string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

רציתי להראות את עכו שאני גדלתי בה

במאית הסרט "מונטנה", לימור שמילה, מספרת על ההחלטה לצלם בעיר בה גדלה סיפור אהבה בין שתי נשים. ראיון
נועה בורשטיין-חדד

כותבת במקום הכי חם בגיהינום ותחקירנית חדשות 10

עכו היא מעין יצור כלאיים ישראלי – מעברה האחד, פריפריה לפי הספר: מעמדות נמוכים, מקצועות השייכים לעבודות הכפיים, בתי כנסת ורחובות שוקטים בשבת, בתי ספר מקצועיים ואפילו פנימייה צבאית שמעטרת את קו החוף של העיר. מן העבר השני, פנינת תיירות: מבנים עתיקים, חומה מרהיבה, סיפורים על נפוליאון וכמובן! איזה חומוס.

אני מנהלת רומן עם העיר הזו כבר למעלה לעשור: נפגשנו כשהייתי נערה בשנת שירות, אז נשלחנו לגור בשיכון המזרחי של העיר, רחוק מהחומוס ומהחומות העתיקות. לימים, תיזכר השכונה הזו כנקודת הרתיחה של מהומות יום כיפור 2008. בשנים האחרונות אני לומדת כאן תואר ב"שימור מבנים", ואיזו עיר מתאימה יותר מעכו בשביל לדון בסוגיות הקשורות למה משמרים, איפה, מתי ובעיקר – איזה סיפור בדיוק אנחנו רוצים לספר. 

הסרט "מונטנה" מתרחש בעכו. הוא עוקב אחרי צעירה, בת המקום, שחוזרת אחרי שנים בגלות (פריז ויפו: הכי רחוק והכי קרוב שאפשר ללכת) בעקבות מותו של סבה. החזרה המרגשת מתגלגלת לסיפור אהבה שהופך מהר מאד למסע לסגירת חשבונות. "הסרט הוא לא אוטוביוגרפי", מספרת בראיון עימה במאית הסרט, לימור שמילה. "הוא כן נכתב אחרי שסבא שלי טבע בים בעכו, לפני ארבע שנים – אז חזרתי לשם, לשבעה והתחלתי לחזור לשאלות שהעסיקו אותי כילדה על גבולות, על שבטיות, על יחסים ומשפחה".

זה סרט מאד נדיר בנוף הישראלי, גם העובדה שסיפור האהבה מתנהל דווקא בין נשים, וגם המקום בו הסיפור מתרחש. אנחנו רגילים שהפריפריה שייכת לפריפריה והקהילה שייכת לתל אביב, לרוב הם בכלל לא נפגשים.

"עכו היא עיר מאד יפה בעיני שלא קיבלה ייצוג קולנועי כמו שמגיע לה, מעבר לעיר העתיקה ודגים ושוק וידעתי שאת הסרט הראשון שלי אני אצלם דווקא בעכו, ידעתי שהעיר תהיה דמות בסרט הראשון שלי. מצד שני נורא רציתי את הניחוח האירופאי גם, זה הצחיק אותי קצת שאמא שלה שגדלה בעכו מדברת צרפתית, עוטה מסכה בשביל להדחיק ולברוח, והמסכה הזו פשוט ממש משתלטת. היה לי חשוב שבתוך הסיפור מסגרת של הדבר הזה, אמא של אפי ידעה מה קורה שם וברחה הכי רחוק – שהכי רחוק מעכו זה דווקא צרפת, אירופה.

"חלק מהעניין של לעשות את הסרט הזה היה לשבור את הקונספציה של פריפריה, רציתי לתאר את עכו כפרוור ירוק ויפה וראיתי את כל סרטי הפריפריה עם הנשים ההולכות בכבדות ושכונת הרכבות והשקיות… ואמרתי אני רוצה עכו אחרת, אני רוצה פריפריה אחרת. אחד האנשים שראה את הראף קאט שאל אותי 'איפה עכו? איפה הביוב שזורם בכבישים?' ואמרתי לו שהסחלה הוא לא בכבישים אלא באנשים. אני חושבת שהוא מתקבל יפה בעולם בגלל זה, כי זה סרט אוניברסלי, סרט על אנשים שקורה בעכו. לא סרט על הפריפריה".

אני אישית מרגישה שלפעמים תל אביב היא הפריפריה, דברים לא קורים פה.

"ואנחנו באמת צילמנו מחוץ לתל אביב שזה נורא כיף. ובכלל, לרוב מאפיינים ערים: לוד עיר מעורבת, עכו עיר מעורבת… ואני מבינה את זה, אבל אני חושבת שלא ממש מכירים את עכו ורציתי להכיר אותה לצופים כמו שאני מכירה אותה, כמו שאני גדלתי בה".

בואי נדבר על הדמויות בסרט. אפי, הגיבורה, משהו בה מאד מנוכר, מאד חזק מול הסיטואציה.

"היה לי נורא ברור שאפי היא לא קורבן – על אף שהיא נפגעה ועל אף שהיא נזכרת וחווה דרך הילדה של קרן את מה שקרה לה או לא קרה לה, היה לנו ברור שהיא לא קורבן של הדבר הזה. היה לנו חשוב לראות שזו אישה חזקה שבונה את הסביבה שלה ואת ההתבוננות שלה. גם הדיאלוגים בסרט מאד דלים בכוונה, כי רציתי ששתיקה תהיה רפליקה. את שואלת את עצמך כל הזמן האם אפי חזקה או חלשה? יש לנו נטייה לרחם על הדמויות הנזקקות כך שבעצם את שואלת אותי – 'מה אני אמורה להרגיש כלפיה עכשיו?'"

אחד ממי שראו את הראף קאט שאל אותי 'איפה עכו? איפה הביוב שזורם בכבישים?' ואמרתי לו שהסחלה הוא לא בכבישים אלא באנשים. זה סרט אוניברסלי, לא סרט על הפריפריה

במקום מאד דומה נמצאת גם שוש, הדודה הרווקה – אני הרגשתי דואליות מאד גדולה כלפיה, משהו בין רחמים לזעם.

"שוש מורכבת מהמון נשים שאני מכירה מהילדות, מהשכונה, לאו דווקא מהמשפחה. כשאפי מגיעה לעכו יש תחושה שכלום לא השתנה, האוויר עומד, הדברים לא באמת משתנים והסיבה לכך היא השתיקה. שוש למעשה מתארת את חוסר ההתקדמות: היא לא יצאה מהבית, היא לא בנתה לעצמה חיים… האמת שהיא אחת הדמויות הכי אהובות עלי ומאד נזהרתי איתה כשכתבתי אותה. קרן צור, שגילמה אותה הרימה אותה עבורי לגבהים כאלה שלא הבנתי אפילו שזה הפוטנציאל של הדמות שלי. זה היה מדהים לראות אותה. חוצמזה שהסרט הוא על העצמה נשית, על נשים חזקות – ושוש מגלמת את זה בדרכה".

ומה עם החזקה של הסבתא?

"הסבתא, כאילו ברור שהיא יודעת הכל, אבל היא צריכה שהכל יהיה בסדר, ששום דבר לא יזעזע את מה שהיא בנתה. אני חושבת שאין דבר נורא יותר מלדעת משהו ולא להיות מסוגלת או רוצה או יכולה לעשות משהו בנידון, משהו שיערער. בכללי, היא די במצוקה. אבל כן היה לי חשוב שכל הנשים בסרט יהיו חזקות והיא גם כזו. היא במצוקה כי הנכדה שלה חזרה אחרי המון המון זמן, מצד שני – אותה נכדה אהובה יכולה לפרק את כל מה שהיא בנתה ולאורך הסרט היא חוזרת ושבה ושואלת את עצמה איך היא רוצה להתמודד עם זה".

מתוך ״מונטנה״.
מתוך ״מונטנה״.

היא גם כל הזמן שואלת את אפי מתי היא כבר הולכת. למרות שניכר שהיא שמחה שהיא הגיעה.

"כי זה מאד מרגש שהיא באה בהתחלה אבל כולם מסביב מבינים לאט לאט מה זה אומר – היא באה עם אג'נדה, וזה די מלחיץ. השאלה הזו שהיא נשאלת בסרט 'איזה כיף שאת כאן! מתי את הולכת?' נורא הצחיקה אותי, היא טומנת בתוכה הרבה, אז הפכתי את זה למוטיב בסרט".

דוד יוסי, הרשע לכאורה שלך, גם הוא דמות נורא מסכנה אחרי הכל.

"אני כתבתי דמות מורכבת, לא רציתי שתשנאי אותו ורק תכעסי עליו ובאמת אבי שמגלם אותו (אבי מלכה), חיזרתי אחריו המון זמן כדי שיסכים וכשהוא סוף סוף הסכים הוא הלך איתי על הדמות הזו עד הסוף. הוא איש מדהים ופרטנר מושלם והוא הבין את יוסי ברמות מאד מאד עמוקות. הוא הצליח להביא לידי ביטוי את האמביוולנטיות שרציתי לכתוב ליוסי, כי החיים באמת מורכבים ושום דבר כמעט לא שחור-לבן.

יש בו משהו מאד לא מודע, כמה לאהבה, הוא באמת מאמין שככה אוהבים. נכון שמידי פעם יוצא ממנו משהו מפלצתי אבל יש בו המון חוסר מודעות שמעוררת חמלה ואפילו סקרנות. גם אפרת בהתחלה מאד מאד שמחה לראות אותו ומתרגשת אבל כשהדברים קוראים, הילדה שבה חייבת להעמיד אותו במקום ולנצל את החוזק שלה עכשיו. אבל גם לה לא פשוט עם זה".

לסביות בעכו זה לא מחזה רגיל בקולנוע הישראלי. זה סרט אפילו די חלוצי בעניין.

"אני מבינה למה הרבה אנשים רואים פה סרט על לסביות, אבל זה לא סרט התבגרות על מישהי שמגלה את המיניות שלה. הגיבורה שלי לסבית כי היא לסבית והיא מתאהבת באישה כי היא לסבית ואני חושבת שזה מצב טבעי להיות בו. עבור קרן אפי היא משב רוח מרענן, בתוך חיים אפורים ולא מספקים".

אז על מה הסרט?

"בסופו של דבר זה סרט אוניברסלי על קשרי שתיקה והסתרה. אני חושבת שזו מחלה מאד מסוכנת ואולי הסרט יגרום לאנשים לפעול ואולי גם למנוע. יש איזה פחד מדברים כאלה אבל אם הדבר קיים – להשתיק אותו זה אחד הדברים הכי מסוכנים, כי הטיפול הוא חשוב. הסיפורים שנשזרים ביחד – דרך מושא אהבה אפי מגלה מה קרה לה, הסלסול של הדרך נורא הדליק אותי וגם נורא רציתי לפתוח את קשרי השתיקה ולהראות את זה על מסך גדול, זה נראה לי חשוב. וזה נוגע בי בכל מיני צורות של היומיום".

ולמה מונטנה?

"זה השם של סיגריות המנטול שהדודות שלי בעכו היו מעשנות. מונטנה הייתה הסיגריה הראשונה שלי אז בשבילי זה שם נוסטלגי, כשאני חוזרת לעכו אני חוזרת למונטנה. חוצמזה שזה גם שם טוב".

*

בסרט "מונטנה" ניתן לצפות מחר בערב, יום ג׳ 12.03, במרכז האתני הרב תחומי ענבל – מרכז סוזן דלל, יחיאלי 6, תל אביב. בתום ההקרנה תיערך שיחה עם הבמאית בהנחייתה של אפרת כורם.

לרכישת כרטיסים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות