• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

פתיחה/צוואה: פרק מתוך "ילדי הגטו"

"אני יודע שניו יורק היא תחנתי האחרונה. פה אמצא את מותי, גופתי תישרף והאפר יפוזר במי ההדסון. כך אכתוב בצוואתי, שכן אין לי חלקת קבר בארץ שכבר אינה ארצי, שבה אוכל לבקש שיקברו אותי, עטוף ברוחות אבותיי". הפרק הראשון בספרו החדש של אליאס ח'ורי, שהשקתו תתקיים ביום רביעי הקרוב
אליאס ח'ורי

אני יושב לבדי ומתבונן בשלג הצונח על ניו יורק, מבעד לחלון דירתי שבקומה החמישית. אינני יודע כיצד אתאר את תחושותיי כלפי החלון המלבני הזה, שדרכו אני רואה את רוחי מתנפצת על השמשה. הוא הפך למראה שבתוכה משתקפת בבואתי ואובדת בגודש המראות של העיר הדחוסה הזאת. אני יודע שניו יורק היא תחנתי האחרונה. פה אמצא את מותי, גופתי תישרף והאפר יפוזר במי ההדסון. כך אכתוב בצוואתי, שכן אין לי חלקת קבר בארץ שכבר אינה ארצי, שבה אוכל לבקש שיקברו אותי, עטוף ברוחות אבותיי. במקום זה אמצא עצמי במי הנהר הזה, מתעטף ברוחות של זרים שהמפגש עם הזר מעשיר אותם ומפצה אותם על אובדן. אני מודע לכך שאני מצטט כאן בצורה לא לגיטימית משיר של אִמְרוּ אלְקַיְס, משורר הגַ'אהִלִיָה. לא אכפת לי. איש לא יקרא את הדברים הללו לאחר מותי משום שאצווה על שריפת המחברות ואדרוש שאפרן יפוזר עם אפרי במי הנהר. גורל כל בשר הוא גם גורלן של המילים. המילים מתות ומותירות מאחוריהן שובל של יבבות מדממות, כמו היבבות אשר עולות ובוקעות מתוך נשמתנו, ושוקעות בתהום הנשייה.

הפכתי את החלון הזה למראה כדי שלא אצטרך עוד להביט בפניי במראה. כך מראה פניי נמסך בפנים אחרות ונעלם במבוך המראות שלפניי. בכך אני מביא סוף לסוף אשר בחר בי, ונפטר מהחלום לכתוב רומן שאינני מצליח לכתוב. מדוע עליי לכתוב רומן? הרומן אבד לי ברגע שחשבתי שמצאתי אותו. כך הולכים לאיבוד כל הדברים. כך אבדה לי דליה, האישה שנעלמה מחיי ברגע שחשבתי לכתוב מבעד לעיניה את סיפור חיי. היא הסכימה שנביא ילד לעולם, כדי שזו תהיה ההתחלה. אולם ההתחלה, או מה שהחשבנו כהתחלה, הייתה למעשה הסוף. היום אני רואה בבירור את אותו סוף, שהוביל אותי להגר מארצי, כהתחלה כוזבת. בטעות דמיינתי שאוכל להחליף את החיים בכתיבה עליהם. האשליה הזאת השתלטה עליי בהשראתו של חברי במאי הקולנוע הישראלי, שדיבר בשפה שהחלטתי לשכוח ואמר שחייו של כל אחד מתאימים להפוך לרומן או לסרט קולנוע.

הנחתי את המחברות בתיק הזה. אצווה להעלות אותן באש ולכנס את אפרן בבקבוק. אבקש מחברתי הצעירה שתערבב את אפר המחברות באפר גופי, לפני שיפוזר במי הנהר. הסיפור שלי עם הצעירה הזאת שהגיעה משום מקום ונשארה בשום מקום הוא סיפור מוזר. האם אהבה אותי או את הפרופסור שלה מאוניברסיטת ניו יורק? או שמא התחלפה אצלה האהבה במחשבה על אהבה, והיא החליפה את שנינו במחשבות?

כאשר החלטתי להגר לניו יורק הייתי נחוש לשכוח הכול ואפילו לשנות את שמי עם קבלת האזרחות האמריקאית. אולם נראה שאמות לפני שדבר כזה יתגשם. המוות הוא בגדר זכות וזכותי למות היא במותי. לא, אינני חולה. שום דבר מן הסוג הזה אינו דוחף אותי למחשבה על המוות, שתדירותה גוברת והולכת. בדרך כלל מתים החולים והזקנים, ואני אינני חולה ולא זקן. חציתי את גיל החמישים והתחלתי בישורת האחרונה של החיים, כמו שאומרים. אדישות הכריעה את תשוקתי לחיים בגלל אישה שהחליטה ברגע של טירוף לוותר עליי ועל אהבתה. היא צדקה לחלוטין. עלינו ללמוד לוותר על הדברים לפני שהם מוותרים עלינו. אחר כך גיליתי איך התשוקה מסתננת מחדש אל איבריי. אני לא מתכוון רק לתשוקה למין, אלא לכל דבר. במיוחד התשוקה לוודקה וליין שהציפה אותי עד שאבדה לי התחושה בשפתיים. בית החזה שלי מתחיל לפרפר בכל פעם שאני לוגם את הלגימה הראשונה.

תשוקה מחודשת אל החיים ואיתה תחייה מחדש על סף המוות. הסתירה הזאת גרמה לי בלבול ומבוכה. אני יודע שהמוות ינצח, שכן אין לו את יכולת התבוסה.

אני רואה את רוח הרפאים של המוות ניצבת מולי. זה אינו מוות מתוך ייאוש. אינני מיואש או גלמוד. אני חי מעבר לייאוש. יצרתי את הייאוש שלי בעצמי ואני חוסה בצִלו המגן עליי מצניחה אל מצולות הנאיביות והתפלות

אני רואה את רוח הרפאים של המוות ניצבת מולי. זה אינו מוות מתוך ייאוש. אינני מיואש או גלמוד. אני חי מעבר לייאוש. יצרתי את הייאוש שלי בעצמי ואני חוסה בצִלו המגן עליי מצניחה אל מצולות הנאיביות והתפלות. את בדידותי בחרתי בעצמי. כאשר אסיים את עבודתי, אשוב לחדרי ואתפנה לכתיבה. אני כותב מתוך בדידות והיא תהיה כתובתי היחידה. לא הצלחתי לכתוב את הרומן כפי שהתכוונתי לעשות. תחילה רציתי לשרטט מטאפורה גדולה. מטאפורה קוסמית כמו זו שטבע משורר ערבי נידח אשר חי בתקופת בית אומיה ומת מות גיבורים. אולם פתאום גיליתי שהמטאפורות חסרות תועלת. בניו יורק למדתי שאין בעולמנו דבר אצילי או מקורי וכל דבר הופך לחיקוי. כך לפחות נדמה לי. מדוע עליי לשרטט מטאפורה חדשה שתתווסף למטאפורות של אחרים?

תחילה יצרתי מטאפורה. בחרתי בה כדי לבטא את סיפורה של הארץ שממנה באתי. אחר כך, כאשר החלטתי שהיא חסרת תועלת, לא קרעתי את הדברים שכתבתי, אלא ניסחתי חלקים מהם מחדש וניסיתי לתאר את הולדת הרעיון ואת נסיבותיו. כשהייתי בשיא הכעס ויתרתי על המטאפורה והפסקתי לכתוב את הרומן. במקום זאת יצאתי לשחזר את סיפורי האישי ולכתוב ללא כחל ושרק את האמת, עירומה מסמלים וממטאפורות. ככל הנראה כשלתי. תחת זאת גיליתי דברים רבים שנעלמו מזיכרוני או ששקעו בירכתיו. הזיכרון הוא כמו באר שאינה יבשה לעולם. הוא מופיע ונעלם: פעם כדי שנשכח כשאיננו שוכחים, ופעם כדי שלא נשכח כשאנו שוכחים. אינני יודע.

עטיפת "ילדי הגטו". דימוי: דימוי: זוהדי קאדרי
עטיפת "ילדי הגטו". דימוי: זוהדי קאדרי

אינני זוכר שקראתי דבר מה על הקשר בין כעס לכתיבה. אולם המנוע לכתיבת סיפורי היה כעס פראי שהשתלט עליי משתי סיבות בלתי קשורות האחת לשנייה. הראשונה הייתה מפגשי המחודש עם מַאְמוּן העיוור. הוא הפתיע אותי בסיפור מסתורי על משפחתי, אשר תחילה לא סייע בידי אולם לאחר מכן התנפח לממדים אימתניים. זה היה לאחר הביקור של הבמאי הישראלי חיים זילברמן במסעדה שלי, לאחר שנתן לי הזמנה להקרנת הבכורה של סרטו "מבטים מצטלבים". באותו ערב ראיתי כיצד סיפורה של חברתי דליה נקרע לגזרים. אחר כך ראיתי את מחבר הרומן "באב אלשמס" עומד לצד הבמאי הישראלי הקירח, מפיץ בדיות ושקרים ומציג עצמו כמומחה לנרטיב הפלסטיני.

השניים שיקרו ללא הרף ואני לא שלטתי בעצמי וצרחתי. אחר כך עזבתי את האולם וסאראנג-לי עזבה בעקבותיי. היא תפסה בזרועי והובילה אותי לבית קפה, אולם במקום שתתמוך בי התחילה להסביר לי שטעיתי.

נכון, טעיתי. הדברים שאני כותב כאן הם תיעוד של טעויותיי. אני כותב את הכעס ואת הטעות שעשיתי. אמרתי לעצמי שזו חובתי ושעליי לסיים את חיי בסיפור. אנחנו חיים כדי להפוך לסיפורים – לא יותר מכך. כתבתי הרבה וגיליתי לפתע שהשתיקה רהוטה מן המילים. עכשיו אני רוצה שהמילים תעלינה באש. אני מרגיש מוג לב מכיוון שאינני מסוגל להתאבד או לגרום לכך שהמחברות הללו ישמידו את עצמן. אני חסר אונים משום שאיני יכול לשוב אל ארצי כדי להשיב לעצמי את רוחי – כפי שיעצה לי כרמא, האישה הפלסטינית שאותה הכרתי כאחותי, למרות שלא נולדה מבטן אמי. אחר כך היא נעלמה מחיי ונפגשתי איתה מחדש כאן, בניו יורק, בדרך מקרה. הבטחתי לה שכך אעשה אך אולי טעיתי. קרוב לוודאי שאני טועה. אינני יודע. משום כך הפקדתי בידיה של סאראנג-לי מכתב קטן וביקשתי ממנה שתפתח אותו רק אם יאונה לי רע. הטלתי עליה את מה שלא היה בכוחי לעשות: להעלות את המחברות באש לאחר מותי.

למען האמת, אינני בטוח שאני רוצה שהדפים הללו יישרפו. אבל זה מאוחר מדי ומוטב כך. אני סמוך ובטוח שסאראנג-לי, הלְבָנָה-הצהובה אשר האירה חלק קטן מחשכת רוחי, תעשה מה שנכון לעשות.

היססתי רבות והחלטתי לא לשלוח את המחברות לפרסום בבית הוצאה ערבי, יהיה אשר יהיה. לא משום שאני חושב שהדברים שכתבתי חסרי ערך, אלא מפני שהתייאשתי מעולם הכתיבה והפרסום. הסופרים מונעים על ידי דחף להנציח את שמם או לקשור את עצמם בצורה כלשהי עם הנצח. אינני מאמין בנצח. לא בנצח הרוחות ולא בנצח המילים. הכול הבל הבלים. עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כתב שלמה המלך. אינני יודע כיצד העזו המשוררים והסופרים לכתוב אחרי שיר השירים וספר החוכמה. המחבר היה נביא, מלך ומשורר. מאהב שאהב את כל הנשים. רב העוצמה אשר משל בממלכת הרוחות. הוא כתב שהכול הבל הבלים, ואם כך, מדוע אוסיף את ההבלים שלי לשלו?

אני יושב עכשיו לבדי והחלון פתוח לרווחה למראה השלג המכסה את ניו יורק. אני שואף לקרבי את הלובן ומקשיב לנהמות הרוח אשר מסעירה את החוצות. אני לוגם מן היין ושואף את עשן הסיגריה אל עומק ריאותיי. אני פותח את המחברות, קורא וחש ניחוח של קוצים בגרוני. אני סוגר את החלון ועוצם את עיניי. הסיפור שלי כדרדר וחיי הם מילים, ומילותיי הבל הבלים.

מתוך "ילדי הגטו – שמי אדם", מאת אליאס ח'ורי. מערבית: יהודה שנהב־שהרבני. הוצאת מכּתּוּב, הוצאת עולם חדש ומכון ון ליר בירושלים

הספר יושק ביום רביעי הקרוב (21.03) בשעה 18:00 במכון ון ליר בירושלים. יו"ר: פרופ' שי לביא • משתתפים: הסופר פרופ' א"ב יהושע, פרופ' משה צימרמן, ד"ר הונידה ע'אנם •
מגיב: פרופ' יהודה שנהב־שהרבני. למידע נוסף על האירוע • להזמנה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. Mosheshy

    מאוד נוגע.
    החיים… כטרגדיה.

  2. יוסף נאור

    זה המשך של באב אל שמס?