string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לא יכולה לדמיין את השכונה בלעדיהם

יותר ויותר פליטים עובדים כאן במסעדות ובניגוד למסעדות של הליברלים במרכז העיר, כאן הם עוברים גם לפרונט ולא נשארים מאחור בשטיפת הכלים. הילדים כאן הולכים מעורבבים וילדים מכל הצבעים צועקים לכלבה שלי ברחוב. בפועל, שכונת התקווה נגד הגירוש
רותי שטרןרותי שטרן

אמא לשלוש, לסבית, גרושה. עקרת בית וגם זמרת, כותבת ובעלת דעה על כל דבר (כמעט). מקימת האתר dreamersites.com

אני גרה עם המשפחה שלי בשכונת התקווה כבר שבע שנים. עברנו לכאן אחרי גירושים שהשאירו אותי חסרת אמצעים. בחרנו לעבור לכאן לא רק בגלל שהמחיר התאפשר לנו, אלא גם ובעיקר בגלל שכאן הרגשתי שאני לא חריגה. המגוון האנושי כאן הוא עצום. גם מבחינת עדות, גם מבחינת פליטים, גם מבחינה מגדרית וגם מבחינה כלכלית – למרות שכנראה אין כאן שום עשירים גדולים.

מצאתי בשכונה הזאת בית, וזה לקח הרבה זמן. גדלתי במקום קטן, אז אני אוהבת שלא כולם מכירים את כולם ושההיכרות יכולה להיות שטחית. שיש שכנות שאומרות שלום ויש כאלה שמדברים איתן יותר ויש כאלה שגם אחרי כל השנים האלה לא עושות מבט של זיהוי כשאני עוברת מולן. לא חסרה לי האינטימיות שיש במושב, כי האינטימיות הזאת היתה לי חושפנית ומגבילה. אני אוהבת את זה שבכל רגע נתון אני אצא החוצה ואני לא אכיר את רוב האנשים ששם. אני אוהבת את זה שתמיד יהיו גם כמה שאני מכירה, בעיקר כי יש את הנשים המבוגרות שיושבות כל הזמן בחוץ על הכיסא פלסטיק שלהן ואומרות לי שלום ושאהיה בריאה.

לא הרבה זמן אחרי שהגענו לכאן היו ההפגנות הגדולות נגד הפליטים אבל באותו זמן הרגשתי שהדיבורים האלה לא משקפים את מה שאני רואה ברחוב. כשאני מסתובבת בשכונה אני לא רואה שנאה, אני לא רואה ניתוק, אני לא רואה איבה. היום אפילו יותר מאז, כי עברו כל השנים האלה, יש המון זיקות וקשרים. יש את הילדה שגרה עם אימא שלה בדירונת מתחת לדירה של רותי השכנה שלנו ממול, שקוראת לרותי סבתא. יש את השכן ממול שפעם אמר לי בשביל מה יש כאן את כל הכושים האלה, שיחזרו לחורים שלהם ושעה אחרי זה ראיתי אותו מפטפט עם אישה שחורה, לגמרי בגובה העיניים. כאילו שהוא עצמו לא מקשר בינה לבין המילים האלה המכוערות שיצאו לו מהפה.

יותר ויותר פליטים עובדים בשוק, יותר ויותר פליטים עובדים כאן במסעדות ובניגוד למסעדות של הליברלים במרכז העיר, כאן הם עוברים גם לפרונט ולא נשארים מאחור בשטיפת הכלים. הילדים כאן הולכים מעורבבים וילדים מכל הצבעים צועקים לכלבה שלי ברחוב – כלב כלב, חלקם בהתלהבות מתרגשת, חלקם בפחד וחשש.

השכן ממול פעם אמר לי בשביל מה כל הכושים האלה, שיחזרו לחורים שלהם. שעה אחרי זה ראיתי אותו מפטפט עם אישה שחורה, לגמרי בגובה העיניים. כאילו שהוא עצמו לא מקשר בינה לבין המילים שיצאו לו מהפה

פחד הגירוש ומשטרת ההגירה קיים כל הזמן. יש תקופות שבהן יותר רואים אותם מסתובבים כאן, יש תקופות שבכלל לא. אבל עכשיו עם הדיבור האיום הזה לגרש את כולם, אני לא יכולה לדמיין את השכונה בלעדיהם. מה יקרה עם ביני, הילד שאני מכירה מאז היה בן שלוש כשחששתי שהלך לאיבוד ואז הסתבר שהוא גר בדירה הקטנה מאחור, מה יקרה עם השכנה שצובעת את תלתליה לבלונד כהה וכבר שנים אנחנו אומרות אחת לשניה הי מה נשמע, בלי להחליף שום מילה נוספת. מה יקרה עם מוכר הדובדבנים/תאנים/מה שיש עכשיו בעונה, שתמיד בוחר בשבילי את הפירות הכי טובים, מה יקרה לילדות שהבת שלי אימנה בכדורסל ולילדות ששרות עם הבת השנייה שלי במקהלה?

אני מקווה שהרגע הזה לא יקרה, אני מקווה שהממשלה הזאת תיקח את עצמה בידיים ותקשיב לכל האנשים שלא רוצים את הגירוש הזה ושלא נגיע לעוד רגע של שפל בקיום הישראלי.

רותי שטרן היא אמא לסבית, עקרת בית, תושבת שכונת התקווה

ילדים משחקים במגרש הכדורסל ליד בית דני, שכונת התקווה. צילום: נעמה שטרן קליין
ילדים משחקים במגרש הכדורסל ליד בית דני, שכונת התקווה. צילום: נעמה קליין שטרן
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    עם כל הסימפטיה והכאב, המדינה הזאת הנשלטת בידי ממסד גזעני ומושחת סופה לאבדון. כך היה גורלה של גרמניה הנאצית, גורלה של ברית המועצות הטוטליטרית, וכך יהיה כאן. השאלה היא מתי הפצצה הגדולה תיפול כאן.

  2. שהם פוסמן

    רותי היקרה
    מה שאת מרגישה זה מקסים בעיניי, בטוחה שיש עוד רבים כמוך.
    הלוואי והמצב העגום הזה ישתנה ונזכור שאנחנו יכולים להקל על אלה שקשה להם.
    גם כמוך, אני חושבת שמדינת ישראל מיוחדת בגלל מגוון הרחב והמעניין של
    האנשים שגרים בה.

  3. יואל, דרום ת"א

    במאמרך את מחמיצה את החשוב: אנחנו, הרוב היהודי ציוני, רוצה מדינה יהודית. זה העקרון שלנו. אנחנו יהודים, לאומיים, פטריוטים לעמנו ולארצנו. ועל כך אנחנו נכונים גם לצאת למלחמת אזרחים נגדכם, שמאלנים קוסמופוליטים. אמרתי מלחמת "אזרחים" ולא "אחים" כי אנחנו לא אחים. אתם האויב שלנו, אתם אויב מר, ואנחנו ננצח אתכם, כפי שהעם היהודי ניצח לאורך הדורות את הבוגדים המתייוונים שבו.