string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מה הממשלה יכולה ללמוד מראשי ערים

מנהיגים רבים ברשויות המקומיות מביעים התנגדות לגירוש ותמיכה בתוכנית לפיזור ולקליטה ברחבי הארץ. זאת, כי הפרגמטיות קודמת לאידיאולוגיה, והיעדר מדיניות מוניציפלית לא מיטיבה – לא עם התושבים הוותיקים ולא עם מבקשי המקלט
טל הריס

מעל 60 אלף אריתראים וסודאנים נכנסו לישראל דרך חצי האי סיני בין השנים 2006-2013, מבקשים מקלט מפני גיוס לשירות צבאי ולעבודות פרך לכל החיים או בעקבות רצח עם. כיום נותרו כ-35 אלף, אשר בקרוב יאלצו להתמודד עם הבחירה בין גירוש למדינה שלישית לבין כליאה לא מוגבלת. בימים אלו מתנהל ויכוח ציבורי עז באשר למעמדם: האם צפויה להם סכנה בארץ מוצאם? אם לא, מדוע לא משיבים אותם לאריתראה ולסודאן? אם כן, מדוע אין להם זכות להישאר בישראל? וכמה בטוחים הם יהיו בכלל במדינה שלישית כמו רואנדה או אוגנדה?

תומכי הגירוש מואשמים בגזענות פושעת ובכך ששכחו את הכלל של ״וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״. מתנגדי הגירוש מואשמים בתמימות או בהיתממות, כאשר הם מתעלמים מהמצוקות של אחיהם הישראלים בשכונות דרום תל אביב ובכך ששכחו את הכלל של ״עניי עירך קודמים״. אולם המציאות בזירה המקומית היא הרבה פחות אידיאולוגית והרבה יותר מעשית.

בתל אביב, ירושלים, פתח תקוה, אילת וערים רבות אחרות ברחבי הארץ, אריתראים וסודאנים מועסקים בשיעור גבוה יותר מאשר ישראלים, משלמים יותר מסים ובעיקר עובדים במשרות הפחות נחשקות במשק. הם לומדים עברית לבד, בלי שיעורים מסובסדים באולפן או תמיכה מוסדית אחרת. 100% מילדיהם מחוסנים בתחנות ״טיפות חלב״ ורשומים לגני הילדים ולבתי-הספר העירוניים.

ילדים אלה מדברים עברית שוטפת, מתחפשים בפורים ומבקשים מהוריהם לחגוג בר ובת מצווה. שיעור הזכאות לבגרות של אלו אשר בגילאי העשרה גבוה מאוד (בקמפוס ביאליק-רוגוזין בדרום ת״א שיעור הזכאות הוא 96%, בזמן שהממוצע הארצי הוא מתחת ל-60%). חלקם זוכים בתחרויות בינלאומיות בספורט, אמנויות ומדעים, בעודם עוטים בגאווה את דגל ישראל, ורבים מהם גם מבקשים להשיב בחזרה למדינה שמארחת אותם ולהתגייס לצה״ל.

ברחבי העולם, שילוב מהגרים הוא אתגר ויעד שנתפס כמובן מאליו. במחקר מקיף במסגרת פרויקט TIES, נבחנו תוצאות מדיניות שילוב במגוון פרמטרים של אותן קבוצות מהגרים ב-15 ערים בשבדיה, גרמניה, צרפת, שוויץ, בלגיה, הולנד וספרד. אך בזמן שממשלות אירופה משקיעות משאבים אדירים כדי לפענח את נוסחת השילוב המנצחת לשילוב, ההשתלבות של אריתראים וסודאנים בישראל היא לגמרי לא בזכות מדיניות הממשלה. ב-2013, שר הפנים אלי ישי אמר כי כל עוד ישראל אינה יכולה לגרש את מבקשי המקלט לארצות מוצאם, עליה ״לכלוא אותם כדי להמאיס עליהם את חייהם״, זאת שנתיים לאחר שראש הממשלה נתניהו קרא להם ״איום קיומי״. אף על פי כן, מבקשי המקלט וילדיהם מעידים כי הם מרגישים ישראלים, חרף מדיניות ממשלתית של דחיקה אל השוליים ודיכוי. הם חשים ישראלים בגלל המורות, האחיות והעובדות הסוציאליות שמתאמצות לשלב אותם, גם עם משאבים דלים בלבד.

ברמה המקומית, ראשי ערים תומכים בכך באופן פרגמטי – פעיל יותר או פחות. כנגד תכנית הגירוש הנוכחית, מביעים מנהיגים רבים ברשויות המקומיות תמיכה בתכנית חלופית לפיזור ולקליטה ברחבי הארץ. במקום לייבא מהגרי עבודה מעבר לים שיעבדו את שדותינו ויבנו את דירותינו, למה לא להשתמש במי שכבר כאן? הלוא טעמה עגבנייה שנקטפה על-ידי ידיים אריתראיות יהיה זהה לזאת שנקטפת כיום על-ידי ידיים תאילנדיות.

ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, אייל בצר, בנהלל, בערב שהוקדש לקליטת הפליטים במקום, 10.03.18. צילום: עמוד הפייסבוק של המועצה
ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, אייל בצר, בנהלל, בערב שהוקדש לקליטת הפליטים במקום, 10.03.18. צילום: עמוד הפייסבוק של המועצה

הסיפור של ״ההצלחה הלא-רצויה״ הזאת – לפחות מצד הממשלה – אינו תוצאה של פעילותן של מורות חתרניות, עובדות סוציאליות בוגדניות או אחיות אולטרה-ליברליות. זה הסיפור של המטרופולין השמאלני של תל אביב, אבל גם של ערים קטנות כמו ערד, בהן 58% הצביעו למפלגות ימין ולמפלגות חרדיות בבחירות האחרונות.

זה הסיפור של הממשל המרכזי מול המקומי, של האידאולוגי מול המעשי (אשר מפורט בספרו של התיאורטיקן בנג׳מין ברבר ״אם ראשי ערים היו שולטים בעולם״). חבר כנסת יכול לבלות קריירה שלמה בנאומים על שלום או על ארץ ישראל השלמה, אבל ראשי ערים יפסידו בחירות אם הביוב בעיר יהיה סתום (ומספרים על טדי קולק האגדי שפעם קטע ויכוח לוהט בין רבנים לבין אימאמים בנושא הגישה למקומות הקדושים ואמר ״אדונים נכבדים, חסכו ממני את הדרשות שלכם ואדאג לתקן לכם את הביוב״).

השתלבות חשובה לראשי ערים כי היא הופכת את העיר לטובה יותר לכולם. שיכון, חינוך, הכשרה מקצועית ושילוב של מהגרים מתרבויות שונות הוא אתגר שתמיד מתגלגל לפתחה של העירייה ולא של הממשלה. כך בגרמניה – המדינה שקולטת את מרבית מבקשי המקלט באירופה, במיוחד מאז 2012, בעקבות עימותים במדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה שחוו את ה״אביב הערבי״. יש בגרמניה נוהל ברור של פיזור מבקשי המקלט בין מדינות המחוז שבה, בהתאם לגודל האוכלוסייה והעברות המסים שלהן, והמערכת מתנהלת ביעילות ובמידה רבה של הוגנות.

הגשת בקשת מקלט ראשונית מוגשת לאחד מחמישה מרכזי קליטה גדולים במדינה, בהם גם עוברים בדיקות רפואיות ונרשמים במערכת. מכאן, הפליטים צריכים למצוא דירה בעצמם באחת הערים אליהן הם מיועדים מבין 16 מדינות המחוז, מצוידים בכרטיס נסיעה, דמי רווחה צנועים למשך שנה ושלושה חודשים, גישה ללימודי שפה ואישור עבודה (שניתן שלושה חודשים מיום הגשת בקשת המקלט). כמובן שישנם קשיים מובנים גם בתכנית הפיזור הלאומית בגרמניה. כך, לפי מחקר של מכון ברוקינגס על שילוב פליטים ב-15 ערים בגרמניה, נמצא שמרבית הנטל נופל על ערים גדולות (17% מהפליטים בגרמניה מרוכזים ב-2% מהשטח שלה, אשר אחראי ל-24% מהתל״ג), בהן ממילא קיימת מצוקת דיור. יחד עם זאת, עיריות כמו ברלין והמבורג מצליחות להתמודד עם הקשיים באופן יצירתי ואפקטיבי.

נראה שאין אח ורע למדיניות הישראלית של העלמת עין והתכחשות לבעיה. המדינה חייבת להיות מעורבת במענה הוליסטי לצרכים כגון ביטחון, חינוך, בריאות ועוד

בארה״ב, אשר קולטת מספר מוגבל של פליטים בכל שנה כחלק מתכנית ליישוב שלהם מחדש (בדומה לקנדה, פליטים לא מגיעים ישירות לארה״ב), גם כן נהוג פיזור גיאוגרפי במדינות פדרליות שונות, בהתאם לגיל, מצב בריאותי, מצב משפחתי, כישורי שפה וזמינות של משרות במדינה הקולטת. אין כאן קשר, אגב, למידת הליברליות של המדינה: פליטים נקלטים במדינות ״כחולות״ כמו קליפורניה לצד ״אדומות״ כמו טקסס בשיעורים גבוהים. לפי המכון למחקרי הגירה, ערים כמו סן-דייגו, שיקגו ויוסטון מהוות מוקדים מובילים לקליטת פליטים. האתגר הישיר של הקליטה והשילוב הוא ברמה העירונית, אך מחלקת הבריאות והשירותים החברתיים הפדרלית (Office of Refugee Resettlement) אחראית ותומכת בכל מערך קליטת הפליטים, בתקציב שזינק מ-587 מיליון למיליארד וחצי דולר בעשור האחרון (וקוצץ ב-30% תחת ממשל טראמפ).

דו״ח ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM) משנת 2015 מלמד כי שני שליש מהפליטים בעולם מרוכזים בערים – וזאת הזירה בה מפותחים המענים המידיים והמפורטים ביותר לשילובם. יחד עם זאת, נראה שאין אח ורע – ודאי שלא בקרב המדינות המפותחות – למדיניות הישראלית של העלמת עין והתכחשות לבעיה. המדינה חייבת להיות מעורבת במתן הוליסטי של מענים לצרכים כגון ביטחון, חינוך, בריאות וטיפולים נפשיים, שיכון, שירותי בנקאות, הכשרה תעסוקתית, לימודי שפה.

המצב בשכונות הצפופות של דרום תל אביב הוא קשה, אבל הוא היה עוד יותר בעייתי במהלך שנות התשעים, כאשר אוכלוסיית מהגרי עבודה ענקית חיה במקום ללא שירותי הרווחה, הבריאות והחינוך שהיא זוכה להם כעת. כתוצאה מכך, שכונות אלו סבלו מפשע, זנות, סמים ועוני גדול. היעדר מדיניות מוניציפלית לא היטיב עם שכונות הדרום וגם לא עם מבקשי המקלט עצמם.

כעת, כשקורבן עינויים סודאנית זוכה לטיפול הנפשי לו היא זקוקה – זה הופך את הבניין בו היא מתגוררת לנעים יותר גם לשכנים. כשילדים אריתראים זוכים לחינוך טוב – זה הופך את הפארקים והרחובות לנקיים ולידידותיים יותר. מעורבות ממשלתית על-פני התעלמות ממשלתית – בדומה לזו שקיימת בגרמניה – הייתה מיטיבה את המצב לאין-שיעור. זה נכון במיוחד לאור הניסיון המוצלח ביותר של ממשלת ישראל בשילוב מגוון מהגרים (יהודים) בשיעורים גדולים.

לישראל, כמו לכל מדינה ריבונית אחרת, יש את הזכות והאחריות לשלוט על גבולותיה. ב-2013 הממשלה הציבה גבול פיזי עם מצרים ומאז אין יותר כניסות דרך הגבול. חמש שנים מאז והממשלה עדיין לא מטפלת במציאות שבתוך גבולותיה. אחרי שתכנית הגירוש והמאבק למנוע אותה יחלפו, ראשי ערים יעשו טוב אם יבהירו לממשלה שעידוד השתלבות של מי שיישאר כאן אינו רק כורח מוסרי, אלא גם כורח המציאות. במדינות ה-OECD וגם בישראל זו יכולה להיות גם הזדמנות כלכלית.

טל הריס משלים בימים אלה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת גתה בפרנקפורט ופעיל במפלגת העבודה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות