string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • bds
    ברוגז לעולמים
    מורה נבוכים לטענות יהודים ותאומיהם הסיאמיים כלפי הבד"ס
  • מירירגב
    סרט רע
    כשמירי רגב החליטה להלאים את הקולנוע בשם המזרחיוּת

הציונות הדתית וצה"ל: רומן חולני

גם אם נצא מנקודת הנחה שהצבא הכרחי להמשך קיומנו, אין זה אומר כלל שעלינו להתגאות בו. ממש כשם שאיננו מתגאים בכך שאנו עושים צרכים, על אף שלולא היינו עושים זאת לא היינו מתקיימים 'אפילו שעה אחת'
נועם אורן

שר החינוך, נפתלי בנט, השיק לאחרונה תכנית לעידוד המוטיבציה של תלמידי תיכון להתגייס ליחידות קרביות. כחלק מהתכנית, בסיסי צבא קרביים יאמצו מוסדות חינוך ובמסגרת זו יתקיימו ביקורים של תלמידי תיכון בבסיסים וביקורים של קצינים בבתי הספר.

אימוץ בסיסים קרביים בבתי הספר הוא עניין מזעזע, אם כי לאור היחס השגוי למקומו של צה"ל בחברה הישראלית קשה לומר שמפתיע. גם אם נצא מנקודת הנחה שהצבא הכרחי להמשך קיומנו, אין זה אומר כלל שעלינו להתגאות בו. ממש כשם שאיננו מתגאים בכך שאנו עושים צרכים, על אף שלולא היינו עושים זאת לא היינו מתקיימים 'אפילו שעה אחת' (כמילות התפילה). כאשר אנו עושים את צרכינו, איננו עושים זאת בגאווה ולעיני כל, אלא אנו הולכים לחדר מסוגר ועושים בו את שעלינו לעשות. באופן דומה, עלינו להצטער יום יום על כך שאנו נאלצים לשאת נשק ולעתים אף להשתמש בו. אני מניח שרבים יזדעזעו לנוכח ההשוואה הזו ואני יכול לומר בתגובה רק דבר אחד: מוטב לאדם להתגאות בצרכיו מאשר בכך שהוא הורג.

אני מכיר בקיומם של היבטים תועלתניים, ואם אכן יש חוסר כוח אדם ביחידות הקרביות אז צריך להשתמש באמצעים כאלו או אחרים בכדי לפתור את הבעיה. אך הבחירה לפתור את הבעיה באמצעות תחושת גאווה בדברים שאל לנו להתגאות בהם היא בעייתית ביותר. במלים אחרות, המטרה של בנט אינה בהכרח בעייתית אך התלהבות היתר ורוח התכנית היא זו שצורמת. יישום התוכנית של בנט כמוה כהתגאות בעשיית צרכינו הקיומיים – צרכים אשר עלינו להצניע אותם ולא להתרברב בהם.

חלק מהקוראים עשויים להסתייג מהיחס שלי לגבי תפקיד הצבא בחברה הישראלית. לדעתם, אם המצב הוא כזה שמוצדק בו להשתמש בנשק, אזי עלינו לשמוח שאנו עושים את הדבר הצודק. אך תפיסה זו שגויה לחלוטין. תארו מצב שבו אדם צריך להחליט אם להסית רכבת שעתידה לפגוע בחמישה אנשים כך שהיא תפגע רק באדם אחד. בהנחה שאנו מאמינים שאותו אדם נדרש מוסרית להסית את הרכבת, את מי תעריכו יותר? אדם כזה שישמח בלב שלם על הצלת ארבעה אנשים או אדם שיעשה זאת אך יהיה בו מן הצער על הפגיעה באדם אחד? נראה די ברור שהאפשרות השנייה קוסמת לנו יותר. כלומר, כאשר גם כשאנו עושים את 'הרע במיעוטו' אל לנו להתייחס אליו כאל 'טוב' שכן הוא אינו טוב. כך גם בהקשר שלנו, גם אם קיומו של הצבא והמלחמות הוא כורח המציאות אין זה אומר שעלינו לשמוח בכך שאנו ממלאים את חובתנו. עלינו, לפחות במידה מסוימת, להתאבל על כך שזה כורח המציאות.

לציונות הדתית נודע רומן ארוך וחולני עם הצבא. יוזמו הוא מנהיגה של הציונות הדתית עם קום המדינה – הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו של הרב אברהם יצחק קוק המוכר לכולם. כך, למשל, הוא ייחס למדי צה"ל "קדושה עצמית-מקורית" ואף השתמש בביטוי "קדושת הטנק". (שיחת רבנו, יום העצמאות תשכ"ז, מזמור י"ט למדינת ישראל, סע' 11, עמ' 76)

גם אם קיומו של הצבא והמלחמות הוא כורח המציאות אין זה אומר שעלינו לשמוח בכך שאנו ממלאים את חובתנו. עלינו, לפחות במידה מסוימת, להתאבל על כך שזה כורח המציאות.

סיפורים דומים קיימים גם על שותפו לדרך של הרב צבי יהודה – הרב הנזיר (הרב דוד כהן). מסופר למשל שכאשר אחד מתלמידיו של הרב הנזיר חזר לראשונה עם נשק מהצבא הרב ראה אותו וביקש ממנו את הנשק. כאשר הרב קיבל את הנשק הוא רקד איתו כאילו הייתה אהובתו. אפשר אולי להבין מדוע אותו דור – שידע שואה, וראה את זוועות הנאצים באירופה, היה עד לאחיו המתים בהמוניהם יחוש כזו שמחה, גאוה לאומית – בראותו את עמו קם להגן על עצמו וקובע לו מקום בהיסטוריה. אך אין כל הצדקה להמשיך את אותו הקו גם בדורנו שכן אנו עם ריבוני ועצמאי עם מערכת ביטחון מוצקה. לדור שלנו נועדה משימה אחרת, המשימה לתבוע אמות מידה מוסריות בד בבד עם שמירה על הבסיס הקיומי. לצערי, הקו הזה ממשיך ואף מתעצם. אחד מתלמידיו המובהקים של הרב צבי יהודה, הרב שלמה אבינר, כתב את הדברים הבאים:

"גם המלחמות בדורנו, מלחמת שחרור ומלחמת הגנה כאחד, הן מוסריות בתכלית המוסריות. גם חיילנו הם המוסריים בתכלית. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע", לא אירא לעשות רע." (מחיל אל חיל, כרך א', ירושלים תשנ"ט, עמ' 114)

מבחינתו של הרב אבינר הצבא הוא כה קדוש שאין חשש שהוא יפעל באופן לא מוסרי. עצמיותו של הצבא הזה היא היא המוסריות בהתגלמותה. כמובן שקיימים קולות רבים בציונות הדתית שהסתייגו, בלשון המעטה, מקו זה, מה שמוכיח שתפיסת הציונות הדתית את הצבא אינה הכרחית. אזכיר כאן שניים מהם – יוסק'ה אחיטוב וישעיהו ליבוביץ'. יוסק'ה אחיטוב כתב ודרש פעמים רבות על אודות הסכנה בהתייחסות לצבא כקדוש או למדינה כקדושה. הוא ביקר לא פעם את מוסדות החינוך הציוניים-דתיים בטענה שהם מפרשים את האירועים הביטחוניים כאירועים אמוניים ובכך מתעלמים מהמציאות הקונקרטית ומהסכנות הגלומות בה.

גם ליבוביץ' כתב דברים ברורים למדי בהקשר זה:

"נכון הדבר שקיימות בחיים סיטואציות בהן שפיכות דמים היא אפילו בגדר מצוה… וכדי לנהל מלחמה יש צורך בנשק ובכלי-משחית והרס המביאים הרג וחורבן, אולם היא לעולם איננה ראויה להיקרא טהורה. המושגים 'נשק טהור' או 'טהרת הנשק' סותרים את עצמם, ובני אדם מרבים להשתמש בהם מתוך רצון להעלות לדרגת ערכים, את ההכרח המר, הנורא והאיום של שפיכות-דמים הקיים במציאות האנושית, בסיטואציה של לחימה או שמירה על בטחון החיים. נשק לעולם איננו טהור ואף לא יכול להיות טהור." (שבע שנים של שיחות על פרשת שבוע, ירושלים תשס"ד, עמ' 396)

אני מכיר בכך שאנו חיים על חרבנו. אך זה כשלעצמו לא צריך כלל לעורר בנו התפעלות מהנשק ומהצבא. עלינו להתפכח ולהבין שאם ברצוננו להיות עם ומדינה בעלי מידות אזי עלינו לזנוח את הקו שהתוו הרב צבי יהודה והרב הנזיר ולאמץ את דרכם של יוסק'ה אחיטוב וישעיהו ליבוביץ'.

נועם אורן הוא סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, בעל טור באתר "זווית אחרת".

בנט וחיילים בבה"ד 1, 4.1.2018. צילום: עמוד הפייסבוק של שר החינוך, נפתלי בנט
בנט וחיילים בבה"ד 1, 4.1.2018. צילום: עמוד הפייסבוק של שר החינוך, נפתלי בנט
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ג׳ון

    כשעושים יומיות בקרייה, כמו כותב הפוסט, אז באמת מוטיבציה וגאווה היא לא סיפור רציני.

  2. עמית

    הכותב חותר תחת הטענה שלו עצמו. מה שבעצם הוא אומר זה שאנחנו צריכים צבא של ״יורים ובוכים״. הורגים, נהרגים ומתייסרים. זה רעיון נחמד אבל בני אדם לא עובדים ככה. אם רוצים צבא חזק, ומבינים שההכרח הקיומי הוא שישראל תחזיק בצבא חזק, הרי שחובה לעודד אתוס פטריוטי ואף מילטריסטי במידה הסבירה. חובה להטמיע את החשיבות בשירות הצבאי בתרבות ובמערכת החינוך, ולגרום לצעיים לחוש תחושת גאווה בשירותם הצבאי. זה לא יכול לעבוד אחרת.

    1. סמולן

      היורים-ובוכים הביסו צבאות אדירים, אחשלו. הגאים והקדושים, לעומתם, מתקשים להשתלט על רצועת עזה, או רצועת הבטחון. יתכן שזה קשור לאחיזה מסויימת במציאות: מלחמה זה באמת דבר נורא ואלים, אפילו יותר מהטרדה מינית (רק בקצת, כמובן) ומהשנאה לדתיים של החילוניות-אליטות-של-פעם (גם כאן, בנקודות). אם הכיפות הסרוגות לא מבינות את זה, יתכן שהן גם לא מבינות עוד כמה דברים, ואז, אה, הם יורים פחות טוב, ממש כשם שהם לא בוכים מספיק. ואולי זו בעצם הסיבה העמוקה יותר: הם לא זורעים מוות ושכול כמו הציונות המעשית, ולכן גם אין להם על מה לבכות.

  3. רחמן חיים

    מה פלא על השטעטל שנבנה כאן ומנסים לשמור על האופי המיליטריסטית שלו. מה כבר לא נאמר על הצבא "המוסרי ביותר שבעולם". הוא לא פחות מקלגסים שדרסו את בני עמינו באירופה לפני פחות ממאה שנה, רק שהיהודים של אז היום הם ערבים, והגרמנים של אז היום הם יהודים. צה"ל כפי שהוא היום, מהווה מקום אידיאלי לאנשים דתיים: משכורות ותנאים מפנקים ביותר לגדל משפחות מרובות ילדים ברווחה, המשתלבים עם האידיאולוגיה הפשיסטית-גזענית נגד הערבים-פלסטינים, ופוטנציאל לפוטש צבאי בעתיד לנסיגה מן השטחים הכבושים באם איזה ממשל יחליט לבצע זאת.
    הגורל מעניין: האדם הרשע מביא את הכליה שלו על עצמו במו ידיו (ראה מדינה דו-לאומית…)

  4. ליכודניק

    הרומן בין צה״ל לציונות הדתית כל כך פורח,
    שבמטכ״ל אין אפילו אלוף דתי אחד.
    גם הציונות הדתית, מצידה, יודעת להעריך גם אנשי תקשורת,, אמנים, פוליטיקאים, וכמובן רבנים ואנשי התיישבות.

    1. ליכודניק

      הרי הצבא הוכיח- באוסלו ובהינתקות- שהוא נאמן לגמרי לממשלה הנבחרת ולא לאיזשהוא ציווי אלוהי, או לקבוצה המאמינה בו.

  5. דרור

    אתה רציני? אתה משווה את הצבא לחרא?
    אישית אני חושב שאין לנו מה לחפש בשטחים והכיבוש הוא לא מוסרי ומביא עלינו כליה. אני גם בעד שוויון מלא לכל אזרחי ישראל. ערבים, יהודים וכל האחרים.
    מעבר לכך, אני חושב שניתן וצריך להקטין לחצי לפחות את הצבא מבחינת תקציבו, כמות המתגייסים, מקומו באתוס הישראלי, כמות הפוליטיקאים והמנהלים שיצאו ממנו ועוד.
    אבל בין זה לבין להשוות את הצבא בו הבן שלי משרת ושמגן עליך, כותב יקר, מהחיזבאללה למשל, שאינם עוסקים יותר מדי בזכויות אדם, לקקי, יש הבדל גדול.
    היה ראוי שמאמר זה, בניסוח זה, לא יפורסם, אפילו כאן.

  6. נורית גרינברג

    מתי שהוא לפני יוני 1948 כותב סבי, דר' גדעון פרוידנברג, חקלאי בנהלל את מכתב ליצחק לבנה , מחנך צעירים כריזמטי בן כפר יחזקאל וחבר נהלל . המכתב לא נשלח כי באה הבשורה המרה על נפילתו של יצחק בקרבות לטרון ב 9 יוני אותה השנה.
    סבא שלי, לחם 5 שנים במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני והשתתף והיה עד לקרבות המדממים על נהר הסום, בוורדן ובחזית המזרחית וקיבל את עיטור צלב הברזל.
    את המכתב הזה של מחנך אל מחנך כדאי לקרוא בנוגע למאמר הזה.
    "המאמר נכתב לפני ה 29 לנובמבר, לאמור לפני שפרצה המלחמה לקיומנו. על כן לא תמצא בו אלא רמזים על גבורת הנער, על מסירות הנפש שלא יודעת גבול של הבחורים והבחורות…שלנו, אשר הצילונו מכליון.
    אך עצם המאורעות עם כל התופעות החיוביות והשליליות הכרוכות בהם חיזקו את דעותי …אל תשכח שבאמצע המלחמה יש להכין את השלום ולא במובן הפוליטי גרידא. לדעתי צריך כבר היום, בעוד נמצאים צעירנו בעמדות החזית, לפעול נגד התוצאות הנפשיות הבלתי רצויות של מלחמה ושל חינוך מלחמתי."