string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

המחאה שאחרי המחאה

האקטיביזם שהתפתח לאחר מחאת קיץ 2011 קורא תגר על הפוליטיקה הישנה ובעיקר על הדומיננטיות של ערוצי הפעולה הפוליטיים המקובלים ועל האופנים שבהם הסיפור הניאו-ליברלי הותיר את הרבים מנותקים מהסיפור הפוליטי
גל לויגל לוי

חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית

המחאה! כך רובנו זוכרים אותה. ללא שם תואר, לפעמים "המחאה החברתית". כאילו לא היו מחאות אחרות מעולם. זו כמובן טעות, שמקורה אינו נובע מעצם הנוחות להתייחס לארוע מסוים באופן מקוצר. המחאה, כך אנו מבקשים לזכור אותה, אינה כמו "מחאת הפנתרים השחורים" או "מחאת ואדי סליב", או "ארועי אוקטובר 2000" שהיו מזוהות עם קבוצות פרטיקולריות. זוהי "המחאה של כולם", של "העם". ייחודה, כך רבים אוהבים לזכור אותה, בהיותה "לא-פוליטית" ובכך שהיא הוציאה את כל שדרות העם לרחובות לשאוג יחד "העם דורש צדק חברתי". לזה גם מוקדש הגעגוע.

ההפגנה השבועית המתקיימת מזה 45 שבועות (בזמן כתיבת הדברים) מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה מעוררת את הגעגוע הזה, למאבק שהוא, כך למשל יאיר אסולין בהארץ (24.8.2017), "ההכרזה והזעקה של הישראלי, בן הזמן הזה, שהוא לא מוכן יותר לעצום עיניים, שהוא רוצה לראות, לשמוע, לדבר. זה כל הסיפור. וכמובן זה לא קשור לימין או שמאל, כמובן זה לא קשור ל'פוליטיקה' במובן המיידי שלה." לא במקרה בחרו עורכי האונליין של הארץ להדגיש את הדברים הללו.

הסנטימנט הזה נשמע גם במאבקים אחרים, למשל המאבק המזרחי בצורתו הנוכחית, החוזר ומזכיר שהימין כמו השמאל אשמים במצב הנוכחי, ולכן על המאבק להיות "לא קשור לימין או לשמאל", אלא רק לאמת אובייקטיבית לכאורה של אפליה ודיכוי, כפי שהמחאה בפתח תקווה עניינה השחיתות, כעובדה אובייקטיבית. בעיניו של אסולין, זוהי "מחאה בעד", מחאה של "הישראלי" שהוא "אנחנו" ושכל מה שהוא מבקש, ומן הנכון שיבקש, זה "להקים חברה ראויה, המבוססת על ערכים של שוויון, שלום וחירות." איך זעק פעם אריאל שרון בשביעיות: "מי בעד חיסול הטרור?". נו, מי נגד שוויון, שלום וחירות?

המחאה של 2011 קמה מבין חורבות הסדר הפוליטי הניאו-ליברלי, שדחק את הפוליטיקה לטובת הצרכנות והשוק. העיתונאי האקטיביסט הבריטי ג'ורג' מונביו (George Monbiot) מזכיר לנו שמה שמניע את הפוליטיקה אינם פוליטיקאים או מפלגות, אלא הסיפור הפוליטי. לאחר מלחמת העולם השנייה וקריסת השוק החופשי הקפיטליסטי שקדמה לה, שמרנים ודמוקרטים לקחו חלק בסיפור הפוליטי הקיינסיאני שיצר את מדינת הרווחה, וכונן את האזרח נושא הזכויות על בסיס עקרון האזרחות החברתית. בסיפור הזה, המדינה שינתה פניה ומכוח הרסני המייצר מלחמות ועומד אדיש מול "השוק החופשי", היא הייתה לגורם אקטיבי בהבטחת רווחתם של האזרחים.

ג'ורג' מונביו. צילום: cc-by-2.5 and GFDL-self (dual license)
ג'ורג' מונביו. צילום: cc-by-2.5 and GFDL-self (dual license)

בשנות ה-70 נולד סיפור חדש, ניאו-ליברלי. האטת הצמיחה והמשברים הכלכליים היו בבחינת הזדמנות לחסידי "כוחות השוק" לדחוק הצידה את רעיון הערבות ההדדית, ולדחוף את המדינה לצד ההון. האזרחות החברתית, שעד כה הציבה את היגיון האזרחות כתנאי לכלכלה, הלכה ונשחקה. כעת, עם עלייתו של האזרח-הצרכן, התהפכו היוצרות והיגיון השוק השתלט על הגיון האזרחות. בתגובה, מודעת או לא, הייתה הפוליטיקה בעיני האזרחים לחלק מהבעיה, ולא הפתרון למצבם ההולך ומידרדר. מחאת 2011 כאמור קראה תיגר על תהליכים אלה ועוררה בקרב רבים את התשוקה לפוליטיקה ואת האמונה במאבק אזרחי.

מה שקרה בין שתי התקופות שמחלקות לשניים את שבעת העשורים האחרונים, לפי מונביו, זה אבדן היכולת החברתית לאלטרואיזם ושותפות הדדית. המחאה שפרצה ב-2011 העידה לרגע כי האובדן לא היה טוטאלי. אך כשתם הקיץ ואיתו מה שכונה בצדק או בלעג "הקרנבל", השדרה המרכזית של המחאה שבה, כך נראה, לדפוס המוכר, שבו מאבקו של האחד מחייב את שלילת צדקת מאבקו של האחר. המנצח הגדול היה יאיר לפיד שנשא את דגל "הישראליות" וסחף אחריו מאות אלפי מצביעים.

אך מאותה המחאה צמחה עוד תופעה, אותה אני מכנה "המחאה שלאחר המחאה". זוהי לא פעולה אחת אלא מכלול של פעולות מחאה, הפגנות, פעולה ישירה, סינגור ושתדלנות פוליטית, וכמובן אקטיביזם במרחב הוירטואלי של הרשתות החברתיות. מה שמאפיין את האקטיביזם האזרחי הזה שהוא אינו מופיע כתנועה חברתית, כאלה המוכרות לנו מהעבר, והוא אינו נושא אידיאולוגיה גדולה. מדובר לרוב בקבוצות פעולה קטנות, שהארגון שלהן אינו בהכרח קבוע, והן אינן מבוססות על חברוּת רחבה אלא על גרעין קטן, נזיל גם הוא, של פעילות (כן, את רובן מובילות נשים צעירות). הפעולות הן לרוב פעולות אד-הוק, מכוונות מטרה נקודתית, וחלקן יכולות לסחוף אחריהן רבים, תלוי באופי הנושא והפעולה. בין קבוצות אלה בולטות קבוצת הלא-נחמדות/לא-נחמדים, חיראק הפלסטינית, חדר מצב, באים לבנקאים ועוד. אקטיביזם זה קורא תגר על הפוליטיקה הישנה ובעיקר על הדומיננטיות של ערוצי הפעולה הפוליטיים המקובלים, כמו מפלגות פוליטיות, תקשורת ממוסדת, תנועות חברתיות ואפילו ארגוני חברה אזרחית. בו זמנית, הם לא יהססו להשתמש בערוצים אלה כל עוד הפעילים שומרים על מידת האוטונומיה שהם מבקשים לעצמם וכל עוד המטרה של צדק חברתי מכתיבה את פעולתם.

ההפגנה השבועית המתקיימת מזה 45 שבועות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה מעוררת את הגעגוע הזה, למאבק שהוא לכאורה לא קשור לימין או לשמאל

פעולות אלה אינן חסרות השפעה. אם ניקח לדוגמא את מאבק הדיור הציבורי נוכל להבין כיצד השתנו צורתה ואופייה של המחאה ומהו הדפוס של האקטיביזם האזרחי העכשווי. תחילתו של המאבק העכשווי (כמובן, מאבקי דיור מלווים אותנו מימים ימימה) קצת לפני מחאת האהלים, כאשר פעילות ופעילים הקימו את "צוות דיור ציבורי". אחד העקרונות המלווים את המאבק הוא היותו מאבק של הנזקקות והנזקקים לדיור, ולא של אקטיביסטים שהם לרוב בנות ובני המעמד הבינוני, השבע. כך קם מאבקן של "הנאבקות", נשים – רבות מהן חד-הוריות – שנפגעו מנסיגת מדינת הרווחה ומהמדיניות האנטי-חברתית שביקשה והצליחה להקטין את מלאי הדירות בבעלות המדינה במקביל להעמק העוני של אמהות חד-הוריות ומשפחות עובדות עניות. למאבק זה נאספו נשים שקמו מתוך המצוקה והצורך האישי והחליטו להיאבק על זכותן לדיור ראוי. הן גילו האחת את השניה דרך צוות דיור ציבורי או פשוט בפייסבוק והחלו לחקור את הנושא ולארגן את עצמן לפעולות. אחת הפעולות הראשונות הבולטות הייתה המאבק נגד מכירת החיסול של דירות עמידר תחת הנהגתו של שר השיכון מהאיחוד הלאומי/הבית היהודי אורי אריאל. בסדרת פעולות שכללו פיצוץ אסיפות בחירות של הבית היהודי הן מנעו את המכירה של כ-500 דירות והעברתן לידי עמותות כאלה ואחרות המקורבות יותר או פחות לשלטון או למפלגה. פעולות אלה – ועוד מכלול פעולות של סינגור ותמיכה במשפחות העומדות בפני פינוי או הנזקקות לדיור ציבורי, שתדלנות מול חברות כנסת ושרים, קיום של שיח עירני בתקשורת האלטרנטיבית ברשתות החברתיות, אך גם חדירה לתקשורת המיינסטרים – הביאו לכך שלאחר בחירות 2015 סוגיית הדיור הציבור בולטת בסדר היום של משרד השיכון. אין להסיק מכאן שהבעיה נפתרה. אולם, בזכות הנאבקות ניכר שנבחרי ציבור (מסוימים כמובן) הפכו מחויבים לסדר היום הזה.

המחאה שלאחר המחאה, המתנהלת ברשתות החברתיות ובשטח, מלמדת על המשבר הגדול של הפוליטיקה במדינות דמוקרטיות קפיטליסטיות בראשית המאה ה-21. משבר הייצוג מאיים על הסדר החברתי מכיוון שמשמעותו היא לא רק אבדן כוח המיקוח של אזרחים מול השלטון, ולא רק מחויבותו של השלטון לאחוזון העליון, ולא ליתר 99 אחוזים. זהו משבר שניכר באופן שבו השלטון מכביד את ידו על האזרחים ומצמצם את המרחב הדמוקרטי והאזרחי שהלך והתרחב מאז 1945 ועד שלהי המאה ה-20. אם נחזור למחאה השבועית בפתח תקווה, נראה כיצד חופש הביטוי מאבד את מעמדו כערך דמוקרטי מרכזי בסדר הפוליטי העכשווי. בהערת ביניים, חשוב לשים לב שתהליכים אלה אינם ייחודיים לישראל ומתקיימים גם במדינות אחרות.

כיצד כל זה מתקשר לסיפור הפוליטי עליו מדבר מונביו? המאבק על הדיור הציבורי, כמו המאבק בגבעת עמל או באל-עראקיב ובאום אל חיראן הם מאבקים על אדמה בשני מובנים. האחד, הפיזי והמיידי. מאבק להקים בית ולחיות תחת קורת גג ראויה לפי רצונם של האזרחים והאזרחיות. במובן האחר, האדמה או הבית הם סמל לשייכות, לרצון להיות חלק ולהרגיש ראויים ונשמעים. זוהי הפוליטיקה העולה מהמאבקים הרדיקליים שרוחשים כיום. זוהי פוליטיקה של שייכות שקוראת תגר על האופנים שבהם הסיפור הניאו-ליברלי הותיר את הרבים מנותקים מהסיפור הפוליטי. אך למאבקים הללו יש גם נקודת תורפה חמורה. אין להם סיפור פוליטי חדש. מה שיש זה סיפורים קצרים, שברי סיפורים המתקיימים לרוב האחד כשלילה של האחר. זהו לא רומן רחב יריעה המכיל את כל השונים יחד תחת קורת גג אחת. המחאה של 2011 עדיין לא כתבה את הסיפור הפוליטי שלה.

המאמר פורסם בגיליון אסכולה מספר 1 של האוניברסיטה הפתוחה

הפגנה מול בית עמידר. צילום: נתן שקרצ'י
הפגנה מול בית עמידר. צילום: נתן שקרצ'י
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסףה מקיטון

    בהנחה שהתובנות הללו בקשר לאופי המחאה נכונות, אהבתי את ההשוואה לסוגות ספרותיות, הרומן רחב היריעה מול סיפורים קצרים. דווקא לא חסר לי סיפור מאחד גדול, אלא רק שהסיפורים הקצרים והקטנים (אולי שירה?) לא יוציאו זה את זה אלא יצטרפו זה לזה. אחת הבעיות הקשות של "הפוליטיקה" (אני משתמשת במילה לפי מובנה במאמר זה) היא דווקא היותה נסיון לכפות סיפור אחד, רומן (מודרניסטי) אחד, על כל הקולות האחרים.

  2. עוזי ורדי

    "מחאת 2011" היתה ונשארה חרפה החושפת את הישראלי כאגואיסט נאלח. ההמונים יצאו לסטוץ קיץ בגלל שלדפני ליף העלו את שכר הדירה (אין עיר גדולה בעולם המערבי – לרבות ניו-יורק ולונדון, מושאי התשוקה של הישראלים – ששכר הדירה בה אינו בשמיים). לעומת זאת, התגברות הפאשיזם בישראל, רדיפת הפליטים האומללים מאפריקה, הרצחנות כלפי הפלסטינים הנתונים למישטר כיבוש זה חצי מאה כמעט, החקיקה הפאשיסטית הגוברת, לרבות חוקים שנדרש מיקרוסקופ משוכלל כדי למצוא הבדל בינם ובין חוקי נירנברג — כל אלה לא הטרידו את "תנועת המחאה". בטח שלא ההתנחלויות, שהוקמו על אדמה כבושה וגזולה מבעליה, והיונקות סכומי עתק מן הכיס הציבורי הישראלי. כאמור, היה זה סטוץ של קיץ שמשתתפיו הרגישו נהדר ("כיכר תחריר של תל-אביב," עאלק), אשר תובל בחירבון ובהשתנה בחצרות הבתים שלאורך שדרות רוטשילד בתל-אביב. זה היה הביטוי (המסריח) האמיתי של התביעה המזוייפת של האגואיסט הישראלי המצוי ל"צדק חברתי".

  3. יואש אב

    לפי תפיסתי, גל לוי מעלה נקודות חשובות למחשבה ודיון. קביעתו לגבי המחאה החברתית של 2011 לוקה בחסר. הוא מבחין ברעשים המשניים המופיעים אחרי רעידת אדמה גדולה ואינו מסמן אותם כמנבאי ההתפרצות הגדולה שעתידה להופיע בהמשך.
    לגלי ההדף המופיעים כיום שכביכול אין קשר ביניהם, יש בפועל אנרגיה מצומצמת יותר בגלל אופיים המקומי, והעדר כושר תיקשור והתלכדות למסת אנרגיה גבוהה יותר.
    המחאה של 2011 רוחשת מתחת לרגלינו וצוברת אנרגיות. בציבור נצברות תובנות חדשות
    שהחשובה שבהן היא הצורך בשיתוף פעולה בין גושים ציבוריים שהשלטון פועל בנחרצות
    כדי להפריד ולסכסך ביניהם כדי לשמר את שליטתו ולהבטיח את שרידותו. כך פעל ראש הממשלה הנוכחי כדי לגמד, לסכסך, להפחיד את ראשי המוחים ב-2011 ולהפעיל את כוח האכיפה הממוסד שלו כנגדם.
    שלטון הימין הנוכחי המתיימר בפרסומיו ובתחזיותיו להמשיך ולהיות המוביל הלאומי של ישראל תחת המנהיגות הנוכחית, כושל כמעט בכל הפרמטרים של שלטון דמוקרטי ליברלי
    מערבי מתקדם.
    המאפיינים הבולטים שלו הם:
    קיפאון מחשבתי והעדר יזמה מדינית ולאומית לקידום מדינה בת-קיימא לדורות.
    שחיתות שלטונית גוברת המאכלת את הבסיס המוסרי הדמוקרטי .
    שלטון שמקדם את המגזר הדתי האורתודוקסי ואת ההזיות המשיחיות הלוחצות להקמת "ממלכת כהנים" , הדרת מגזרי אוכלוסייה רחבים וגירוש אזרחים שאינם "יהודים".
    שלטון שרואה בכיבוש ושלטון על עם אחר מטרה לגיטימית מביאת תועלת לישראל.
    גישה כלכלית שמקדשת קפיטליזם "חזירי" המעדיף את האחוזון העליון על 99% ה"אחרים".
    שלטון המזניח את צרכי רוב האזרחים ומפלה ביניהם על בסיס דת, גזע, מגדר, צבע עור, חינוך, נגישות לשירותים אזרחיים, דיור, בריאות, תחבורה ציבורית, מידע על זכויותיהם ועוד.
    שלטון שמשתמש באוצרות הטבע של ישראל ללא שקיפות, ללא דיון ציבורי פתוח והולם, ואינו אוכף את התקנות שתוקנו על ידו תוך העדפת בעלי עניין והון מקושרים.
    שלטון המתיימר להבטיח לאזרחים "ביטחון", אינו מהסס להשתמש בבטחון כ"קרדום לחפור בו" , ככלי לקיום הכיבוש, להרחבת וביסוס התנחלויות שתמנענה אפשרות הפרדה ביהודה ושומרון, כמכשיר לאיומי מלחמה תדירים ולקיום חרדה קיומית בציבור התורמת לתמיכה בו.
    בינתיים השלטון הנוכחי מתנאה באמירה "לציבור טוב, הוא מרוצה ואינו שואף לשינוי המצב" וזה מה שיאפשר את המשך שלטונו ה"שושלתי".
    במצב הנוכחי נותר לנו להמתין ולראות מתי תפרוץ המחאה הבאה ויגיע התיקון שישראל
    זקוקה לו נואשות.