• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

פרס ישראל לשכול

הענקת פרס ישראל למרים פרץ מראה כיצד חודר פולחן השכול גם למוסד הממלכתי של פרס ישראל, שהופך במהירות למגרש המשחקים של הציונות הדתית המתנחלת
אבנר בן-עמוסאבנר בן-עמוס

מרצה להיסטוריה של החינוך באוניברסיטת תל אביב וחבר מזכירות פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, חבר בוועד המנהל של אמנסטי-ישראל

פרק נוסף בפולחן השכול הישראלי ירשם ביום העצמאות הקרוב, כאשר תעלה מרים פרץ על במת תיאטרון ירושלים ותקבל את פרס ישראל מידי שר החינוך נפתלי בנט. הפרס שהיא מקבלת מוגדר באופן רשמי כפרס עבור מפעל חיים, אך הוא מתואר בדברי הנימוק של הוועדה כפרס "למסגרת הרוח היהודית-ישראלית". למעשה, מדובר בפרס ישראל לשכול.

מרים פרץ, הידועה כ"אם הבנים", שכלה שניים מבניה בעודם משרתים בצבא: בנה הבכור, אוריאל פרץ, נהרג בשנת 1998 במארב בדרום לבנון, ובנה השני, אלירז פרץ, נהרג בשנת 2010 בהתקלות עם חוליית מחבלים ברצועת עזה. מאז, לפי נימוקי ועדת הפרס, היא הקדישה את חייה "לחינוך ולהנחלת המורשת היהודית והציונית כשהיא עורכת מסעות של הרצאות בפני בני נוער וחיילי צה"ל ואף יוצאת לקהילות ברחבי העולם, וכל זאת על מנת להאיר את דרכינו ולחזק את ידינו". אולם מאמציה החינוכיים הם משניים לעומת הגדרתה כאם שכולה, המופיעה כבר בפתח נימוקי הוועדה: "מרים פרץ, אשת חינוך ישראלית, אשר שכלה שניים מבניה, מטובי הלוחמים, אשר נפלו בקרבות ישראל". השכול הוא המצב שמכונן את הזהות שלה, ושמצדיק את הענקת הפרס. לולא הייתה שכולה, איש לא היה מעלה בדעתו להעניק לה את פרס ישראל, וכך הופך השכול למעין מכפיל כוח –  אדרת שמעניקה לכל מי שחובש אותה זכויות יתר.

יתרה מכך: פרס ישראל הנו פרס בעל אופי חינוכי, האמור להציב בפני אזרחי ישראל מודל של הצטיינות אותו הם אמורים לחקות – מדענים, אמנים ואישי ציבור שהגיעו הודות למאמציהם וכישוריהם להישגים יוצאי דופן. אולם במקרה של מרים פרץ, ההצטיינות היחידה היא בתחום השכול. כך סוגרת המדינה את מעגל הדמים הדמוגרפי שהיא יוצרת: מצד אחד, עידוד נחרץ של ילודה, באמצעות השקעה חסרת תקדים בהפריות מלאכותיות ותגמולים כספיים להורים; מצד שני, מתן גמול סמלי לאלה ששולחים את ילדיהם למות למען המולדת. מה שנמצא בין שני הקצוות הללו, כלומר חיי היומיום בהם אמורה לטפל מדינת רווחה מודרנית, נזנח לחלוטין ברוח הניאו-ליברלית.

אולם המדינה, שמנכסת לעצמה את השכול ומשתמשת בו ככלי שמעודד תמיכה במדיניותה הדורסנית, מתעלמת מכך שהן החיילים שנפלו והן ההורים השכולים החזיקו – ועדיין מחזיקים – בעמדות פוליטיות שונות, ולעתים אף מנוגדות לחלוטין לעמדה הרשמית. מי שנעזר בשכול על מנת לקדם פעילות מסוג אחר הוא "פורום המשפחות השכולות", שייסד האב השכול יצחק פרנקנטל, וכולל משפחות יהודיות ופלסטיניות הנאבקות יחדיו כדי לקדם דיאלוג בין שני העמים ולהביא לסיום הכיבוש. הפורום מנהל פעילות חינוכית ענפה, שכוללת בין השאר מפגשים בבתי ספר וסמינרים משותפים של יהודים וערבים, וזכה בשל כך לשורה של פרסים חשובים בארץ ובעולם. אבל אין לו כל סיכוי לקבל פרס רשמי, משום שעבור המדינה יש לשכול שני צבעים בלבד – כחול-לבן.

בנט ממשיך מסורת מפוארת, שהחלה הרבה לפניו, של נטילת בעלות על זכרם של החיילים המתים ע״י המדינה על מנת לקדם את מטרותיה, תוך מחיקת הקולות האחרים

אי אפשר, כמובן, לבוא בטענות על כך למרים פרץ עצמה, שהופתעה מן הפרס שקיבלה ואף אמרה בראיונות שקיימה כי לא הייתה ראויה לו. אולם  יש להפנות את הזרקור לאופן הציני בו חודר פולחן השכול גם למוסד הממלכתי של פרס ישראל, שהופך במהירות למגרש המשחקים של הציונות הדתית המתנחלת. האחראים לכך הם, בראש ובראשונה, חברי ועדת הפרס, שלא נבחרו באקראי: דוד בארי, מנכ"ל עמותת אלעד, שקיבל בשנה שעברה בעצמו את פרס ישראל למפעל חיים; אלוף (מיל.) יפתח רון-טל, שהתגורר בהתנחלות דתית בשומרון והתנגד לתכנית ההתנתקות; אבי בלשניקוב, שמילא מספר משרות בכירות בשירות המדינה ומשמש כנציגו של רון לאודר בישראל; איריס ראור-ברץ, מנכ"לית שרונה בתל אביב, והשופטת בדימוס שרה פריש, המזוהה עם הציונות הדתית. מעליהם מתנוססת דמותו של שר החינוך, נפתלי בנט, שטרח להגיע בכבודו ובעצמו לפרץ על מנת לבשר לה את הבשורה, תוך שהוא מכנה אותה "האם של כולנו", ואגב כך לקושש מספר תמונות בעיתונים.

אך צריך לזכור כי בנט ממשיך מסורת מפוארת, שהחלה הרבה לפניו, של נטילת בעלות על זכרם של החיילים המתים על ידי המדינה על מנת לקדם את מטרותיה, תוך מחיקת כל הקולות האחרים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא בתי הקברות הצבאיים, ששורות המצבות האחידות הופכות אותם למקדש בפולחן השכול הישראלי. מי שהיטיבה לתאר את ניסיון המדינה לטשטש את הזהות האישית של החיילים שנפלו, ואת המאבק הנגדי של ההורים השכולים, הייתה יהודית הנדל בספרה "הר הטועים". ההורים השכולים המתוארים בו מטפחים – כל אחד באופן אחר – את קבר בנם, וכך שומרים על ייחודיותו בתוך בית הקברות האחיד. ספר זה אף השפיע על ההחלטה של בג"ץ משנת 1993 לאפשר להורים השכולים, לאחר מאבק מר וממושך, להוסיף על המצבות כיתוב בעל נופך אישי –  ארבעים ושמונה מלים בלבד, בשתי שורות, בכפוף לאישור משרד הביטחון. הענקת הפרס לפרץ מעידה שמאז לא השתנה הרבה, ו"מסגרת הרוח היהודית-ישראלית" נותרה צרה ולוחצת.

ובכל זאת יש גם קולות אחרים, שפורצים את המסגרת הרשמית. קול כזה  הוא קולה של נעמי מילר, ששכלה את בנה, אבי מילר, לפני 25 שנים בלבנון, וכתבה בפוסט שהעלתה לפייסבוק כי "אנחנו האמהות איננו ראויות לפרס. חייהם של בנינו נדמו לנצח, כי מדינתנו ממשיכה לבחור בדרך של לחיות על חרבנו. הילחמו לשלום… הניחו לאמהות לבכות את בניהן, ואל תניחו לאחרות להצטרף לשורות הארוכות."

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רחמן חיים

    כמה קל לעוות את האמת המרה. זאת התמונה של הגיבורים החדשים. השנאה היוקדת היא שגורמת להם להיכנס למארב האויב ולגרור אחריהם חיילים צייתנים, שאין בליבם שנאה וללא יכולת התנגדות, אלי קבר.

  2. יהושע רוזין

    נזכרתי במה שאמר ישעיהו ה3 ליבוביץ על מטרות מלחמה: אלינור. רוזולט אמרה. שמטרת המלחמה האמריקאית (מלה׳׳ע 2) להבטיח שלכל ילד תובטח כוס. חלב. ליום.
    מטרת החיל היפני במלחמה : למות למען הקיסר. .ישראל המיליטריסטית בחרה. במודל היפני.

  3. דוד אנקווה

    "אם הבנים" הראשונה היא רבקה גובר ז"ל. גם היא קבלה את פרס ישראל.
    איני יודע אם ניתן להשוות בין פועלן של שתי האמהות, אבל לא ראוי לקשור בין השכול לבין הענקת הפרס.
    זה לא קשור לעובדה שהקשר של בנט לחינוך הוא מקרי בלבד והענקת פרסים על מעשה ההתנחלות הוא יריקה בפניה של ההיסטוריה היהודית.