string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

גם כשעוזבים את הטיטאניק השוקעת

קהילות המהגרים החדשות לא מצאו מזור אמיתי לכאב הישראליות שלהם. הזיכרון של עשרות שנים בישראל, על כל צרותיה ובעיותיה, כיבושיה, הדרותיה ודיכוייה, עדיין מעצב את תבנית נוף מולדתם. מענה לניסן שור
מתי שמואלוף

משורר וסופר. ב-2014 ראה אור "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת זמורה-ביתן. עובד על רומן ראשון

בסרטון של ניסן שור "אף אחד לא רוצה לחיות בישראל" הוא מדבר על העזיבה של רבים את ישראל. הוא מציין שגם בני ובנות האליטות, גם ילדי חברי הכנסת, אלו מהאופוזיציה ואלו מהקואליציה – כולם נשלחים החוצה מהטיטאניק השוקעת. "מי יישאר בארץ?" שואל ניסן שור ועונה, "קנאי דת והלאומנים." לכאורה, בתור מי שגר בין ברלין ות"א, אני אמור להיות הנמען המיידי של כזה נאום להסכים איתו על ירידתה של התרבות הישראלית ועל התשובה בהגירה החוצה, או בהבנת הכאב של אלו שנשארים מאחור ואין להם את הפריבילגיה לעזוב את ישראל. אך אני רוצה להציג דעה אחרת, שלא מקובלת על השמאל הנמצא בקינה תמידית.

אני רוצה לענות לניסן שור מתוך שני צירים של מחשבה, הציר הראשון על הפלורליזם בתרבות הישראלית והציר השני על ההישגים של המאבק המזרחי שמתוכם אני ומפיק תובנות על הסוגיה המורכבת של הגירה.

ראשית הייתי רוצה להסכים עם ניסן שור לגבי הדרך הפוליטית המדרדרת במדרון חלקלק ומתנערת מכל רכיב ליברלי, ודמוקרטי ובו בזמן על השחיתות הגואה. הלאומנות משתמשת באויב נצחי כדי להסיט את תשומת הלב מהפערים ההולכים וגדלים. השיטה של הפרד ומשול מיושמת גם בתוך ישראל וגם מחוצה לה. השלטון דואג ללבות את השינאה והאיבה כדי שברית מוחלשים לא תאיים על חלוקת השלל בביזה המתקיימת יום יום. אבל, וכאן אני נפרד משור, הפסיפס התרבותי בישראל דווקא מעיד על תרבות מזרח תיכונית הולכת וגוברת. המוזיקאים, המשוררים, הציירים ואנשי הרוח מעמידים חזית איתנה בתוך התרבות. סרטים, ספרים, תערוכות ואסופות כולם מדמיינים את היום שאחרי. לרגע הוא יכול להיות הרגע של הקטסטרופה, כמו באלבום של הבילויים או הרגע של השיבה והפיוס, כמו למשל באסופה "עוודה" שיצאה בהוצאת זוכרות ופרדס, על סיפורים שמדמיינים את השיבה לישראל של הפליטים הפלסטינים, שלה תרמתי סיפור על בחור יהודי עיראקי שנוסע לבגדד, ועל בחור פלסטיני שחוזר ליפו, ועל מפגש סולידרי ביניהם.

התרבות בישראל נעשתה יותר פלורליסטית, ויש לכך דוגמאות רבות. היא מסמנת את מסילות הרכבת שיום אחד בתוכה יעלו רכבות הפוליטיקה וייכנסו לעמדות המדומיינות של הגיבורים והגיבורות של התרבות המזרח תיכונית הישראלית. לעתים התרבות רחוקה שנות אור מהפוליטיקה, כמו בימים שלנו, אך יהיה זה לא חכם לקבור אותה, יחד עם הביקורת על הפוליטיקה הישראלית.

הטיעון השני שלי הוא שהגירה אינה פותרת את המצב. ניסן שור מתאר בדיוק סוציולוגי מצב שבו אליטה שלמה משלחת את ילדיה החוצה, מעמד בינוני מוחלש מחפש אלטרנטיבות בחו"ל באמצעות השגת דרכונים אירופאיים; הוא מתאר הרגשה פנימית של גטו, של אין מוצא, של מצב לחימה בלתי פוסק, מצב חרדה מתמשך, פער עצום בין הרחוב הרעב לבין הרקובים השבעים בשלטון. יחד עם זאת, לדעתי, התפיסה הבינארית לפיה עזיבה פותרת את המצב יסודה בטעות. הרבה ישראלים נוטים לחשוב כך, אבל המאבק המזרחי לימד אותי שהגירה היא מצב של תודעה, ואי אפשר בתוך כמה דורות להעלים את רצפי הזיכרון. הקהילות החדשות של המהגרים שעזבו את ישראל, לא מצליחים להביא מזור אמיתי לכאב הישראליות שלהם. הזיכרון של עשרות שנים בישראל, על כל צרותיה ובעיותיה, כיבושיה, הדרותיה ודיכוייה, עדיין מעצב את תבנית נוף מולדתם. והם נושאים את הזיכרון הזה אל מול הביקורת של הב.ד.ס או שהם צריכים לשמש כתמונת פוסטר ל"יהודי" באירופה. הם מוחים נגד הכיבוש גם מחוץ לישראל ומחפשים פתרונות, גם כשהייאוש שלהם נעשה יותר נוח, ואין להם מלחמה או טרור תמידיים.

ישראלים נוטים לחשוב שהגירה פותרת בעיות, אבל המאבק המזרחי לימד אותי שהגירה היא מצב של תודעה, ואי אפשר בכמה דורות להעלים את רצפי הזיכרון

אנשים חושבים שהגירה תפתור את בעיות המהגרים. אך היא לא. מחוץ לישראל נוצרות קהילות פוסט ישראליות, והן בדיאלוג מורכב עם העבר, ההווה והעתיד, חרף העובדה שקיים טריז בין ישראל והדיאספורה שלה [בין היתר, עם סגירת פרס ספיר לכותבים המתגוררים מחוץ לישראל].

גם ישראל היא מדינת מהגרים בהכחשה. אך אם מבקשים להתייחס לרצפים של ההגירה והגלות ומחזירים להווה, אז כך גם מבינים שלא באמת נוצר חיץ, כשעוזבים את ישראל. אמנם יש רגע שבו הזהות מתפרקת לרסיסים וצריך להרכיב אותה מחדש, אך יש רכיבים זהותיים שאי אפשר להותיר מאחור. כל עוד הכיבוש נמשך, ניסן שור,  גם בחו"ל תמצא את עצמך נאבק בשאלה הזאת, מדי יום, כשתפגוש מי ממיליוני הגולים הפלסטינים הפזורים ברחבי העולם, כשתיתקל בסוגיות האלה דרך עיניים "זרות" או כשתסתכל על עצמך במראה.

החשיבה הבינארית שלפיה רע לי, אני עוזב ואז טוב לי, היא פנטזיה ותו לא. במציאות אם רע לי בישראל ואני עוזב, ממשיך להיות לי רע, כשאני קורא חדשות. ממשיך להיות רע, גם אם אחליט להתעלם לגמרי מישראל, על כל זיכרונות הילדות שלי, על שפת ביה"ס שלי ושפת אימי (במקרה שלי – עיראקית), ועל ההווה הכובש שלה, גם אז יהיה לי רע. אני לא יכול להתעלם מחלקים כה משמעותיים ועמוקים בתוכי.

השמאל המקונן שמייצג ניסן שור אינו מצליח להכיל את מלוא המורכבויות של ישראל. הוא לא מכיר בכך שהתרבות מכילה כבר תשובות לשאלות שהפוליטיקה נכשלת בהם. התשובה שמעניק השמאל המקונן של ניסן שור, היא תמונת מראה של ישראל, לפיה עזבתי ומצאתי גאולה. אך הדרך לגאולה "אירופית" ארוכה, מפותלת ומורכבת, בדיוק כמו הדרך שהובילה את היהודים האשכנזים מאירופה למזה"ת ואת יהודי המזה"ת לישראל.

איפה זה חו"ל

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי מְחַכֶּה לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי שֶׁיַּחְזְרוּ
מִחוּץ לָאָרֶץ, כִּי לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ חוּץ מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת
וּפִתְאוֹם, אֲנִי זֶה שֶׁגָּר בַּחוּץ.
אֲבָל אֲנִי, גָּר בָּאָרֶץ, בְּגֶרְמַנְיָה,
בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין אֶת הַמִּלָּה "חוּ"ל"
אֲנָשִׁים מִתְגַּלְגְּלִים חָפְשִׁי מִחוּץ, לַחוּץ,
מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִשָּׂפָה לְשָׂפָה,
מִתְעוֹרְרִים, הָאֲנָשִׁים הַלֹּא נְכוֹנִים
בַּתְּקוּפָה הַלֹּא
נְכוֹנָה

השיר מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", הוצאת פרדס, 2017

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עוזי ורדי

    ניסן שור הוא גרפומן חסר תקנה, וטיפש. מיותר להתייחס לגיבוביו האוויליים.

  2. רחמן חיים

    אל דאגה. המהפכה המזרחית בוא תבוא ותזרוק את כל המושחתים והגזענים אל מקומם הראוי, בפח הזבל של ההיסטוריה. רק עניין של זמן.

  3. אנה

    שור הוא פרובוקטור מאגניב, שמייצג עמדה שמרנית, שבין היתר מאפיינת את השמאל הישן. עם כל הקשיים והלאומנות המושחתת כיום, טוב שלפחות העמדות שלו מאבדות מהלגיטימיות. וזה קורה בעיקר בגלל שהעמדות האלה לא מצליחות לרפא ולהציע אלטרנטיבה לחושך החברתי פוליטי. יש סיכוי שעל ההריסות של השמאל הישן, שנפל ב77 ואח"כ נפל שוב ב2000 וב2008, יקום שמאל פלורליסטי שחותר לקיום לגיטימי עבור שני העמים והעצמה מתוך ריבוי תרבויות וטשטוש של גבולות ביניהם. הגירה יכולה בהחלט להיות פתרון, אפילו חלקי, אבל זה פתרון ליחידים. מי שנשאר מחובר לכאן, כדאי שיפעל לפתרון כאן.