string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • bds
    ברוגז לעולמים
    מורה נבוכים לטענות יהודים ותאומיהם הסיאמיים כלפי הבד"ס
  • מירירגב
    סרט רע
    כשמירי רגב החליטה להלאים את הקולנוע בשם המזרחיוּת

על גופנו נגזר להיות שק חבטות

כיצד זה לחיות בעולם שבו האלימות והבריונות ברחובות מאלצות אותנו לפתח ידיים חזקות כדי להרביץ ורגליים זריזות כדי לברוח? כיצד זה לגדול בעולם שבו יש סכנה פיזית תמידית לגופנו? עבד אבו שחאדה מוצא דמיון בין יפו לניו יורק בספרו של טא-נהסי קואטס "בין העולם וביני"
עבד אבו שחאדה

פעיל בל״ד וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

בשבוע שעבר נשאתי דברים בהשקת ספרו של העיתונאי האקטיביסט טא-נהסי קואטס, "בין העולם וביני". מכיוון שחלק לא מבוטל מלימודיי האקדמיים עוסק בהשוואה בין האוכלוסייה הפלסטינית בערים המעורבות לאוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארה"ב, הנחתי שאני יודע לא מעט על מאבקם של שחורים באמריקה; אך הופתעתי לגלות בספר נקודת מבט מאתגרת של גבר שחור, המתארת את הקושי להתקיים בעולם לבן שנוסד על גבי אלימות וממשיך להתקיים דרכה.

ישנם הבדלים מהותיים בין מאבקה של האוכלוסייה הפלסטינית בתוך הקו הירוק לבין מאבקם של של אפרו-אמריקאים בארה"ב, והם מניבים תובנות פוליטיות שונות. נקודת המוצא, למשל: השחורים באמריקה נשדדו ממולדתם, משפתם, מזהויותיהם, מתרבותם ומדתם, בעוד החברה הערבית הפלסטינית היא אוכלוסייה ילידית שהצליחה לשמר את התרבות, הזהות והשפה שלה. הבדל נוסף, הוא העובדה שבין השחורים ללבנים בארה"ב יש גם הרבה מן המשותף – הם מדברים את אותה שפה, יש להם אותה זהות לאומית, קרבה דתית ומערכת פוליטית המתיימרת להיות אזרחית. כל אלה מספקים תקווה לעתיד משופר, ובחלק גדול מהמקרים אינטגרציה אינה מילה גסה אלא פרויקט פוליטי שיכול להישען על החוקה ולקדם את מדד השוויון. מנגד, אנו הפלסטינים מתקיימים במערכת פוליטית שמדגישה שהמדינה ומוסדותיה שייכים לאוכלוסייה השלטת ואינם ניתנים לחלוקה, כאשר ברקע מתקיים מאבק לאומי אלים.

אולם ספרו של קואטס הולך לכיוון אחר לחלוטין. הוא כתוב כמכתב לבנו, ומפשיט את זהות הגבר השחור למימד האנושי ביותר של הגוף הפיזי. המהלך הזה מאפשר לראות את הדמיון בין הגבר השחור לגבר הפלסטיני. כיצד זה לגדול בעולם שבו יש סכנה פיזית תמידית לגופנו, תגובה חברתית לדה-הומניזציה המתמשכת של הגבר השחור המתואר בכל מקום כישות מסוכנת ואלימה, ושהמוסדות הרשמיים מסירים מעצמם את האחריות על הגנתו? כיצד זה לחיות בעולם שבו רווחות האלימות והבריונות ברחובות ומכריחות אותנו ללמוד להגן על עצמנו, לפתח שרירי ידיים חזקים כדי להרביץ ורגליים זריזות כדי לברוח? כיצד הופכת ההליכה לבית הספר לסכנה בפני עצמה, שלא לדבר על כך שזהו מוסד שלא באמת מלמד אותנו כיצד להצליח בחיים אלא מהווה מסגרת שמטרתה המרכזית למנוע מאתנו לשהות ברחובות ולהגיע לכלא?

פרט מתוך עטיפת הספר ״בין העולם וביני״, מאת טא-נהסי קואטס
פרט מתוך עטיפת הספר ״בין העולם וביני״, מאת טא-נהסי קואטס

"התחלתי לראות את הרחובות ואת בתי הספר כשתי זרועות של אותה חיה. האחת נהנתה מהכוח הרשמי של המדינה ואילו האחרת נהנתה מאישורה המשתמע. אבל פחד ואלימות היו הנשק של שתיהן״, כותב קואטס. זו אלימות שלא מתירה לגופנו לנכוח. עם ההתפתחות הטכנולוגית, אלימות הרשת לא איחרה להגיע. במחוזותינו, למשל, משגשגות קבוצות בפייסבוק של יהודים אשכנזים שעברו ליפו ומרשים לעצמם להתלונן ולהסית נגד צעירים ערבים ולפתח כל מיני דרכים לנצל את המערכת לטובתם (למשל, להתקשר באופן קבוע למשטרה ולהתלונן גם אם לא קרה משהו, רק על מנת שהמשטרה תגביר נוכחות בכביש). בעולמם המעוות, הם לא רואים שום דבר רע בשימוש באלימות במטרה ליצור מרחב ציבורי שלהם בלבד.

וזו בדיוק הגאונות בספרו של קואטס. הקראתי ממנו לחברים שעמם גדלתי ביפו, ושקט השתרר לאחר ההקראה. אחר כך התחלנו לשחזר מה זה להיות צעיר ערבי פלסטיני ביפו, כזה שצריך לדאוג לגופו מפני אלימות שיכולה להגיע מעבריינים ברחובות, מבית הספר ומהמשטרה. דיברנו על איך כולנו ידענו מגיל צעיר מי הרוצחים ברחובות ועם מי לא כדאי להתעסק וממי להתרחק, והכי חשוב – הידיעה שהמשפחה היא היחידה שבאמת תגן עליך, וכמה טוב שיש דוד או בן דוד הידוע כ"משוגע" ולא יחשוב פעמיים במקרה שמישהו ינסה לפגוע בך. כשקואטס מדבר על הקודים של הרחובות, נראה שאלו קודים אוניברסליים של מדוכאים ומקוללים על פני אדמות, שחיים במערכת פוליטית המחזירה אותם לימי הביניים ובעטיה נמנע מהם ליהנות ממוסדות המדינה שמטרתם לדאוג לביטחון האישי שלנו. והקודים האלה שנטבעו בנו, לא ניתן בקלות להתנער מהם.

קואטס, למשל, מתאר כך מצב שבו אישה לבנה הרשתה לעצמה לגעת בבנו, דבר שחילץ ממנו זעם:

״אולי אתה זוכר איך הלכנו פעם לראות את ׳הטירה הנעה׳ באפר ווסט סייד. אתה היית כמעט בן חמש. הקולנוע היה מלא, וכשיצאנו החוצה ירדנו במדרגות הנעות לקומת הקרקע. אשה לבנה דחפה אותך ואמרה ׳נו כבר!׳. הרבה דברים קרו אז בו זמנית. היתה התגובה של כל הורה כשזר מניח יד על הגוף של הילד שלו. והיה חוסר הביטחון שלי ביכולתי להגן על הגוף השחור שלך. ויותר מזה: היתה התחושה שהאשה הזו מנצלת את המצב. ידעתי, למשל, שהיא לא היתה דוחפת ילד שחור באזור שלי בפלאטבוש. כי שם היא היתה מרגישה, שלא לומר יודעת, שמעשה כזה יבוא על עונשו״. (עמ׳ 89)

הקריאה בספר הזה מלמדת אותנו שנגזר על גופנו להיות שק חבטות, לא משנה בני כמה אנחנו, מה מעמדנו החברתי ומאיזה משפחה הגענו. זה אותו גוף וצבע עור המזוהים עם אוכלוסייה מדוכאת, והמדכאים ישתמשו בכוחם הממסדי, מבתי הספר ועד המשטרה, על מנת להזכיר לנו את האלימות הפיזית הלא מרוסנת שינחילו עלינו ברגע שנחרוג מהחוקים שהם קבעו. אבל מה שהכי חשוב ללמוד מ"בין העולם וביני", הוא העובדה שאנחנו לא קורבנות, אלא לוחמים שנאבקים לשנות את המציאות.

הביקורת היחידה שיש לי על הספר היא שנעדר ממנו המימד המגדרי. לדעתי, על מנת להבין לאשורו את מצבו של המדוכא, חובה לבחון כיצד הגברים השחורים/הפלסטינים מוציאים את תסכולם על הנשים השחורות/הפלסטיניות. רק כך נוכל להבין כיצד מנגנוני הדיכוי עובדים וכיצד ניתן להתמודד עמם ולחתור לפירוקם.

"בין העולם וביני", טה-נהסי קואטס, תרגמה: זהר אלמקייס, הקיבוץ המאוחד

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות