שייוותרו ממנו?

    הלו, זאת אופוזיציה? זה באמת 'שמאל'?