string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

במחשכים: ללמד את עאהד תמימי לקח

ההחלטה שהתקבלה השבוע לקיים את משפטה של הנערה הפלסטינית בת ה-17 בדלתיים סגורות מבטאת את הכרסום הגובר בדמוקרטיה הישראלית, דבר שבא לידי ביטוי גם ברמת ההצדקה של הסתרת מידע חיוני. במקרה של תמימי, אפילו במונחי המערכת, מדובר בתירוצים קלושים
יובל אילון

מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, עוסק בעיקר באתיקה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של ספורט

1.

ישראל התברכה בשמש, אבל לא בהרבה מאור השמש המיתולוגי שכוחו לחטא. מאז ומתמיד התנהלו כאן נושאים שונים במחשכים. אם וכאשר נדרשה הצדקה ציבורית להסתרת מידע או השתקת דיון ציבורי, זו בדרך כלל פנתה לכורח בטחוני במובן הפשוט והמיידי ביותר – סודות מבצעיים, עצם אפשרותה של מדיניות גרעין, הסגרת מקורות במקרה של הגשת חומר חסוי לבית המשפט, וכיו"ב.

בנוסף, ישנם מקרים שבהם לא מדובר בהסתרה גמורה, אלא בהעמדת פנים, וקיומה של מראית-עין של דיון ציבורי. כך, למשל, האוצר מסתיר מחברי הכנסת מידע ושולל מהם את האפשרות לדון ולנהל את התקציב, וזאת באמצעים שונים ובראשם חוק ההסדרים והגשת התקציב ימים או אף שעות לפני אישורו, מה שמונע כמובן כל אפשרות לעיון או דיון רציניים. הפרקטיקות הללו אף מוצדקות במפורש משום שהן מונעות את האפשרות של חברי הכנסת לעצב את המדיניות הכלכלית, מטעמים אלו או אחרים. עם זאת, נשמרת מידה של מראית עין: הכנסת דנה בתקציב ומאשרת אותו, מה שמאפשר את קיומו של הבלוף והימשכותו.

אולם בשנים האחרונות אנו עדים לכרסום גובר והולך בדמוקרטיה הישראלית, דבר שבא לידי ביטוי גם ברמת ההצדקה – או התירוצים – של הסתרת מידע חיוני. לא עוד הצדקה אשר נשענת על כורח, אלא שקלול התועלת בקיומו של דיון פומבי לעומת הנזק לכאורה או הנזק לדעתה של הרשות. כך, במגוון רחב של נושאים, במקום שהכלל יהיה פרסום ופומביות, כעת מציבים זה מול זה את ערכו המשוער של הפרסום, לעומת מחירו.

דוגמא חמורה במיוחד הן העתירות אשר עוסקות בייצוא נשק למשטרים שונים, ובפרט לרואנדה בזמן רצח העם ולאחרונה במיאנמר. הנימוק להסתרת המידע כאן היא פגיעה אפשרית ביחסי החוץ של ישראל. חשוב לראות שהמשמעות היא שמאזרחי ישראל נמנעת האפשרות לדון בשאלה האמנם נעשה מחדל או פשע, האם היה כשל ואם כן האם מדובר בבעיה נקודתית או בבעיה מבנית, האם מדובר בתוצאה בלתי נמנעת של תעשיית הנשק, ועוד. למעשה, הסכנה היא שיצרני הנשק וסוחרי הנשק השתלטו על מדיניות החוץ של ישראל, מבלי שהציבור אפילו מודע לכך או יכול להתנגד לכך. ודוק: השאלה מה הם ההיבטים החשובים של הסיטואציה ומהן ההשלכות שלהם אינה שאלה משפטית אלא שאלה ערכית ופוליטית. עסקינן בשאלות מהותיות, שעל הציבור לדון בהן ולהכריע בהן, ושום אקרובטיקה משפטית לא יכולה לכסות על הפוטש שנעשה כאן בתואנה של פגיעה – בפרשנות מרחיבה – ביחסי החוץ של ישראל.

דוגמא נוספת היא ההסכם הסודי עם מדינה שלישית אשר הוצג בפני בית המשפט כהצדקה וכראייה לכך שגירוש הפליטים אינו מסוכן. זהו מקרה פנטסטי ממש. הסכם הוא הסכם של ממש ולא פיסת ניר כאשר לצדדים יש אינטרס לוודא שהצד השני מקיים את ההתחייבות שלו. על הסכמי גירוש הפליטים ממילא מוטל צל כבד – לישראל אין אינטרס להבטיח שרואנדה או מדינות אחרות כגון אוגנדה או אולי קניה, תממשנה את ההתחייבויות שלהן כלפי הפליטים המגורשים לשטחן. וכי מישהו רואה את ישראל לוחצת על המשטר המקומי? או מפסיקה למכור נשק עד אשר הפליטים יזכו להגנה ה"מובטחת"? לפליטים עצמם הרי אין כל אפשרות ממשית לנסות לאכוף את קיום ההסכמים.  בתנאים כאלה, פומביות ההסכמים היא הדבר היחיד שיכול – אולי – להבחין בין פתק שהממשלה מביאה לבית המשפט ב"כאילו", לבין הסכם של ממש. אלא שבית המשפט החליט לקבל את הפתק בסוד, מחשש שהפרסום יפגע ביחסי החוץ של ישראל. שוב, יש כאן נכונות להסתרה וניהול מדיניות במחשכים, משום שלפרסום יש – אולי – מחיר, הממשלה סבורה שאין לשלמו, ובית המשפט נגרר אחריה.

2.

בספרו "הזמן הצהוב" מתאר דוד גרוסמן משפט צבאי שבו התברר שהנאשם – קטין פלסטיני שהואשם בזריקת אבנים – היה חף מפשע. אולם היות שהקטין כבר היה עצור במשך שלושה חודשים, וכדי למנוע מבוכה משלטונות הכיבוש, הרשיעו בית הדין הצבאי בעבירה אחרת כלשהי שאף לא הופיע בכתב האישום, וגזר עליו שלושה חודשי מאסר. גרוסמן מצא לנכון לצטט בנקודה זו בהרחבה מתוך סיפורו הידוע של אורוול "לירות בפיל". אורוול מספר על פיל שמתחיל להשתולל בכפר בבורמה. בצר להם, פונים תושבי הכפר לאדם היחיד שיש לו רובה – לאנגלי שגר בפאתי הכפר. זה מתלבש, לוקח את הרובה, ויוצא חגיגית לכיוון מרכז הכפר, שם נמצא הפיל. לאט-לאט נאספים אחריו הכפריים, והשיירה כולה מתקרבת אל הפיל. אלא שבינתיים, הפיל נרגע. וכך כתב אורוול:

כריכת ספרו של גרוסמן, 1987
כריכת ספרו של גרוסמן, 1987

ברגע שראיתי את הפיל ידעתי בוודאות גמורה שאסור לי לירות בו. לירות בפיל עבודה הוא מעשה חמור השקול להריסת מכונה גדולה ויקרה. כמובן אסור היה לעשות זאת אם רק ניתן להימנע מכך, וממרחק, כשהוא אוכל בשלווה, הפיל לא נראה מסוכן יותר מפרה. חשבתי, ועדיין אני חושב, שהתקף הטירוף שלו כבר כמעט חלף, והוא היה אפוא צפוי לשוטט בלי להזיק עד שהמאהוט היה חוזר ולוכד אותו. בנוסף לזה לא היה לי רצון קל שבקלים לירות בו. החלטתי שאשקיף עליו זמן מה כדי לוודא שלא יתחיל שוב להשתולל, ואז אלך הביתה.

אבל ברגע ההוא הצצתי סביב על ההמון שהתלווה אלי. היה זה המון עצום, אלפיים איש לפחות, ואחרים נוספו עליהם מדי רגע. הם חסמו את הדרך למרחק רב משני עבריה. הסתכלתי מתעל למלבושים הצבעוניים בים הפרצופים הצהובים. פרצופים שהיו כולם שמחים נרגשים לקראת אותו שמץ שעשוע קטן, בטוחים כולם שהפיל צפוי להיירות. הם צפו בי כפי שהיו צופים בקוסם העומד לקסום קסם. הם לא רחשו לי חיבה אבל עם רובה הקסמים בידי הייתי לרגע שווה מבט. לפתע תפסתי שככלות הכל אהיה חייב לירות בפיל. לזה ציפו ממני האנשים ואני הייתי מוכרח לעשות זאת. יכולתי לחוש באלפיים רצונותיהם דוחקים בי קדימה בכוח שאין לעמוד בפניו.

לירות בפיל, גורג' אורוול
לירות בפיל, גורג' אורוול

באותו רגע, כשעמדתי שם עם הרובה בידי, התחוורו לי לראשונה חוסר הטעם והריקנות שבשלטון האדם הלבן במזרח. הנה אני, הלבן עם רובהו, ניצב מול המון ילידים לא חמושים – לכאורה השחקן הראשי של ההצגה – אבל בפועל בובה מגוחכת, נדחף הלוך ושוב על ידי רצונם של אותם פרצופים צהובים מאחורי. באותו רגע הבנתי שכאשר האדם הלבן נעשה לרודן, הוא מבטל רק את חירותו שלו. הוא הופך מין בובת ראווה חלולה שקפאה בתנוחתה, הופך לדמות המקובלת של הסָהיבּ. בכך מותנה שלטונו, שיבלה את חייו בהשתדלות להרשים את "הילידים". בכל נקודת הכרעה הוא אינו יכול לעשות אלא את מה ש"הילידים" מצפים ממנו. הוא עוטה מסכה, ופניו צומחות להתאים את עצמן אל תוויה.

הייתי מוכרח לירות בפיל; התחייבתי לעשות זאת ברגע ששלחתי להביא את הרובה. סָהיבּ חייב לנהוג כסָהיבּ; הוא צריך להיות החלטי, בעל דעות ברורות, ולעשות דברים מוגדרים. לעבור את כל הדרך הזאת עם רובה ביד ואלפיים איש אחרי, ואז להסתלק משם ברפיון ידיים – לא, זה היה בלתי אפשרי. ההמון יצחק לי, וכל חיי, כל חייו של כל לבן במזרח, היו מאבק מתמשך שלא להיות נושא לצחוק.

קשה לחשוב על דוגמא מובהקת יותר למכניזם שמתאר אורוול מהתגובה הציבורית לסרטון שבו סוטרת עהד תמימי לחייל, מעצרה ומשפטה. הזעם שתמימי עוררה, והטרור שהמדינה מפעילה נגדה ונגד משפחתה, הם תגובה למבוכה הגדולה, לתחושת ההשפלה, שבחשיפת יחסי הכוח הממשיים ובהתרסה נגדם: נערה סוטרת לחייל חמוש שפולש בכוח לביתה. תחושת ההשפלה מהסטירה של תמימי חברה לזעם כלפיה על כך שהציגה בפני העולם תמונה מנוגדת לגמרי לסיפור שהישראלים מספרים לעצמם, לפחות בקול רם, כדי להצדיק את התנהלות הכיבוש.

האמת גלויה לחלוטין: תמימי עומדת למשפט על כך שהביכה את הצבא, על כך שהציבור חש מושפל מהסטירה לקצין, ועל כך שהפכה לסמל בעולם. נערה בת שבע-עשרה יושבת כבר שמונה שבועות בכלא (!), ועוד היד נטויה, בעצם על כלום.

האמת גלויה לחלוטין: תמימי עומדת למשפט על כך שהביכה את הצבא, על כך שהציבור חש מושפל מהסטירה לקצין, ועל כך שהפכה לסמל בעולם

אולם הרצון לפגוע בתמימי וללמדה לקח מתנגש עם הרצון להימנע ממבוכה נוספת, ובעיקר מחשיפה נוספת. הפתרון המתבקש הוא לפעול בהסתר. אולם היות שהאירוע כולו פומבי, אין מנוס אלא להפעיל כלים גלויים לכאורה – מעצר, משפט צבאי. משפטה של תמימי לא נועד להיות משפט ראווה. ההתעמרות בה, כליאתה, הפגיעה בבני משפחה – הם שנועדו לעין הציבור. מראית העין של משפט אינה נחוצה. להפך, ברור שמשפט פומבי יוסיף מבוכה למבוכת הכיבוש, ושתמימי עשויה לנצלו כדי לטעון טענות או לשאול עדים שאלות. הפתרון לקושי – כיצד ללמד את תמימי לקח פומבי, אבל לא לנהל משפט פומבי – הוא כמובן לנהל את המשפט בדלתיים סגורות.

ההחלטה מנומקת בשם טובתה של תמימי עצמה – כקטינה. אפילו במונחי המערכת, מדובר בתירוצים קלושים. לא זו בלבד שתמימי עצמה ומשפחתה תבעו שהמשפט יתנהל בפומבי, אלא שבמקרה שלה ברור שסגירת הדלתות לא מגנה עליה מפני דבר (מפני פרסום שמה? הפצת תמונתה? עובדת קיומן של האשמות שונות ומשונות נגדה?), ושיש לה אינטרס ממשי בקיומו של משפט פומבי בו תוצגנה ותתחברנה ההאשמות השונות שנאספו נגדה. ההנחה הבסיסית של ההחלטה – שאין הבדל ממשי בין מערכת המשפט הנוהגת בתוך ישראל למערכת הצבאית, ולכן אין הבדל במידת הצורך בפומביות המשפט כדי להגן על הקטין מפני עיוות דין, היא הנחה קומית אפילו כאשר היא נעשית במסגרת ההצגה המכונה "משפט צבאי". אין הצדקה לחוסר היכולת להכיר בשוני העמוק בין הסיטואציות, ובחשיבות הגדולה יותר של פומביות בהקשר של הכיבוש כדי להתיימר ליצור משהו שדומה למשפט.

אם נתעלם מהגיונה הפנימי של המערכת ומהעמדת הפנים שלה, נבחין בשתי תופעות. ראשית, הגרוטסקה שבדאגה הפתאומית של המערכת הצבאית לאינטרסים של קטינה פלסטינית. מדינת ישראל פוגעת באופן קבוע בקטינים ובזכויות שלהם בשטחים, כולל מסעות מעצרים והפעלת אלימות. שנית, הנכונות לוותר על פומביות ולנהל במחשכים משפט שנודעת לו חשיבות ציבורית רבה, בניגוד לעמדת הנאשמת ולאינטרס שלה, פשוט כדי למנוע מבוכה למערכת. כאשר ניצבו זה מול זה האינטרס של הכיבוש להימנע ממבוכה נוספת, וזכויות הנאשמת, בית המשפט בחר בכיבוש. ומה שעגום במיוחד הוא שזה אפילו לא מפתיע.

עאהד תמימי (מימין) בהפגנה בנבי סאלח, 2017. צילום: שרית מיכאלי
עאהד תמימי (מימין) בהפגנה בנבי סאלח, 2017."לא זו בלבד שתמימי עצמה ומשפחתה תבעו שהמשפט יתנהל בפומבי, אלא שבמקרה שלה ברור שסגירת הדלתות לא מגנה עליה מפני דבר." צילום: שרית מיכאלי
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עופר כסיף

    טור מעולה!

  2. אבג

    היא עומדת לדין וממררים לה את החיים כי אם לא יעשו את זה כל חייל יחטוף 10 סטירות כל יום ומתישהו הסטירות יהפכו לדקירות.

  3. יריב פינטו

    מסתבר שלא צריך כיבוש כדי להסתיר מידע מהציבור ואפילו ממקבלי ההחלטות – הקונגרס במקרה שלמטה:
    https://en.wikipedia.org/wiki/Trans-Pacific_Partnership#Secrecy_of_negotiations

    מקרה עאהד תמימי היה עלול להפוך לכתב אישום נגד הכיבוש ומדינת ישראל ולכן המשפט ייערך בדלתיים סגורות או שלא ייערך בכלל. המדינה היתה שמחה אילו יכלה לשחרר את תמימי ולסגור את התיק מחוסר עניין לציבור.

    1. יובל א

      יריב, בוודאי שממשלות ומדינות הסתירו ומסתירות דברים כל העת. זה אינו החידוש. ההיקף, ובעיקר הלגיטימציה גם המשפטית, מהווים שינוי לרעה שביקשתי להצביע עליו ולהתריע מפניו.
      לגבי עהד תמימי – אתה חוזר למעשה על טענתי המרכזית. מנהלים משפט, אבל יש לזה מחיר, אז נעשה משפח אפילו מראש המקפצה (זה לא שהמשפט הישראלי לפלסטינים, בוודאי המשפט הצבאי, הוא באמת משפט).

  4. כיבוש? מדינת היהודים

    אחת היא ואין אחרת ונוספת. ואילו מדינות אסלם?! פתחו ידיים לספור. בכל אזור מלחמה שהיה ב100 שנים האחרונות נותרו פליטים. ומה הם עשו? התאוששו והיגרו או השתקמו. היהודים עברו שואה! ולא נשארו כפליטים במדינות אירופה היגרו קמו התאוששו יבשו ביצות! הקימו קיבוצים! ולא בכו בפאתי אירופה בטענה שהם מסכנים הזיזו את עצמם. 60 שנה ל"כיבוש" בנינו מדינה והם ב60 שנה? נשארו "פליטים" לאורך ההיסטוריה ניתן לראות עמים קמים נופלים ומטמעטים ומתרבים אף עם לא נשאר באותו מצב כמובן האבסורד שהם מקבלים תרומות ממדינות זרות ומהאו"ם ועדיין העוני שם מחפיר למה? גן שעשועים אחד אין שם! אבל מנהרות טרור מלאות מתכת וציוד שנדרש לכך לזה יש להם כסף. אז די להיות עיוורים למציאות. הם מחנכים את ילדיהם לשנאה מגיל 0 הסרטוני הטפה שמראים ילדים מתוקים בני 3 עם סרט של חמאס על המצח מסמן וי במסעותיו וצועק איטבח על יהוד. אבל שחכתי אלא לא מחבלים. אלה "לוחמי חופש" בשם החופש. כמובן גם הרכבות והפיגועים דריסה בצרפת וגרמניה זה בגלל הכיבוש. באופן כללי כל מחבל מוסלמי שפוגע ורוצח בכל מדינה זה בגלל הכיבוש. ממש ערבות הדדית יש להם. תצאו מהסרט שאתם חיים בו תלמדו אבל מהו ותבינו שדת שאומרת שכולם צריכים להיות מוסלמית היא לא של של "שלום" אגב ביהדות אין שום מצווה כזו לגייר אנשים. הפוך! כל מי שרוצה להתגייר מחוייבים להקשות עליו על מנת לבחון אם הוא באמת רוצה. אולי תבדקו מה יש ליהדות להציע לפני שאתם רוצים לאומנות זרות רחוקות שאין לכם שום שורש אליהם.. איי איי יאי