string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת

מתי שמואלוף לא מוותר על אף אחד מדגלי הפעיל-משורר אבל מניף אותם כך שהקורא נופל בקסמם ולא רק נרתע מלהבותיהם. "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" הוא ספרו היותר בשל של שמואלוף, מלא באהבה רכה. ייתכן שהקור והזרות מרככים, ייתכן שהגיל וההורות שנתגשמה
אביב שניראביב שניר

גר במצפה רמון, עובד במרכז הצעירים ביישוב.
קורא וכותב, סקרן לגבי כל דבר. חבר מנהיגות תנועת הפריפריות וסטודנט לתקשורת

בין הקריות לברלין ובין העברית לגרמנית מתי שמואלוף הוציא ספר קטן שהוא מבט אישי-פוליטי מפוכח, מתוק-מריר והכי בשל לאהבה עד כה.

שמואלוף הוא משורר פעיל, פעיל פוליטי ופעיל תרבות רב מעללים ורב פעלים. תהליך ההתגבשות שלו הוא תהליך התפתחות אישית, פוליטית ופואטית שמתודלק מהאנרגיה של המפגש השורף בין פריפריה, מזרחיות, מעמדיות, בדידות עירונית ולאחרונה גם גלות בגרמניה והורות. פעילותו הענפה כוללת בינתיים שישה ספרי שירה, ספר פרוזה, עריכה במשותף של אסופות שירה פוליטית ומעמדית, ספרי מאמרים ופעילות בתנועת 'גרילה תרבות' שפעלה לחיבור בין מאבקי עובדים, זכויות פלסטינים, זהות מזרחית ושירה.

עמדתו של שמואלוף, החיצונית למוקדי הכוח החברתיים היא בעלת עוצמה רבה ביכולתה לחשוף את הנחות היסוד של מוקדים אלה ולדון בפרטיקולריות שלהם שמנסה להסתתר כאוניברסלית ושקופה. גרילה תרבות, למשל, הואשמה בחיבור פוליטי-פואטי "מגויס" שכביכול מחליש את הצד הפואטי שבפעולתה. אבל ההתרסה שלה מעלה את השאלה מדוע לא לחשוף לשיח ביקורתי את ה"גיוס" הבלתי נראה של משוררי מיינסטרים רבים, שמעצם הזדהותם עם ההגמוניה הישראלית זוכים להתייחסות, פרסים ונראות תוך האשלייה שכל אלה באים על סמך הישגים ניטרליים בלבד.

והנה, בספרו החדש, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", יוצא שמואלוף לעוד עמדה חיצונית. בספר זה הוא מעמיד את שאלת היצירה התרבותית בעברית מחוץ לגבולות ישראל הפיזיים ומחוץ לכפיפות האידיאולוגית של ציונות כוחנית ולאומנית. שמואלוף ממשיך בכך מסורת ציונית ארוכה שניתן לשרטט עד אחד העם שדגל במרכז פוליטי-תרבותי בארץ ישראל לצד קהילות יהודיות ועבריות בכל רחבי העולם. המחשבה הישראלית הנוכחית שמחלקת את העולם היהודי והעברי לעולים ויורדים, פטריוטים ובוגדים היא מחשבה שלא רק שאין לה אחיזה במציאות הממשית של העם היהודי, ישראל והזירה הגלובלית ככללותה, אלא היא כזאת שגם יורה ברגלי היצירה התרבותית העברית והישראלית שמחוץ לגבולות ישראל. כזה היה הפולמוס המביך שהתעורר עם זכייתו בפרס ספיר של הסופר הישראלי המחונן ראובן נמדר על ספרו "הבית אשר נחרב". נמדר כתב על פרופ' יהודי ניו יורקי נערץ שכל עולמו מתמוטט עליו תוך כדי שהוא נתקף הזיות של סדר הקרבת הקורבנות בבית המקדש ברחובות מנהטן. הזיות המקדש בגלות בבל, העשירה והעמוקה, העכשווית שרטטו את המתח שבין המימד היצירתי שמחוץ לישראל למול המציאות הישראלית שמצופפת שורות על מנת לחלק את העולם לאנשי שלומנו ואויבים. לאחר זכייתו של נמדר, שונה תקנון הפרס כדי שלא לאפשר יותר זכיית סופרים שלא חיים בישראל.

עמדתו של שמואלוף, חיצונית למוקדי הכוח החברתיים, היא עוצמתית ביכולתה לחשוף את הנחות היסוד של מוקדים אלה ולדון בפרטיקולריות שלהם שמנסה להסתתר כאוניברסלית ושקופה

מה מפסידה ישראל מההסתגרות בגבולות הגשמיים (הבלתי מוכרזים) שלה? למשל יצירות עבריות גאוניות דוגמת זו של נמדר, שלא היו יכולות להיכתב מחוץ להקשר של ישראלי עם שורשים יהודיים עמוקים מאד הגר במנהטן. עולה השאלה גם איך העמדה הקשיחה הזו קשורה לסוגיית הגבולות הגשמיים הלא מוסדרים הנשמרים כבר עשרות בשנים בסטטוס כיבוש צבאי. על השאלות האלה ניתן לנסות לענות בקריאה בספר שיריו של שמואלוף, מי שעבר לברלין באכזבה גלויה והסביר מדוע לא יכתוב שירי אהבה בעברית, אך מוצא את עצמו בעל כורחו שר בעברית, אוהב בעברית ומטפח את העברית – מנקודת מבט חדשה.

"מְאַהֵב שֶׁל שְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת / מְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ גּוּף בְּלִי קַרְקָעִית." כך נפתח הספר, כשהוא מסמן את התנועה הדו סטרית בין ישראל לאירופה/גרמניה/ברלין שדווקא בה יש אפשרות העמקה של קרקעית הגוף. ואכן דווקא במרחק, בניכר ובגלות, מוצא שמואלוף שקט וקירבה. מצד אחד תחושת הזרות, אי היכולת לדבר, העירום מהסלנג וההבנה של השפה שמעבר לשפה חוזרות ונשזרות בהרבה משירי הספר ובראשם המחזור "עברית מחוץ לעורקיה המתוקים" ומצד שני הזרות והגלות הן גם המצילות את המשורר שכותב ש"בֶּרְלִין, אֵיךְ הַבָּשָׂר שֶׁלִּי קוֹרֵם עוֹר וְגֶרְמָנִית שְׁבוּרָה / וְאֵיךְ הַבָּשָׂר שֶׁלָּךְ מְשַׁחְרֵר אוֹתִי מֵרַוָּקוּתִי". התקבלות הגוף היא גם התקבלות הנפש וכך נוצר מצב אבסורדי של חופש בתוך כלא, שחרור בתוך זרות כי " דַּוְקָא בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַכְּלוּם, / יֵשׁ הַבְטָחָה גְּדוֹלָה".

זהו גם ספרו היותר בשל של שמואלוף, ספר המלא באהבה רכה. יתכן שהקור והזרות מרככים, יתכן שהגיל וההורות שנתגשמה. השיא הפואטי של עמדה זו מתגלה בשיר שנקרא "בצד האחר של השירה" שאני שמח להביאו כאן במלואו:

בצד האחר של השירה

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁנִּפָּגֵשׁ רַק בַּשְּׂמָחוֹת

אֲבָל אֵין שִׂמְחָה בְּלִי אֵבֶל, בְּלִי שָׂפָה

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹקְדִים, מִישֶׁהוּ נִקְבָּר

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ קוֹבְרִים, מִישֶׁהוּ נוֹלָד

בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ מְחַבֶּקֶת אוֹתִי בַּלַּיְלָה,

מַשֶּׁהוּ בִּי נִצָּל.

התנועה העגולה של השיר היא תנועת ההפכים המשלימים. את הדגשים שניתן רק לראות בהעדרם. את האינטימיות המוחלטת שהשפה חודרת אליה, כאשר יש רגע של אבל התגובה היחידה עליו היא בשפת אם. את הדואליות הקשה של לרקוד בברלין עם משא ההיסטוריה שלה לצד התובנה שהריקוד הוא כוח החיים והוא גם מוליד החיים. תנועה שמסתיימת בחיבוק קרוב בלילה, שהוא אולי הדרך היחידה להינצל מאימת הקיום שמשרה החושך במקום זר.

כריכת ספרו החדש של מתי שמואלוף
כריכת ספרו החדש של מתי שמואלוף. עידונו של הפוליטי הוא גם סוד עוצמתו

שמואלוף ממשיך את עיסוקו מספרים קודמים בזהות ההגירה של משפחתו אל ישראל ומעמיק במשמעויותיה האישיות, הפוליטיות, החברתיות והכלכליות. מהכרך הקוסמופוליטי והרב תרבותי של ברלין הוא מדווח על הקריות ש"אִם לֹא שָׁלְחוּ כֹּחוֹת סִיּוּעַ לַשְּׁכוּנוֹת שֶׁלָּנוּ / זֶה כִּי אַף אֶחָד עוֹד לֹא כָּתַב עַל קוֹרוֹת חַיֵּינוּ". העדר סיפור ההגירה הלא "חלוצית" (יש לקרוא אשכנזית) מההיסטוריה הישראלית הרשמית מנשלת את גיבוריה לא רק מסיפורם ומשפחתם אלא גם מהתקדמות ממשית בסולם החברתי והכלכלי הישראלי. שיאה של קריאה זו מגיע לטעמי בשיר הנוגה שנקרא "ואני מתחרט שפספסתי את הדרך לליבו" שיר שמושאו הוא דמות היקרה ללב המשורר. זהו שיר רגיש וכאוב שיורד לעומק ההבדל הנעוץ בין שתי הוויות חיים, שני טיפוסים, שני אנשים קרובים להפליא ורחוקים להחריד. המשורר איש הרוח מעריץ את הפשטות של האיש שאבד מצד אחד, אבל גם רחוק ממנה בהווייתו לגמרי. הדברים שאליהם שאף המשורר הצעיר הם אלה שהיו כביכול מנוגדים להוויית מושא השיר. אבל הוא מודה שאין לדעת מי זכה לאושר שלם יותר ושעל אף המרחק היה רגע קטן בו דמותו של מושא השיר נמלאת גאווה על יצירי רוחו של המשורר, מה שהעניק להם קירבה אמיתית מבעד לתהום.

צוהר נוסף שפותחת האופציה הגלותית/דיאספורית הוא צוהר ההעמקה הדתית. שמואלוף בוחן את אפשרויות התפילה הנפתחות בפני ישראלי מהגר, בן בית בעברית שהיא בית הנישא על הגב. "אַתָּה שֶׁיָּצַרְתָּ אוֹתָנוּ כְּאוֹיֵב לְעַצְמֵנוּ, / הַחְזֵר לָנוּ עַתָּה אֶת אָבִינוּ, רַבֵּינוּ וְרַחֲמֵינוּ" הוא כותב בשיר העונה לשם רחמים. התנועה החוצה מהסכסוכים הבלתי אפשריים שישראל משיתה על אזרחיה שמצד החוק הם שווים ומצד כל אמת חברתית אחרת הם מופלים וגם נשללים את היכולת להצביע על האפליה בטענה שהכאב הוא סובייקטיבי. ומחוץ לדינמיקה הזאת יכולה להתאפשר גם כתיבתה של תפילה מעין זו שהיא גם חזרה למושגים הדתיים המסורתיים כפשוטם, חופשיים מהמשא הפוליטי שהם משמשים בו באוויר הישראלי. גם העברית ניזונה מהמסע שהיא יוצאת אליו בכל פעם שאחד מדובריה מעביר פיסת חיים באוקיינוס השפות האחרות. בניגוד למיתוסים של גאווה לאומית וברוח הכוזבת של חג המכבים, תרבויות הן תמיד במגע עם תרבויות אחרות, ניזונות ומזינות, מאתגרות ומתאתגרות. "וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת / שָׂפוֹת זָרוֹת וְהֵן מִתְחַלְּקוֹת בְּתוֹכָהּ, / סַקְרָנִיּוֹת כְּלַפֶּיהָ, מִתְפַּיְּסוֹת אֵלֶיהָ,/ מִתְחָרוֹת בָּהּ וּמַפְסִידוֹת."

מה מפסידה ישראל מההסתגרות בגבולות הגשמיים (הבלתי מוכרזים) שלה? למשל יצירות עבריות גאוניות כמו של רובי נמדר

האפשרות הדיאספורית לא רק שאינה ערש דווי לעברית אלא היא גם אפשרות לכר פורה של שימושים חדשים או מחודשים. הספר מציע נקודת מבט פואטית של משורר מעורב בעשייה תרבותית עברית, ישראלית וגרמנית וככזה יש מה ללמוד ממנו. בעולם של קהילות מהגרים, פזורה ישראלית הולכת וגדלה וטיסות לואו-קוסט נראה שיש הכרח להביט מבט תרבותי מסוקרן מאפשרויות העומק הנגלות ממציאות זאת במקום לתייגה כנפולת של נמושות ברוח מאצ'ואיסטית שמכסה אך בקושי על בעיות בטחון עצמי וחרדות קיומיות אמיתיות.

ספר זה מצטיין בקצרותו וניכר שעבודת העריכה עשתה לו טוב. לטעמי בחלק מספריו הקודמים הייתה אריכות שלא תמיד הבליטה את שיאי הכתיבה. אמנם מבעד למילים תמיד נצנצו רגעים מבריקים של שירה טובה, אבל הלבוש החדש והקצר מיטיב איתם ומדגיש אותם יותר. זהו גם ספר שלא מוותר על אף אחד מדגלי הפעיל-משורר אבל מניף אותם בצורה כזו שהקורא נופל בקסמם ולא רק נרתע מלהבותיהם. במובן זה עידונו של הפוליטי הוא גם סוד עוצמתו. אני מייחל שהקול של שמואלוף ימשיך ויישמע בהיכלי התרבות העברית והישראלית כי הוא מוסיף לה גוון שחסר מאד לישראליות שמקדשת רק את הפטריוטי שבגבולות החיה הפוליטית של מדינת הלאום. כל הצורות הפוליטיות משתנות וחולפות בסופו של דבר, ולכן כמיהות הנפש שמתגעגעת לעתיד חשובה מאד לאנשי ההווה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יחזקאל רחמים

    כתבת יפה מאוד אביב. אני מסכים להרבה מההבחנות ומקשיב בעניין לאחרות. אני מרגיש שיש ניחוח רציני של הבשלה, של המשורר ושל השירה, בספר הזה. מאותם זינוקי פתאום. וברכות למתי ולספרות, שלא באמת אפשר לסגור את שעריה. הואיל ומתגלה בדבריך שמתי עצמו, בשיריו וכוונותיו, לא הצליח לצפות את השלב הבא בהתפתחותו, העתיד הופך מסקרן עוד יותר. יישר כוח!

  2. טל הרן

    מתי שמואלוף – תודה!
    ומפינת הקרציה, דווקא ממך הייתי מצפה לשבור
    את האוטומט הישראלי שתמיד אבל תמיד מתנסח
    כמוך (על רחוב מסדה בחיפה – "יש בו מפגש יהודי-ערבי") –
    כלומר, לא משנה מה עמדתו במשרעת הפוליטית,
    תמיד הסדר יהיה יהודי-ערבי, ישראלי-פלסטיני,
    ולעולם אבל לעולם לא להיפך.
    אם לא נתחיל לגרד את השפה, אז איפה?

  3. טל הרן

    ובקשת סליחה לאביב – בחפזוני הנחתי שמתי
    שמואלוף הוא שכתב את הפוסט ולא אתה.
    הדברים שהפניתי איפוא למתי מכוונים בעצם אליך.
    ושוב סליחה.

    טל