string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

סולידריות עם האקדמאים הנרדפים בטורקיה

נשות ואנשי אקדמיה מישראל תומכים בעמיתיהם מטורקיה הנרדפים על ידי המשטר בשל הביקורת שהשמיעו על ההרג, הגירוש והדיכוי של המיעוטים בארצם. אנשי "אקדמיה לשוויון" לא מסתפקים בדיון על העוולות המתחוללים שם, ומוחים לנוכח מגמות דומות המתרחשות בישראל
יערה בנגר אללוף

מאות אנשי אקדמיה עומדים לדין בימים אלו באיסטנבול באשמת "הפצת תעמולה טרוריסטית". בהתאם לחוק הטורקי ללוחמה בטרור, אם יימצאו אשמים, צפוי להיגזר עליהם מאסר בפועל של עד שבע שנים וחצי. אך, למעשה מדובר בסטודנטיות.ים, חוקרות.ים ופרופסוריות.ים שכל פשען הוא חתימה על עצומת שלום, הכוללת גינוי על הרג אזרחים. נחזור שנתיים וחצי אחורה לקיץ 2015. בקיץ זה, עם קריסת תהליך השלום בין טורקיה לבין מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), פתחה טורקיה במתקפה ברוטאלית נגד הכורדים בדרום מזרח המדינה, שכללה הפצצה של ערים שלמות המזוהות עם PKK, עשרות מעשי טבח, עינויים ואונס. מעל מאתיים אלף איש נאלצו להימלט מבתיהם.

בעקבות כך, כ-1200 אנשי אקדמיה, המכונים "אקדמאים למען שלום", חתמו על עצומה תחת הכותרת "אנחנו לא ניקח חלק בפשע הזה". ב-325 מילים הם דרשו לשים קץ להרעבה, לגירוש ולטבח של אזרחים כורדיים ולחדש את תהליך השלום למען פתרון צודק לסכסוך. אבל בטורקיה, התנגדות להרג כורדים מתפרשת כתמיכה בכורדים, ומכיוון שהכורדים נחשבים בעיני הרוב הטורקי לטרוריסטים, משמעות החתימה על העצומה היא שיתוף פעולה עם ארגון טרור. ואכן, הממשלה בראשות רג'פ טאיפ ארדואן ראתה בעצומה "הסתה נגד מוסדות הרפובליקה הטורקית" ותייגה את החותמים כ"בוגדים" ו"טרוריסטים". מאז ועד היום, החברים והחברות ב"אקדמאים למען שלום" מצויים תחת מתקפה הכוללת מעצרים, פיטורים, הפקעת דרכונים וכעת גם הליך משפטי. מי שביקשו להפסיק את מעשי האלימות מוצגים כעת בתקשורת הטורקית כמשתפי פעולה, החותרים תחת המדינה, הצבא והאומה הטורקית.

האקדמאים כמובן לא לבד. בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל ב-15 ביולי 2016, הפעילה הממשלה הטורקית שורה של תקנות לשעת חירום, שמאפשרת לה מאז להסלים את המאבק לא רק במי שחשודים בתכנון ההפיכה, אלא בשלל יריביה הפוליטיים. וכך, בנוסף למאבק ב"אקדמאים למען שלום", מאז ניסיון ההפיכה נעצרו יותר מעשרה חברי אופוזיציה, מעל מאה ערוצי תקשורת נסגרו ושכונות עם רוב כורדי או אָלֵווי נתונות תחת מדיניות עוצר שרירותית ומנותקות לסרוגין ממים ומשירותי בריאות. בנוסף, פוטרו מעל מאה ארבעים אלף עובדי מדינה, עיתונאים, מורים, מרצים וחוקרים, רובם יריבי האליטות הרפובליקניות: סוציאליסטים, אָלֵווים, פעילים פרו-כורדיים ואנשי "אקדמאים למען שלום". כיוון שסולקו תחת תקנות לשעת חירום הם לא זכאים לדמי אבטלה וביטוח בריאות, אסור להם לעבוד במשרה ציבורית והם אינם מורשים לצאת מהמדינה כדי למצוא משרה במקום אחר. מובטלים ומיואשים, רובם גם סובלים באופן יומיומי מתקיפות ואיומים מצד גורמים לאומניים. עד כה שני אקדמאים שמו קץ לחיהם לאחר שפוטרו והוכרזו כחשודים בפעילות טרור בעקבות החתימה על עצומת השלום.

בין האלפים שאיבדו את מקומות עבודתם נמצאים נוּריֶה גוּלמֶן (35), מרצה לספרות באוניברסיטה ציבורית, וסֵמיח אוֹזָקְצָ'ה (28), מורה בבית ספר יסודי. השניים שובתים רעב מעל 310 יום בדרישה לחזור לעבודתם, במטרה לעורר מודעות לרדיפה הפוליטית בטורקיה ולמשמעות הפיטורים תחת חוקי החירום. אלו חלק מהדברים שאמרה גוּלמֶן בראיון לרשת בי.בי.סי. שנערך חודשיים לאחר שפתחה בשביתת הרעב:

לילה אחד השם שלך מופיע באיזו רשימה–ומפטרים אותך. בעוד כמה שנים, אנשים ישאלו: איך הם יכולו לעשות את זה לאלפי אנשים? איך האנשים האלה יכלו לקבל את זה? אנחנו לא יכולים פשוט להסתכל עליהם משחקים בחיים שלנו. מה שאנחנו יכולים לעשות זה את זה: למרוד. אנחנו יכולים לדרוש את הזכויות שלנו. אנחנו יכולים להגן על הגאווה שלנו.

האקדמאים נוּריֶה גוּלמֶן וסֵמיח אוֹזָקְצָ'ה השובתים רעב בטורקיה מעל 310 יום. צילום:   Murat Bay
האקדמאים נוּריֶה גוּלמֶן וסֵמיח אוֹזָקְצָ'ה השובתים רעב בטורקיה מעל 310 יום. צילום: Murat Bay

כשבועיים לאחר הראיון גוּלמֶן ואוֹזָקְצָ'ה נעצרו באשמת השתייכות לארגון טרור וכעת הם עומדים בפני שש שנות מאסר. לאורך תקופת המשפט הם סובלים מהטרדות מצד המשטרה ומועברים ממעצר, למעצר בית ולבית החולים. מצבם הרפואי מעורער. אוֹזָקְצָ'ה מתקשה ללכת. גוּלמֶן שוקלת 37 קילוגרם.

השתקת האקדמיה ככלי להנצחת האליטה

קל לקרוא את הדברים האלה בתדהמה ולצקצק, אבל מה שקורה בטורקיה הוא בין היתר מקרה קיצון בתהליך גלובלי של השתקת האקדמיה בידי ממשלות שרואות בריבוי דעות ובספקנות איום ישיר על הנצחת משטרן. אלו ממשלות שמעודדות לאומנות גזענית על חשבון פתיחות, שיתוף פעולה ותנועה של אנשים ורעיונות, העומדים בבסיס העשייה האקדמית; שמעדיפות רווח כלכלי על פני פיתוח ידע ותרבות; ושמקדמות דוגמטיזם על פני מחשבה חופשית ודיון. ואכן, גם בישראל אנחנו חווים בשנים האחרונות יותר ויותר הפרות של חופש הביטוי והחופש האקדמי: ביטול כנסים והרצאות בגלל לחצים מפלגתיים, איומי פיטורים בעקבות התבטאויות החורגות מהסטטוס-קוו המדיני או הכלכלי, וכמובן גיבוש "הקוד האתי". בנוסף, הרשויות הישראליות מפרות באופן שיטתי ויומיומי את החופש האקדמי בפלסטין, באמצעות הגבלת תנועה ומעצר של סטודנטים ואנשי סגל, מניעת יציאתם של חוקרים לחו"ל, פלישות של חיילי צה"ל לקמפוסים, החרמת ציוד ועוד.

גם בישראל אנחנו חווים יותר ויותר הפרות של חופש הביטוי והחופש האקדמי: ביטול כנסים בגלל לחצים מפלגתיים, איומי פיטורים בעקבות התבטאויות החורגות מהסטטוס-קוו המדיני או הכלכלי, וכמובן "הקוד האתי"

נתניהו וארדואן אמנם מאמצים רטוריקה של חילוקי דעות ועימות, אבל לטורקיה ולישראל יש הרבה במשותף, כשתי מדינות שהוקמו תחת אתוס של חילוניות, מערביות וקדמה ובחרו להבטיח את העליונות של קבוצת "המייסדים" תוך רמיסה אלימה של קבוצות אחרות, שתוייגו כפרימיטיביות או כגיס חמישי. על כן, המאבק באנשי חינוך ובאקדמאים הוא לא מקרי. בטורקיה כמו בישראל, האליטות חוששות במיוחד מאלו שעלולים לעורר כל מיני שדים מרבצם, ובמיוחד את שדי האפליה, הגירוש וההרג של מיעוטים תרבותיים, אתניים ודתיים, כחלק מתהליך כינונה והנצחתה של המדינה. בישראל אלו כוללים את הַנַּכְּבָּה, את הנישול המתמשך של פלסטינים מאדמתם, את החטיפות של ילדי תימן, מזרח ובלקן ואת הפריפריזציה וההסללה של המהגרים מארצות האסלאם. בטורקיה מדובר בין היתר בג'נוסייד הארמני, בטבח הכורדים והאָלֵווים בדֶרסִים, הרצח והגירוש של יווני איסטנבול וכעת התחדשות המלחמה בכורדים בדרום מזרח המדינה. בתקופה שבה מיעוטים, נשים וא/נשים שאינם לבנים (נו, איך מתרגמות people of color לעברית?) משמיעים את קולם, יוצרים בריתות חדשות ומאתגרים את הסדר הקיים ואת ההיסטוריה שלו, בהחלט יש לאליטות ממה לחשוש. והאקדמיה, כסוכן מרכזי בחשיפת תהליכים של דיכוי ושל אפליה מבנית בידי מוסדות המדינה, נמצאת על הכוונת.

אבל זה לא מספיק לדרוש חופש אקדמי, אם החופש הזה מנוצל להתמסרות לאינטרס ההשתקה של בעלי הכוח. וזה בדיוק מה שעושים אקדמאים ואקדמאיות בישראל, שבחסות החופש האקדמי היחסי הניתן להם נוטים להעלים עין הן מהפגיעה בחופש האקדמי של העמיתים בפלסטין והן מהמעורבות הישירה של אוניברסיטאות ישראליות בשלל מנגנוני ניצול ודיכוי. לכן, ראשית, את המעורבות הזאת צריך לחשוף ולבקר. בפן הצבאי והפוליטי, דוגמאות רבות לאופן שבו האקדמיה הישראלית משתפת פעולה עם התעשייה הביטחונית, תוך התעלמות מחלקה בחימוש משטרים רודניים, ומשולבת במתקפה על החברה הפלסטינית ניתן למצוא בספריה מקוונת המופעלת ומעודכנת על ידי ארגון "אקדמיה לשוויון". בפן הכלכלי, יש לחזור ולהדגיש שהיישום הגורף של מדיניות ניאוליברלית באוניברסיטאות פוגע בעובדים, מפלה לרעה סטודנטים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך ומכפיף את מוסדות המחקר לשיקולי רווח כלכלי ויחצ"נות. אציין גם שהשיקולים האלה מצדם מעמיקים את הניתוק של האקדמיה מהציבור: בעוד שפרסום של מאמר ביקורתי בכתב עת יוקרתי עם גישה מוגבלת לכמה אלפי אקדמאים יכול לחזק את הדירוג של האוניברסיטה, "זליגה" של הביקורת אל המרחב הציבורי נתפסת ככזו שעלולה להרחיק תורמים וסטודנטים פוטנציאליים. זה לא מפתיע, אם כך, שאוניברסיטת חיפה דחקה החוצה משורותיה דווקא את ד"ר דותן לשם, שמצטיין בהפצת מסקנות המחקר שלו אל הציבור הרחב.

חיילים באוניברסיטת כדורי בטולכרם. צילום: מצלמות האבטחה
חיילים באוניברסיטת כדורי בטולכרם. צילום: מצלמות האבטחה

שנית, כשהחופש האקדמי מופר — בחיפה, בטולכרם או באנקרה — אנחנו לא יכולות להסתפק בהבעת תמיכה באקדמאים או בגינוי מאמצי ההשתקה. התמקדות בפגיעה האישית באקדמאית זו או אחרת, ללא חזרה ברורה וקולנית על עמדתן (גם אם אנחנו לא מסכימות איתה, כי זה הרעיון של אקדמיה) משחקת לידי הצנזורה. וכעת נוכל לסגור את המעגל שנפתח עם הרדיפה של חברי וחברות "אקדמאים למען שלום". מאז תחילת רדיפתם מתרבות (לא מספיק) פעולות הסולידריות עם החתומים, לרבות עצומות מחאה, מגבית לאיסוף תרומות עבור אלו שנותרו ללא הכנסה, שילוב אקדמאים בסיכון במוסדות בינלאומיים או הקמת מסגרות יצירתיות המאפשרות להם להמשיך בעבודת המחקר וההוראה. אבל לצד התמיכה בחתומים, אסור להפסיק להשמיע את קולם המושתק: את הביקורת הצודקת על ההרג, הגירוש והדיכוי המתמשך של המיעוטים בטורקיה ואת הזכות לקרוא לחשיפת העוולות ולסיום הסכסוך. כמו כן, אל לנו להסתפק בדיון במצב בטורקיה ולשתוק לנוכח מגמות דומות המתרחשות בישראל.

כנגד המאמצים להפוך את מערכת ההשכלה הגבוהה לכלי שרת בידי תעשיית הביטחון או למכון להכשרת פקידי ממשל, אנחנו מחוייבות לעמוד בנחישות נגד אלימות והפרת זכויות אדם, לפעול לנתק את האקדמיה מאינטרסים כלכליים ולהבטיח את קיומם של מחקר עצמאי, ריבוי דעות וביקורת חופשית, החיוניים להבטחת חברה דמוקרטית וחושבת. ללא ביקורת, התנגדות וערעור תמידי על המובן מאליו (גם במוסדות ובפרקטיקות האקדמיים), הקריאה לחופש אקדמי תיוותר ריקה מתוכן.

יערה בנגר אללוף היא חברת "אקדמיה לשוויון", ארגון חברים לדמוקרטיזציה של אקדמיה והחברה בישראל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סלים בריק

    מציע שקודם תהיה סולידריות עם האקדמאים הנרדפים בישראל (וכל העוולות הסמויות כמו אפלייה, העדר קידום וכדומה) ואחרי זה לעסוק בטורקיה. לא יותר טוב?

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    אמנם בין חברי סגל האונברסיטאות ואולי גם בין סטודנטים יש % גבוה של אקטיביסטים של שלום ושויון מאשר באוכלוסיה היהודית הכללית בישראל אך האוני׳ כמוסדות הם משתפי׳׳ם של משטר האפרטהייד, והטכניון כמוסד טכנולוגי בעקרו עולה על כולם וע׳׳׳כ
    מאבק נגד השת׳׳פ הזה כולל חרם הוא מוצדק.

  3. רחמן חיים

    עמיתתי היקרה,
    אני מסכים איתך בכל מילה שכתבת. אך כל עוד "אקדמיה לשוויון" לא תכריז בגלוי כי היא מחייבת החלה ללא סייגים של שקיפות כספית באוניברסיטאות וברשויות המחקר שלהן, גם "אקדמיה לשוויון" תיראה כגוף צבוע אם לא מושחת לכאורה, בדומה למערכות שאת מבקרת אותן ובצדק.
    הנימוק לטענתי הוא כי כל גוף ציבורי המקבל כסף ציבורי (וזה כולל את האוניברסיטאות ורשויות המחקר שלהן) חייב להיות שקוף בפני הציבור, אחרת הוא חשוד בשחיתות כברירת מחדל. רחמן חיים – הטכניון