string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

שם אין גן ופה זה לא ג'ונגל

אפשר להמשיך ולהוכיח את הבורגנות הליברלית על צביעותה, ולטעון שהיא אינה סולידרית וסלקטיבית בבחירת מאבקיה, אבל הפתרון לאוניברסליזם הפרטיקולרי של מעמד הביניים האשכנזי אינו ויתור – אלא אימוץ וערעור. על מאבק מזרחי מעבר לשיח הזכויות
גל לויגל לוי

חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית

מאמרו של תום מהגר שפורסם כאן לפני כמה ימים יכול לשמש כקולב להיתלות בו לשם פתיחתו של דיון רחב ומהותי יותר. הוויכוח שלי עם תום אינו חדש, ועיקרו השאלה מה תפקידו של השמאל (הלבן, הבורגני, לבחירתכן) ומה יחסנו כפעילי שמאל מזרחי כלפיו. הטענה של תום בקצרה היא כי בהפגנה שהתקיימה בנוה שאנן נגד גירוש הפליטים/מבקשי מקלט – הפגנה שאורגנה על-ידי נשות "אחותי" ו"עוצרים את הגירוש" בשיתוף "עומדים ביחד" – נכח קהל גדול של שמאל אשכנזי שלא מטריח את עצמו לתמוך, ולו באופן סמלי, במאבקים אחרים של זכויות אדם. לפיכך, בחר תום (שכנראה ידע מראש שלהפגנה יגיע קהל גדול מ"השמאל הלבן") שלא לקחת בה חלק, זאת למרות תמיכתו במטרתה, מניעת הגירוש. בעקבות הביקורת על מאמר זה, תום שב מהפסקת הפייסבוק שגזר על עצמו כדי להסביר את עצמו, ובעיקר על מנת להתנצל על התעלמותו מהשותפות המזרחיות לארגון ההפגנה. במקום לחזור על הביקורת שלי ושל אחרים על דבריו, אני רוצה למקם את הביקורת (המוצדקת) של תום על גבולות האוניברסליות של שיח הזכויות בהקשר רחב יותר, ולחשוב מעבר אליה על משמעותו של שיח זה בעת הזאת.

הביקורת של תום על השמאל – ובהגדרה "שמאל" שנינו משתמשים כדי לסמן את המגזר הליברלי החילוני בישראל – אינה חדשה. לא במחוזותינו ולא ברחבי העולם. שני ספרים מהתקופה האחרונה מעלים את הסוגיה הזו באופן ישיר. רדהא ד'סוזה (Radha D’souza), פעילה לצדק חברתי וחוקרת באוניברסיטת ווסטמינסטר, פירסמה ממש לפני חודש ספר שכותרתו "מה שגוי בזכויות?", ובאנגלית זה נשמע טוב יותר – What's Wrong with Rights? Social Movements, Law and Liberal Imaginations. הספר הוא ביקורת נוקבת על מה שמכונה שיח זכויות האדם, ועל עצם הצמדת שם התואר "אדם" לזכויות. עד תקופת מלחמות העולם, מושג הזכויות, שליווה את כינונו של הליברליזם המודרני, עמד בפני עצמו ללא שם תואר. רק בעקבות המשברים שחוו הקפיטליזם והליברליזם, עבר מושג הזכויות "אוניברסליזציה", והתפתח מאמץ מכוון לעגן את הרעיון של "זכויות האדם" בהיסטוריה העתיקה והקרובה. זאת במטרה לכונן את המושג (ואת הזכויות) כרעיון על-זמני ומהותי לקיום האנושי.

מה שגוי בזכויות? כריכת ספרה של רדהא ד'סוזה
מה שגוי בזכויות? ספרה של רדהא ד'סוזה

באופן זה, מושג הזכויות הולך ומאבד את משמעותו ההיסטורית ואת היותן של הזכויות תופעה היסטורית בעלת הקשר סוציולוגי-פוליטי וכלכלי מסוים. התכלית, לטענתה של ד'סוזה, הייתה לחלץ את הקפיטליזם והליברליזם מהמשבר אליו נקלעו בתקופת מלחמות העולם ולהציבם במרכזו של הסדר הלאומי והגלובלי החדש. אחת התוצאות של שינוי זה היא הפיכתן של "זכויות האדם" למשאב פוליטי בידי מדינות וארגונים בינלאומיים חזקים המבקשים לארגן מחדש בהתאם לצרכים שלהם את העולם שבתחילה נקרא שלישי, אחר כך מתפתח, ולאחרונה הדרום הגלובלי.

בהיבט זה של שיח זכויות האדם – המציב את רעיון הזכויות כאוניברסלי וכחתום ומובן מאליו – דן גם ספרו של ג'ו הובר (Joe Hoover), תיאורטיקן פוליטי מאוניברסיטת Queen Mary בלונדון שכותרתו: "ההבניה מחדש של זכויות אדם" – Reconstructing Human Rights: A Pragmatic and Pluralist Inquiry in Global Ethics. הובר מצביע על פניו הכפולים של שיח הזכויות: מחד גיסא, זהו שיח של שחרור, ומאידך גיסא, מילון הזכויות היה למטה לחמם של ליברלים טובי כוונות לכאורה שפעלו, במודע או שלא במודע, לצד ארגונים גלובליים שטופי אינטרסים כלכליים ופוליטיים והפכו את שיח זכויות האדם לכלי למניפולציה על אוכלוסיות מוחלשות ומוכשלות, אם בתוך המדינות ואם במישור הגלובלי. שיח הזכויות היה למשאב סמלי וחומרי בידי בעלי הכוח, שעבר תהליך של משפטיזציה ודה-פוליטיזציה ותכליתו להפוך את "זכויות האדם" לאופק שאליו עלינו לחתור, גם כאשר ברור לנו כי לאופק לא נגיע.

ההבנייה מחדש של זכויות האדם, כריכת ספרו של ג'ו הובר
ההבנייה מחדש של זכויות האדם, ספרו של ג'ו הובר

במלים של ד'סוזה, "כושר העמידות של זכויות 'האדם' בדמיון של תנועות חברתיות […] טמון ביכולת של הליברליזם לייצר אינסוף תקוות חדשות ותחושות של יכולת אנושית גם כאשר הזכויות מכזיבות ובאופן קבוע לא מממשות את הבטחותיהן, ורק לעתים רחוקות מעצימות שינוי חברתי טרנספורמטיבי בקרב המדוכאים." דה-הפוליטיזציה נוצרת כאשר הזכויות נעשות לדבר אותו צריך לברר בבית המשפט ולא בבית המחוקקים. כאשר מניחים שהעשיר והעני מסכימים על תוכנן, והשופטת היא שתכריע זכותו של מי חשובה יותר.

על אף זאת, הובר לא מוכן לוותר על הרעיון הפוליטי של זכויות האדם בשמם של המודרים והמוכשלים המבקשים להתנגד לגורלם. מכאן, השאלה מתי, איפה ועל ידי מי הזכויות ושיח הזכויות נעשים חלק מהפוליטיקה היא חשובה לא פחות מהשאלה מהן זכויות האדם. הובר מציע, אם כן, גישה פרגמטית שלא מניחה מראש את משמעותה של זכות מסוימת – למשל הזכות לדיור שבה הוא דן בהקשר של המאבק לדיור בארצות-הברית, אלא רואה את הזכות כנגזרת מהאופן שבו אזרחים או לא-אזרחים מודרים ומוכשלים מטעינים אותה במשמעות, על מנת לערער את הסדר הקיים ולתקן את המצב הקיים.

אם לשוב לביקורת השמאל בישראל ולביקורת הפוליטיקה של הזכויות עליה ואליה חוזר תום שוב ושוב: אפשר להמשיך ולהוכיח את הבורגנות הליברלית על צביעותה, ולטעון שהיא אינה סולידרית וסלקטיבית בבחירת המאבקים שלמענם היא מתגייסת. הכול טוב ויפה. זו ביקורת חשובה המשקפת את הבעייתיות של הפוליטיקה של זכויות האדם, ובכך צודק תום, ורבים אחרים לפניו ואחריו. אולם עמדה זו לא מאפשרת לנו להתעלות מעבר לביקורת ואל הפוליטיקה הממשית. כאן אני רוצה להציע שתום שוגה בקריאה הסוציולוגית וההיסטורית של שיח זכויות האדם. במיוחד, הוא טועה בהבנה שלו את שיח הזכויות, ומקבל אותו כשיח אוניברסלי על-זמני ועל-פוליטי. במלים אחרות, תום, כמו גם ניסים מזרחי – המציע במאמרו "מעבר לגן ולג'ונגל: על גבולותיו החברתיים של שיח זכויות האדם בישראל" להבין את סירובם של המזרחים לקבל את שיח הזכויות הליברלי כביטוי לקיומו של רפרטואר ערכים שונה הנטוע בעולם של זהות ושייכות, ולא בעולם תוכן ליברלי של שוויון וצדק חברתי – מקבלים כפשוטה את העדות של הליברלים על עצמם כאוניברסליים.

שיח הזכויות היה למשאב סמלי וחומרי בידי בעלי הכוח, שעבר תהליך של משפטיזציה ודה-פוליטיזציה ותכליתו להפוך את "זכויות האדם" לאופק שאליו עלינו לחתור, גם כשברור שלאופק לא נגיע

ההיסטוריה של הזכויות מלמדת שמשטר הזכויות שימש את מעמד הבורגנות העולה בראשית זמן הקפיטליזם על מנת לבדל את עצמו מהאליטות השולטות, ולהבטיח את יכולתו לפעול בשוק כבעל קניין פרטי. החירות לפעול בשוק דמתה לחירות הפוליטית, והן תמכו זו בזו בעיצוב הסדר הפוליטי המודרני שמעמד הביניים הוא עמוד השדרה שלו. הסוציולוגיה של הזכויות מלמדת שמי שהיו שם על מנת ליהנות מהחירויות המודרניות – מחופש המצפון ומהזכות לקניין תחת שלטון החוק – היו "הלבנים". במלים אחרות, החירויות לא ירדו כתורה מהשמים אלא נוצרו, נלקחו ועוגנו בסדר החברתי על ידי מי ששלטו בו.

במקרה הישראלי, הבורגנות או מעמד הביניים האשכנזי, מעולם לא היו אוניברסליים. לא תחת שלטון מפא"י ולא תחת שלטון "חירות/הליברלים". מאז ימי ראשית הציונות הבורגנות (כן, בעיקר זו של תנועת העבודה) הייתה חלק מהמבנה האתני שהדיר ערבים ומזרחים. בשיח הציוני, משטר אתני זה יצר גם סדר של חלוקת משאבים שאפילו לא התיימר להיות אוניברסלי. וגם כאשר ישראל אימצה את השיח הליברלי של אוניברסליות וזכויות אדם – הדבר הזה לא השתנה במהותו. ראו הקשר בין מרצ לבין הקיבוצים. לכן, וכאן צודק תום, נוח לבורגנות לתמוך בעניין הפלסטיני או במבקשי המקלט לפני שהם יטו אזן להיסטוריה הכואבת של המזרחים תחת הציונות. שיח הזכויות משמש את הבורגנות על מנת לבדל את עצמה מהמעמד הנמוך.

האם בגלל זה נוותר על (שיח) הזכויות? אם ניקח את ההפגנה של דרום ת"א, את מאבק הדיור הציבורי או את המאבקים בכפר שלם, בגבעת עמל, או באל-ערקיב – התשובה היא לא. הפתרון לאוניברסליזם הפרטיקולרי של מעמד הביניים האשכנזי אינו ויתור – אלא אימוץ וערעור. בכל אחת מהזירות הללו מתקיים שיח שוויון ברור לחלוטין, וכאן הטעות של ניסים מזרחי, שמניח שבשוליים החברתיים הדחייה של שיח השוויון של הבורגנות היא בבחינת התנגדות לשוויון. לכן, האזרחיות והאזרחים, כמו גם הלא-אזרחיות ולא-אזרחים מבקשי מקלט ופליטים, מעניקים את המשמעות שלהם לשיח הזכויות ומשתמשים בן על מנת לערער את הסדר ולתקן אותו, ולו במעט. הם לא מחכים לבורגנות שתבוא לחלץ אותם מהמצוקות שהיא עצמה יצרה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ג. אביבי

    צודק גל לוי כמעט וצודק גם תום מהגר כמעט.
    האידאל לשיטתי הוא איחוד כל המאבקים של הקבוצות המדוכאות נגד האליטות המנצלות והמדכאות. הייתי שמח יותר אילו להפגנה ההיא היו מגיעים כגוש אחד ומובחן מזרחים, אתיופים, פלסטינים ואחרים בדרישה לשכן את מהגרי העבודה בצפון תל אביב ובשכונות מבוססות של ערים בסביבותיה, במקום לגרשם.

  2. Kamren

    Thank you for the opportunity to win.