string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

כאמא ששולחת את בתה לבית הספר

אני חייבת להיות בטוחה שהמבוגרים שם יודעים את מקומם, שהם לא מתבלבלים, שהם יודעים שהם לא חברים של הילדים ובטח שאסור להם באיסור מוחלט להיות בני זוג או פרטנרים רומנטיים ו/או מיניים שלהם
רותי שטרן

הבת שלי לא לומדת בתלמה ילין, אבל היא בת 16 ולומדת אמנות בתל אביב. כששאלתי אותה היא אמרה שהיא שמעה את השמועות על מורים שיוצאים עם תלמידות. אולי היא לא הזדעזעה מזה כמו שמזעזעים מסיפורי פגיעות והטרדות מיניות, אולי היא לפעמים רואה את עצמה מבוגרת צעירה אבל אני יודעת שהיא ילדה, אמנם בוגרת, אבל ילדה. כשאני שולחת אותה לבית הספר כל בוקר אני חייבת להיות בטוחה שהמורים שלה רואים אותה בדיוק כך.

יש שינויים שאנחנו כבני אדם עוברים עם השנים, מעצם זה שיש לנו גוף שמשתנה ודרך זה שהחברה מתייחסת אלינו אחרת כשהגיל שלנו משתנה. אני אימא לשלוש בנות (13,15,18). זה לא עושה אותי מומחית אבל כן בעלת ניסיון מסוים ולכן גם כמה תובנות.

אחד הדברים שמאפיינים את הגיל הזה, הוא שההורים שעד אותו זמן היו דמויות משמעותיות נהיים דמויות מטושטשות עד נעלמות. זה לא שאין לנו משמעות בשבילם בגיל הזה, אבל נראה שהמשמעות והתפקיד העיקרי שלנו בשלב הזה הוא להיות מטושטשים. הדברים שאנחנו אומרות, המעשים שלנו, הגבולות שאנחנו שמות או לא שמות, כולם נעשים קצת פחות רלוונטיים.

אני יודעת שיש הרבה הורים שמרגישים שזה נגדם, אני הרגשתי שזה אפילו לא נגדי,  כל כך לא הייתי "נחשבת" בשבילה שהיא אפילו להיות ממש הייתה נגדי. בעיקר הפכתי לא רלוונטית… וכנראה שזה טבעי ובריא, בגיל הזה שבו הם נהיים בגובה שלנו (או יותר, במקרה שלי), שהם לא תלויים בנו פיזית כמו שהיו בעבר (אילו היו רוצים, כבר היו יכולים לפרנס את עצמם ויש לזה משמעויות נפשיות נרחבות), בגיל שבו הן עסוקות בלהבין מי הן בדרך אחרת מאלה שעמדו לרשותן עד עכשיו, בכלים משוכללים יותר, כנראה זה טבעי שנהיה קצת פחות מרכז עולמם.

להיות אמא של מתבגרת זה לא פשוט, זה שם אותי במקום אחר ממה שהייתי קודם, אבל זה גם מופלא להסתכל איך הילדה שלי מתגבשת. היו שלבים שהייתי מתעצבנת ממה זה השטויות האלה שהיא אומרת, אבל בהדרגה הבנתי שיש דברים שהיא אומרת רק כדי לשמוע בעצמה איך זה נשמע, ואז לחשוב מה היא חושבת על הדברים האלה. יש איזה תהליך מופלא של התגבשות דעות על החוץ ועל הפנים. זה זמן שבו יש איזה חשבון נפש על מה היה עד עכשיו, מין סיכום תקופת הילדות שכולל גם את הטענות המוצדקות והלא מוצדקות אלינו, על מה שעשינו, על מי שאנחנו.

בזמן שאנחנו נעשים פחות ברורים בשדה הראייה שלהם, למורים דווקא יש חשיבות עליונה. בהתחלה היה לי קשה לראות איך הן מדברות על המורות והמורים שלהן לעומת איך שהן מדברות עלי ואלי. שכל דבר שהמורה האהובה אומרת הוא דברי קודש, שיש איזה הערכה/הערצה, שבעצם המורים שלהם מהווים תחליף הורה בזמן שההורה הוא המטרה לכעסים וביקורת.

שכל דבר שהמורה האהובה אומרת הוא דברי קודש, שיש איזה הערכה/הערצה, שבעצם המורים שלהם מהווים תחליף הורה בזמן שההורה הוא המטרה לכעסים וביקורת

ולכן התפקיד של מורות ומורים בגילאים האלה כל כך דרמטי ומשמעותי (בשביל ילדים שהולכים לבית ספר). הם חייבים להיות המסגרת שבתוכה בני הנוער יכולים להתבלבל ולתהות ולחפש ובסופו של דבר לצמוח. הגיל הפריך הזה, שיש בו עדיין רכות החומר, של האדם, שכל מיני דברים שהיו ברורים להם קודם פתאום הופכים לשאלות, לתהיות על טיבו של העולם, שכל האמיתות שלהן מפסיקות להיות ברורות מאליו, שהן צריכות להתגמש כדי לצמוח. כמו שחימר על אובניים צריך ידיים חזקות ויציבות שנותנות לו מסגרת, ורק כך הוא יכול לעלות מבלי להתרסק, את המסגרת לנפשות הרכות של נערות ונערים בגיל ההתבגרות מספקים בית הספר, ובתוכו – הדמויות הכל כך משמעותיות של המורים והמורות.

כאמא ששולחת את הילדה שלה לבית ספר, אני חייבת להיות בטוחה שהמבוגרים שנמצאים שם יודעים את מקומם, שהם לא מתבלבלים, שהם יודעים שהם לא חברים של הילדים ובטח שלא יכולים להיות בני זוג או פרטנרים רומנטיים ו/או מיניים. אני חייבת לדעת שכשהילדה שלי מדברת בהערצה על מורה, היא עושה את זה במקום שמור שלא מתבלבל, אני חייבת להיות בטוחה שהמורות והמורים שלה רואים אותה כמו שהיא, שמבינים שנערה היא ילדה גדולה ולא אישה צעירה.

בית ספר תלמה ילין חייב לעצור הכול ולהבין איזה נורמה מעוותת הוא קיבל. הוא חייב לקחת אחריות, לבקש סליחה מתלמידותיו ותלמידיו, לעצור כל התנהגות כזאת בהווה ולדאוג שלא תחזור בעתיד. אני חושבת שכבית ספר נחשב לאמנות, שבתי ספר ותלמידים ותלמידות רבים נושאים אליו עיניים, מין הראוי יהיה שלא ינקה רק את בית הספר עצמו אלא יוביל מהלך בכל בתי הספר, מהלך שאומר בצורה ברורה ולא מתפשרת שלהתנהגויות כאלה אין מקום.

רותי שטרן היא אמא לסבית, עקרת בית, תושבת שכונת התקווה

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עוזי ורדי

    מאמר יפה ומשכנע, וכתוב היטב. תודה!