string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

האופה מברלין: סרט שהוא מתכון מסובך

בסרט החדש "האופה מברלין", יש לכל עולם את חוקי התקשורת שלו, והפיצול בין העולמות יכול לשמור על כל אחד מהם בבועה משלו. אבל מפגש ביניהם יכול להעיר כלבים ישנים מרבצם
איריס חפץ

פסיכואנליטיקאית ישראלית שחיה בברלין מזה 15 שנה (עלייה ראשונה של האינתיפדה השנייה). ערכה את האתר "קדמה", במה לדיון מזרחי

הסרט החדש ״האופה מברלין״ מסגיר כבר בשמו שיש לנו פה ענין עם אפייה, תחום שבו הדיוק חשוב. כמי שמכירה את הבמאי, אופיר ראול גרייצר, מאז סרט הגמר הקצר שלו ״דור״ (וכן את מאפי ובישולי ידיו להתפאר), לא מפתיע לראות שגם סרטו הראשון באורך מלא מרגיש כמו תוצר של שעות עבודה על מתכון מסובך. בתרבויות המזרח, המסורת מועברת בעל פה: אין תווי נגינה, אין ספרי בישול ואין כמויות מדויקות. לא סופרים ראשים, מכינים תמיד כמויות גדולות ולא מדודות. וכדי לאפות בעצמך את טעם הילדות הזה, את צריכה לעמוד ליד המבשלת כדי ללמוד את המלאכה. אם תשאלי את סבתא שלך איך היא עושה ר׳ייף (עוגיות מרוקניות עם זרעי אניס), היא תגיד לך לקחת קילו קמח, מים ושמן ולערבב לבצק. ״כמה, סבתא?״ תקשי, ״ככה עד שיצא בצק טוב לידיים״.
אמא שלך כבר תצליח להוציא תחת ידיה את המתכון הבא, שנראה ככה:

רייף

ואם תבקשי מסבתא גרמניה מתכון, תקבלי משהו כזה:

מתכון גרמני

גם ב״אופה מברלין״ יש מפגש כזה בין שתי תרבויות, וישנה דמות שמקשרת ביניהן, למרות היעדרותה. כבר בתחילת הסרט (אין ספוילרים) נכנס אורן לבית הקפה של תומאס ומדבר איתו כמו זר: ראשית ב-Sie מרוחק ששמור לשיחה בין מבוגרים שלא מכירים זה את זה או כשיש הבדלי הירארכיה ביניהם. במשפט הבא הוא עובר ל-Du הפמיליארי – ומכניס בלאגן לתוך הסדר הגרמני. תומאס מצדו תמיד שומר על קורקטיות, אבל מראה שהוא זוכר את אורן גם מביקוריו הקודמים ושהוא שם לב למה הוא אוהב ומה לא (עוגות פרג). אורן מתקדם במסע החיזור שלו ומכניס את תומאס למשפחתו: הוא מבקש אריזה עם עוגיות קינמון לאשתו, ואחרי כן ייעוץ וליווי כדי לקנות לבנו מתנה. תומאס בולע את הפתיון בשקיקה. לאורן יש שני טלפונים ניידים על השולחן שמרמזים כבר על החיים הכפולים שהוא מנהל והשניים מתחילים מערכת יחסים קבועה.

מותו הפתאומי של אורן בתאונת דרכים מותיר את תומאס עם מתח בלתי פתור והוא נוסע לירושלים, לבית הקפה שאותו מנהלת אלמנתו הצעירה של אורן. מפה הסרט מתחיל.

מוטיב החיים הכפולים עובר כחוט השני לאורך כל הסרט. אורן מחלק את עולמו בין ברלין לירושלים, בין חיים הומוסקסואליים לחיים הטרוסקסואליים, בין חיים במשפחה שמקפידה על חוקי דת כאלו ואחרים לבין משפחה שפחות מקפידה. לכל עולם יש את הטלפון וחוקי התקשורת שלו, והפיצול בין העולמות יכול לשמור על כל אחד מהם בבועה משלו: מפגש ביניהם יכול ליצור חיכוכים ולהעיר כלבים ישנים מרבצם. מפתה לחשוב שרק הומואים נידונים לעתים לחיים כפולים, אך את החיים הכפולים הללו מנהלות כל הדמויות בסרט – גם אם במידה מאוד שונה ועם משמעות שונה מאוד. רמז לכך נמצא כבר בנופים העירוניים שבהם הם חיים: בית הקפה בו עובד תומאס נראה כמו האנטיתזה המוחלטת לרשתות בתי קפה אנונימיות למיניהן, וכאילו הוא ממוקם במערב ברלין שלא שמעה על נפילת החומה. ואילו בירושלים מתנהלים חיים כאילו החומה לא נבנתה בכלל.

כל הדמויות בסרט חיות כאילו הן מצד אחד מכירות ומבינות את המציאות, אבל מסתכלות עליה כמו הגנרל נלסון, שאופן ההתמודדות שלו עם פקודה טבע את המושג: turning a blind eye. הוא כביכול מילא אותה והסתכל בטלסקופ לכיוון שהורו לו, אבל עם העין העיוורת שלו ו״עשה כאילו״. באופן הזה מתמודדים כל גיבורי הסרט עם החיים והמציאות ומנסים להלך בין הטיפות.

טריילר:

יהודים פיתחו מיומנות מיוחדת לעצום עין. עצם העובדה שיהודים אמורים למלא תרי״ג מצוות מעמידה אותם מול משימה בלתי אפשרית שהאשמה מובנית בה. כיהודים נולדנו אשמים ואין גם תקווה להתנקות ממנה – משיח לא בא, לא מטלפן ולא שולח הודעה בווטסאפ. אנחנו נידונים להישאר במצב של המתנה. החיים בין גויים כמיעוט גם דרשו מיהודים להתגמש וללמוד לעצום עין. למראית העין יש גם חשיבות עצומה בהלכה והיא עוסקת באסור ובמותר בפרהסיא ובחדרי חדרים. כולנו חיים באופן הזה במידה כזו או אחרת, מדי יום אנחנו עוברים ליד מראות שאנחנו לא יכולים לשאת ועוצמים עין, לעתים גם שתיים ולא פעם את הלב. בגרמנית למשל אומרים על משהו שעדיף לא לדעת אותו, שלא צריך לתלות אותו על הפעמון הגדול. מקור הביטוי הוא בפרסום של מאורעות וסכנות בעזרת צלצול פעמוני הכנסייה, שמגיעים עד מעבר לגבולות הכפר ומפרסמים את הדבר. וכשלמישהו יש אוריינטציה מינית שונה מזו המקובלת, והחברה היא גם מסורתית, הרי שפעמים רבות אין ברירה אלא לעצום עין כדי להימנע מאמת כואבת. והעננה הזו מרחפת מעל הסרט מתחילתו.

הבמאי אופיר ראול גרייצר ״שותל״ את תומאס, הגוי הגרמני, בירושלים המסורתית שבה הוא מתקרב לעולם חדש ולא מוכר לו. במובן הזה הוא פוגש בירושלים את ״האחר״ וגם את האישה, שנמצאת מאחורי כל גבר

הבמאי אופיר ראול גרייצר ״שותל״ את תומאס, הגוי הגרמני, בירושלים המסורתית שבה הוא מתקרב לעולם חדש ולא מוכר לו. במובן הזה הוא פוגש בירושלים את ״האחר״ וגם את האישה, שנמצאת מאחורי כל גבר: גם לגברים שאוהבים גברים אחרים, יש הרי אמא. וגם זוגות חד-מיניים שמגדלים ילד (מאומץ או ביולוגי) עושים ילד עם אמא או אבא שהולידו אותו, אפילו שהם היו רוצים לדמיין שמדובר ״רק בביצית״ או ״רק בזרע״. במובן הזה, אפשר לדמיין שהמהלך שעושה תומאס האופה, מטריד. הוא חוצה את הקווים של היותו ״גרמני״, ״גוי״, ״הומו״ – כמו שכל גיבורי הסרט חוצים אותם כל הזמן, בדרך לנסות לפתור משהו ולגדול. אלא שבעולם לא בטוח, עם זהות מעורערת שהאחר מאיים עליו, היחס אליו הוא דואלי: מצד אחד יש משהו מפתה בזר ובמה שיש לו להציע. והפיתוי הזה מופיע כבר בדימויים הראשונים, במיוחד בזכותו של הצלם הנפלא עמרי אלוני, שנראה היה כאילו הוא לקח קורס תאורה אצל קראוואג׳יו. מצד שני, האופה הזה יכול גם להאכיל אותנו לוקשים או לפתות לדבר עבירה.

מתוך ״האופה מברלין״.
מתוך ״האופה מברלין״. מהלך בין האפשרויות

מהרגע שתומאס מגיע לירושלים אנחנו נחשפים למעשה לאופציה הביסקסואלית. במאמר שלו ״על הפסיכוגניזה של מקרה של הומוסקסואליות נשית״ מ-1920 כותב פרויד, שכשאנחנו נתקלים בסיפור של מישהו או מישהי מבוגרים, אפשר לנתח ולהבין אותו לאחור ולבנות סיפור נטול חורים עם הגיון משלו שנדמה לנו כמספק, אולי אפילו מושלם. אם ניקח אבל את הדרך ההפוכה, מהתנאים המוקדמים שמצאנו בניתוח שעשינו לאחור וננסה לעקוב אחריהם עד לתוצאה שהתרחשה באמת, ניווכח לדעת שהיו יכולות להיות גם הרבה תוצאות אחרות. אם ניישם את זה על הסיפור של תומאס, אורן וענת, הרי שיש פה אפשרויות להרבה מאוד התפתחויות שונות, שלכל אחת יש היגיון פנימי מספק משלה. מהסיבה הזו בין השאר, לכל אחד מאיתנו יש משאלות לב וחששות אחרים מול נקודת פתיחה כזו של הסיפור. אם האפשרות ההומוסקסואלית מאוד מאיימת עלינו, הרי שלבנו יטה לבקש ״תיקון״ בצורת ״היפוך״ האוריינטציה המינית. אם האפשרות ההומוסקסואלית חשובה לנו במיוחד, ובוודאי על רקע של עולם הטרוסקסואלי עם היסטוריה של נסיונות איומים עד רצחניים ״ליישר את העקומים״ הרי ש״תיקון״ כזה יהפוך לאיום קיומי.

פרויד עוסק גם בשאלה הגדולה, האם הומוסקסואליות, במובן של אהבה ומשיכה מינית לבן אותו המין, היא כמו מין תכונה מולדת או תכונה נרכשת. הוא מפריד כמובן גם בין הצורה בה מישהו או מישהי נראות ומופיעים (מה שבעידן תיאוריות המגדר, אפשר היה להגדיר כמו משהו שקרוב ל׳פרפורמנס׳). לשיטתו, ולשיטת הפסיכואנליזה שהוא האב המייסד שלה, ״נפש נשית״ יכולה לשכון בגוף ביולוגי של גבר או של אישה. נקודת הפתיחה המסקרנת של סיפור הסרט מחזירה אותנו אל ההנחה המוקדמת של הפסיכואנליזה, שבני האדם נולדים ביסקסואלים מבחינה נפשית ומהנקודה הזו כל פרט מתפתח בדרכו, בהתאם לשילוב בין גורמים שונים, שלכל אחד יש משקל אחר ולא ידוע.

ואפשר גם לפתח וריאציה על הנושא הזה, ולדמיין שכל אחד ואחת מאיתנו היו יכולים להתפתח לאנשים דתיים/שמרנים/מופנמים וכו׳ יותר או פחות לו היינו נולדים בזמן ומקום אחרים, וחווים דברים אחרים שהיו משפיעים על האופן בו נולדנו. זה נכון אפילו לגבי ברלין או ירושלים ולכן הסרט יכול להלך בין הרבה אפשרויות, מתחים ואפשרויות פיוס וחיפוש של אמת שכל אחד עושה בו. כדי להיות חלק של מה שקורה בחייהם של הגיבורים צריך לעזוב אבל את התרבות המערבית שמציעה לנו מתכונים כתובים וללכת לאולם הקולנוע, לשבת ליד הגיבורים ובתוכם ולהיות חלק מעולמם. כדאי ללכת ואם יושבים מספיק קרוב, אפשר כמעט להרגיש את ריח הקנמון והשמרים ולהתענג על המאפה המוכן.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסףה מקיטון

    לצערי הסקירה הזו שכנעה אותי לא ללכת לסרט.
    לא רק משום שזה נראה כמו עוד סרט אוכל, וכבר קצת נמאס מזה.
    בעיקר בגלל שמהסקירה עולה, שגם הסרט וגם הצופה הכותבת, לא באים מנקודת מבט פוליטית להט"בית או קווירית, אלא "אוניברסלית", שהיא מילה מכובסת לאשכנזית ובמקרה שלנו לסטרייטית. לא נשמע שהסרט עוסק בקיום ביסקסואלי באופן שמאיים על הסדר הנורמטיבי (בדיוק כמו פרויד שמנוער מקבר המאובק לכאן) וגם האפשרות ההומוסקסואלית מתה כבר בהתחלה.
    להגיד שכולנו "נולדים" ביסקסואלים זו פוליטיקה כל כך מביכה. כמו גם הסימטריה המעושה והמאוסה בין פונדקאות אצל הומואים להיריון לסבי. ממש אותו דבר…
    בקיצור, אני נשארת בחוץ.