string(2) "he"
string(2) "he" -array(1) { ["pll_language"]=> string(2) "he" }

בין מלחמת הבורים לחומת ההפרדה

בספרו החדש מתבונן גיש עמית על מסלול הנדודים של הפילבוקס, ודרכו על תנועתו של הקולוניאליזם האירופי על פני הגלובוס – עד ימינו. קטעים מתוך "חורבות מן ההווה"
גיש עמית

ד"ר גיש עמית היה עמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים בברלין ובבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית, וכיום הוא מנהל בית ספר יסודי. "חורבות מן ההווה" הוא ספרו השלישי

צ'ארלס טגרט, קצין מודיעין במשרד המושבות האימפריאלי של בריטניה, הכיר היטב את מערכת הבלוקהאוס הדרום אפריקאית. מנקודת מבטו, המרד הערבי, שפרץ בשנת 1936, היה לוחמת גרילה שכוונה לא רק נגד היישוב היהודי, אלא בראש ובראשונה כנגד השלטון הבריטי עצמו; ב-13 בדצמבר 1937, ימים ספורים לאחר שהגיע לפלסטין, יצא בדרך המוליכה מצפת לסאסא, וממנה לנפת עכו. עמדות המשטרה שכבר ניצבו בגבול, כתב טגרט ביומנו באותו הערב, אינן מוגנות דיין, לא לצורך שמירה על הגבול ואף לא מפני פגעי מזג האוויר. "הם אינם מסיירים", הדגיש טגרט בהתייחסו לצוות העמדה, והציע להעניק לשוטרים מענק חימום, להקצות מעילי גשם ותנורים, להוסיף 1,500 כדורים לכל עמדה ולהתקין מערכת תקשורת אלחוטית בין התחנות. כעבור שלושה שבועות פרס טגרט בפני הממונים עליו מיזם שאפתני בהרבה: כשהוא מושפע במישרין ממערכת הבלוקהאוסים בדרום אפריקה, טגרט ביקש להקים לאורך גבולה הצפוני של פלסטין עם לבנון גדר באורך מאה ושישים קילומטרים, שתהא מוגנת באמצעות עשרות פילבוקסים שנועדו למנוע בעד הסתננות של חוליות לוחמים ערבים מלבנון ולצמצם את הפגיעה ביישובים יהודיים לאורך הגבול. חומת טגרט היא עדות להכרתם של הבריטים בכך שהיהודים הם בני בריתם בפלסטין, העשויים לאמץ יחד איתם את מכשירי הקדמה והמודרניות. ואולם הפילבוקסים הנטושים, הפזורים עד היום כמצבות בטון לאורך גבולה הצפוני של ישראל, מעידים על דבר-מה חשוב אף יותר – על זיקתה של הציונות לקולוניאליזם הבריטי, ועל גלגוליו של ידע אימפריאלי הקושר יחד את אירופה והמזרח התיכון.

טגרט לא היה הראשון לעשות שימוש בנקודות ובקווים כדי להשיג שליטה מרחבית. למעשה, מפעל הביצורים, גדרות התיל והפילבוקסים שעליו שקד הושפע במישרין מהתנסויות קולוניאליות קודמות, בראש ובראשונה מהמלחמה שאסרה בריטניה ב-1899 על הבורים בדרום אפריקה. ביולי 1900, לאחר שמעוזי הבורים נכבשו בידי הכוחות האימפריאליים ומרכזי הערים הראשיות כבר היו נתונים לשליטה בריטית, דומה היה שהמלחמה קרבה לסיומה. ואולם הבורים סירבו להיכנע: באמצעות ארגון מחדש של הלוחמים ביחידות קטנות, עלה בידם לפגוע שוב ושוב בצבא הבריטי הפולש, לחבל במסילות הרכבת ולקחת בשבי חיילים בריטים, במה שעד מהרה הפך למלחמת הגרילה האנטי-קולוניאלית הראשונה במאה העשרים. בשעה שמטרת הבורים היתה להפוך את הפלישה הבריטית לבלתי משתלמת ולעורר מרידות בקרב האוכלוסייה הבורית, מאמצי הבריטים נועדו לסכל מעבר של אנשי גרילה לשטחים שבשליטה בריטית, ולמנוע העברה של מזון וציוד צבאי מהאוכלוסייה הבורית לכוחות הלוחמים. כדי להצליח בכך, הבריטים ריסקו את החברה הבורית האזרחית; ואולם היתה זו הקמתה, בשנת 1901, של מערכת הבלוקהאוסים – עמדות מבוצרות ומעוגלות עשויות אבן וחצץ, קלות מאוד להקמהשחוללה מפנה מכריע במערכה ובסופו של דבר אילצה את הבורים להיכנע.  

אפשר שעם הראשונים לחוש בטעמן המחריד של האפשרויות שנפתחו בפני הכוחות האימפריאליים עם הופעת מערכת הבלוקהאוסים, נמנו בני ההררו בדרום מערב אפריקה, נמיביה של היום. בינואר 1904 פתחו בני ההררו (Herero), אוסף של תשעה שבטים השייכים לעמי הבנטו, שהגדול בהם כלל עשרים ושלושה אלף נפשות פזורות בין 150 כפרים, במרד כנגד המעצמה הגרמנית הקולוניאלית, ששלטה בטריטוריה מאז ועידת ברלין של 1884 – ועידה שהסדירה את הקולוניאליזם האירופי והמסחר באפריקה וחילקה את היבשת השחורה בין מעצמות המערב. מרד ההררו היה תגובה למדיניות של עושק האדמה שהנהיגו הגרמנים; עם זאת, ספק אם בני ההררו היו פותחים במרד לו ידעו עד כמה ברוטאלית ואכזרית תהא התגובה הגרמנית, אפילו במונחים האלימים ממילא של השליטה הקולוניאלית.

באוגוסט 1904 כיתרו הגרמנים כשלושים אלף בני הררו, בהם נשים וילדים, במחוז ווטרברג, והרגו כעשרת אלפים מתוכם. הנותרים, מובסים בידי עצמת האש הגרמנית, נמלטו למדבר קלהרי – אומהקה בלשונם; בשבועות הבאים יצטרפו אליהם רוב רובם של בני ההררו בשטחים שבשליטה גרמנית בדרום מערב אפריקה, כשישים אלף נפש בסך הכל. הגנרל לותאר פון טרוטה, שהגיע זה לא כבר מגרמניה, נטל את השליטה על הכוחות המקומיים וגמר אומר לרסק את המרי.

פילבוקס בסמוך לכפר בית אומר, נפת חברון. צילום: דפנה קפלן (מתוך "חורבות מן ההווה")
פילבוקס בסמוך לכפר בית אומר, נפת חברון. צילום: דפנה קפלן (מתוך "חורבות מן ההווה")

בחודשים הבאים נעשו ההררו שבויים של טקטיקת השמדה איטית, ונמנעה מהם הגישה לבארות מים – שממילא הורעלו בשיטתיות. בהיעדר כלי עבודה, ומתוך ייאוש מוחלט, הם החלו לחפור בארות במו ידיהם בלב במדבר, אך לשווא. כדי למנוע מההררו כל אפשרות לברוח, פון טרוטה, שנהנה מגיבוי של הקיסר ווילהלם השני ושל המטה הכללי בברלין, הקים בשולי המדבר ובפנימו מאות עמדות מבוצרות, רבות מהן בצורת בלוקהאוס. כמו בדרום אפריקה ובטריטוריות רבות נוספות תחת כיבוש קולוניאלי, בלוקהאוסים היו מכשיר רב-עצמה באסטרטגיית 'הפרד ושלוט', שביתרה את השטח הנתון לשליטה ליחידות קטנות ומפוצלות, ומנעה מהילידים אפשרות להימלט או לקבל סיוע בדמות חיילים ואספקת מזון ושתייה.

מסלולי הנדודים של בלוקהאוסים ופילבוקסים מסמנים את מסעותיו של הקולוניאליזם האירופי על פני הגלובוס, את שיטוטיו על פני מפות ששורטטו באירופה, שקבעו את גבולותיהם של קהילות ועמים במעבדות של אלימות קיצונית באפריקה, בהודו, באמריקות ובמקומות נוספים, בכל מקום שבו מלחמות קולוניאליות של חיילים מאומנים "כנגד עמים פראיים ומתורבתים למחצה", עשו שימוש באמצעים ובשיטות לוחמה שנאסרו לשימוש באירופה. עד אמצע המאה העשרים עתידה האלימות, שנוסתה במערכות המרוחקות של הקולוניות מעבר לים, לשוב לאירופה כדי להטביע בה את חותם ההרס והפורענות שהיבשת ייצרה והפיצה בעולם כולו. אמצעים שהורחקו מן הקודים ומן הכללים של תורות הלחימה באירופה ישובו לרדוף את היבשת הישנה, כשהם מכשירים את הקרקע לטוטאליטריזם ולרצח עם.

ואז הגיעה 1914, ואירופה השתנתה לבלי הכר. בלהבות המלחמה קרס המבנה האדיר של תרבות המערב במאה התשע-עשרה, שהיתה לא רק קפיטליסטית, ליברלית ובורגנית, אלא גם משוכנעת עד עומק ליבה בוודאות של אירופה כערש לידתן של מהפכות המדע, האמנות והתעשייה, שהכלכלה שלה חדרה לכל מקום וחייליה כבשו והכניעו את רוב שטחו של העולם. לאחר הפרקטיקה הקולוניאלית במושבות שמעבר לים, הייתה המלחמה הגדולה בבחינת חצייה של סף חדש בהתמוטטות מנגנון ביות הדחפים ועדות לכך שהתרבות, במונחיו של פרויד, אינה אלא ציפוי דק שכוחות של הרס וחורבן עשויים להגיח בעדו בכל רגע. אלימותם הקיצונית של הקרבות הדהימה את בני התקופה; גם אלו שהתנסו זה כבר בסכסוכים קולוניאליים, נדהמו מכוח ההרס של המלחמה המודרנית: כוח האש ועוצמתה השתנו מן היסוד מאז ימי אי-ההכרעה של אבק השריפה במאה השמונה-עשרה: עם הגדלת טווח הארטילריה, תותחים התנערו מן האילוץ לפעול מטווח של קילומטרים ספורים ובכינון ישיר, ומעתה יכולים היו להטיל את חתיתם על פני מרחק גדול בהרבה ומעמדות חבויות ביערות ובנקיקי הרים; הודות למפות שהודפסו במדויק, לאמצעי בקרת אש, למערכות אופטיות ולאמצעי תקשורת חשמליים, הרים וחשיכה לא היו עוד מכשול בפני מצודה או מבצר מלשלוט כליל על המרחב שסביבה.

ועם זאת, אמצעי החימוש היו מוגבלים, ואספקתם היתה מותנית לא רק בתעשיית המלחמה, שכושר התפוקה שלה הלך ופחת ככל שהתמשכו הקרבות, אלא גם בהון שלא עמד לרשות אף לא אחד מן הצבאות הלוחמים. וכך, בשלהי 1915, בשעה שמצביאים ומדינאים, בהם הקולונל הצרפתי ז'אן בפטיסט אגון אסטיאן, מהנדס צבאי בהכשרתו ומאבות הארטילריה הצרפתית המודרנית, ווינסטון צ'רצ'יל, השר הממונה על צי המלחמה הבריטי, אבל גם יריביהם במטה הפיקוד הגרמני, שבו אל התנסויותיהם בקולוניות שמעבר לים כדי למצוא מענה למצוקה שהלכה והחריפה מחמת אי ההכרעה של מלחמת החפירות, וכן בשל עמידותן היחסית של מצודות הקבע, היו אלו בלוקהאוסים, שבבריטניה החל לדבוק בהם הכינוי פילבוקסים, שלכדו את תשומת ליבם. "זה עבד במלחמה נגד הבורים, מדוע לא נוכל להשתמש בהם גם כאן?", תהה צ'רצ'יל. ואם נקפו כמה חודשים בטרם הופיעו בלוקהאוסים בשדות הקרב של אירופה, היה זה מחמת הצורך להתאים אותם לתמורות שחלו בתחום ההנדסה הצבאית וחומרי הבנייה, שכן בראשית המאה העשרים נדחקו הברזל, העץ והפלדה מפני הבטון המזוין, שהלך וכבש את מקומו בתעשיית הביצורים, ואשר בתוך זמן קצר הפך לחומר הבנייה המועדף על תעשיית המלחמה.

לאחר הפרקטיקה הקולוניאלית במושבות שמעבר לים, הייתה המלחמה בבחינת חצייה של סף חדש בהתמוטטות מנגנון ביות הדחפים ועדות לכך שהתרבות, במונחיו של פרויד, אינה אלא ציפוי דק שכוחות של הרס וחורבן עשויים להגיח בעדו בכל רגע

הרעיון הגיח בה בעת בצרפת ובבריטניה: קולונל אסטיאן וצ'רצ'יל תבעו לבצע ניסויים בבלוקהאוסים, במטרה להפוך אותם מעמדות נייחות לביצורים ניידים שניתן יהיה להעמיס על גבי שלדות משאיות, בלוקהאוסים שבעייני רוחם עתידים היו לספק הגנה לחיילים ולעבור בכל תוואי שטח, להרוס גדרות תיל וקיני ארטילריה, ובעיקר לחצות תעלות ושוחות בעומק של כשני מטרים, ובכך להשיג סופסוף הכרעה בשדות הקרב שהמוני חיילים היו מחופרים בהם במשך חודשים ארוכים. שני המטות הצליחו לשמור את סודם, בהכריזם על כך שמוטות הפלדה נועדו למיכלי הדלק: היתה זה ראשיתו של כלי נשק חדש, הטנק, שלא אחת כונה גם בשם פילבוקס נייד.

ואז הסתיימה המלחמה, ומתוך עיי החורבות הפציעה דממת תוגה שלאחר הפורענות, דממה שגם אם, כפי שציינה חנה ארנדט, לא תחלוף כליל לעולם, הרי שבתוך זמן קצר, למעשה חודשים ספורים בלבד, עתידה היתה ללבוש את צורתם של מיזמי בנייה עצומים לאורכה ולרוחבה של היבשת, וכן של מפעלי ביצורים בקנה מידה שטרם נודע כמותם, תחילה בצרפת, מאוחר יותר באנגליה ולבסוף בגרמניה. ביצורים שחרף ההבדלים ביניהם ניזונו לא רק מהזיכרון המוחשי כל כך של הקרבות, אלא גם ממיליוני החיילים ששבו מן החזית אל הערים והכפרים בארצות מולדתם, שרבים מהם, מוכי חלחלה, קטועי גפיים, הלומי קרב, פצועים בגוף ובנפש בדרכים מגוונות לאין-ספור, יצרו את הרושם שאין הם אלא רוחות רפאים המשוטטות במרחב הצללים המשתרע בין חיים למוות.

וכך, תחילה בעצלתיים וללא התלהבות, מתוך מה שנדמה היה בעיניהן כמסקנה הבלתי נמנעת של המלחמה שאך הסתיימה, ואחר כך בחיפזון ומתוך להיטות גדלה והולכת, הקימו מדינות אירופה בזו אחר זו מערכי הגנה מפותלים ואדירי מידות, שעד אמצע שנות השלושים השתרעו מקצה היבשת ועד קצהה, בהיקף ובשיעור המשתווים רק לאלה של החומה הסינית הגדולה ושל שתיים-עשרה מצודות וובאן, שסבסטיאן דה וובאן, הארכיטקט הצבאי של לואי הארבעה-עשר, שקד על בנייתן בשלהי המאה השבע-עשרה. כל כך מפותלים וארוכים היו הקווים הללו, שנועד להם תפקיד כפול של מגננה והתקפה, עד שאנדרה מאז'ינו, שעמד בראש תוכנית הביצורים הצרפתית הנושאת את שמו, העיר פעם ש"צרפת עומדת הכן כנגד כל אויביה. לעולם לא יוכלו כוחות גרמנים לפלוש שוב לשטחה" – אמירה שביוני 1940, כאשר הצבא הגרמני ימוטט את מערך ההגנה הצרפתי החדש על נהר הסום ויאגף את ביצורי מאז'ינו, תתגלה כמשאלת לב וכשגיאה חמורה.

באותן שנים החלו להופיע פילבוקסים גם בבריטניה, שעד פרוץ המלחמה תקים עשרים וחמישה אלף פילבוקסים בפנים הארץ ובכל המחוזות שלחוף האוקיינוס, סאפוק, נורפוק, קנט, ססקס וקורנוול, פילבוקסים שבמופעיהם השונים, מקוביות הבטון הרבועות וצנועות המידה, דרך מבני האבן מעוגלי הכיפה המעלים על הדעת את בתי המחסה של הציידים האינואיטים בקטבים המושלגים, בתי הלבנים והעץ שהוסוו בכפרים או על סיפם, ועד למצודות הבטון המוצקות שעל החוף ולפילבוקסים שבתוככי הים, שבתמונות מן המלחמה מעלים על הדעת חיות עצומות שהגיחו מתוך המים והן ניצבות גבי רגלי פלדה שנדמה כאילו הן מתקשות לשאת את משקל גופן. בכל המופעים הללו, שעלינו להוסיף עליהם עוד את אלפי הפילבוקסים בחומה האטלנטית ובזיגפריד ליין, שני מערכי ההגנה שהקימה גרמניה משהתנערה מהמגבלות שהטילו עליה חוזי ורסאי, פילבוקסים הפכו לאחת מצורות ההגנה המועדפות על מדינות אירופה בשנים שלפני המלחמה – שנים של המתנה לפורענות, שאף כי בלתי אפשרי היה לשער את מידתה, לאיש באירופה לא היה ספק כי תגיע.

פילבוקס, כביש 60 ,סמוך לירושלים. צילום: דפנה קפלן (מתוך "חורבות מן ההווה")
פילבוקס, כביש 60 ,סמוך לירושלים. צילום: דפנה קפלן (מתוך "חורבות מן ההווה")

בשנת 1958, בעודו נשען על גוש מוצק של בטון בחוף שמדרום לסנט-ג'ואנול, עולה בדעתו של פול ויריליו מראה הים של מחוז ילדותו בשפך נהר הלואר שבילדותו המוקדמת נמנעה ממנו הגישה אליו הואיל הגרמנים, שבאותה העת שלטו בצרפת ללא מצרים, הקימו לאורך חופיו את הבונקרים של החומה האטלנטית. רק בשנת 1945, הוא כותב בספרו הנפלא "Buner Archeology", גיליתי בפעם הראשונה את הים, ומשעה שהוסרו המחסומים והגדרות הצבאיים, הייתי חופשי לחקור את היבשת הנוזלית; הדיירים הזמניים השיבו את קו החוף לילידי פנים-הארץ, בהותירם מאחור לא רק את אתר הבנייה אלא גם את מכשיריהם ונשקם. אבל בקיץ של 1978, כשהוא שב אחרי שני עשורים אל חוף ילדותו, ויריליו, המביט בפילבוקסים לאורך החוף המשתרעים עד מעבר לאופק, שעד כה חשב עליהם כעל שריד חסר ערך ממלחמת העולם השנייה, חש לפתע כאילו הוא נמחץ, פשוטו כמשמעו, בידי המסה העצומה של הבטון. זהו רגע של אימה שאין לשאתה: עולה בדעתו הדמיון בין הארכיטקטורה הצבאית לארונות קבורה, האופן שבו פילבוקסים, שהוא מכנה לסירוגין גם בשם בלוקהאוסים, ובמקומות אחרים בונקרים, ממתינים לפני מרחביו האינסופיים של האוקיינוס, שתחת לצפות אל עבר נקודה מסוימת, רכס, עמק, מעבר-הרים או נמל, המבנים האפורים הללו, שמלבד פתחי האוורור ומבואה צרה הם סגורים כליל,  צופים אל עבר האינסוף, כאילו ביקשו לקדם את פני מה שאין לו שם או תואר, להקיף את מרחבי הטבע כולם. יכולתי, הוא כותב, ללכת יום אחר יום לשפת הים מבלי לאבד קשר עין עם מזבחי הבטון הללו, הצופים אל הריק של אופק האוקיינוס.

אם בשיגרה של עיתות שלום נראה הבונקר אנכרוניסטי לגמרי, מין מכונת הישרדות שמוטלת על החוף, הרי שלמעשה הוא מספר לנו על יסודות אחרים, על לחץ אטמוספירי כביר, על עידן שבו פיתחו המדע והטכנולוגיה שפע של אפשרויות לפירוקו המוחלט של העולם

הפילבוקס, כותב ויריליו, מספק לנו דוגמא נדירה של ארכיטקטורה מונוליטית מודרנית. בעוד שלרוב הבניינים יש יסודות שבאמצעותם הם מכים שורשים באדמה, לבלוקהאוס יש רק מרכז כובד המאפשר לו תנועה מסוימת בעוד האדמה מסביב סופגת את מהלומות הטילים. זו גם הסיבה לכך שאנו מוצאים מבנים אחדים עקורים והפוכים על פניהם, שכמעט לא ניזוקו. מעניין, הוא ממשיך, לבחון ולנתח את ההומוגניות הזאת, את המונוליטיות שמלמדת אותנו כמה דברים אודות מהותה של המלחמה המודרנית, שבה מרוץ החימוש הגיע לממדים כאלה, שהדומם והמוצק מצטרפים לזרימת הנוזל, ולהוציא את הסלע האיתן, האדמה כולה מתלכדת עם תנודות האוקיינוס; התמורה המתחוללת כאן, ואשר חזינו בה במלחמת העולם השנייה, משנה את פניה של הטריטוריה הפיזית, במעין דגם ראשוני של התפוררות, שכן גם אם בשיגרה של עיתות שלום נראה הבונקר אנכרוניסטי לגמרי, מין מכונת הישרדות שמוטלת על החוף, הרי שלמעשה הוא מספר לנו על יסודות אחרים, על לחץ אטמוספירי כביר, על עידן שבו פיתחו המדע והטכנולוגיה שפע של אפשרויות לפירוקו המוחלט של העולם.

אפשר לדמות את הבונקר, כותב ויריליו, לאבן-דרך, למצבה, לא כל-כך בזכות השיטה לחקיקת הכתובות, אלא בעיקר בגלל אופן ההצבה, קווי המתאר, החומרים והאביזרים: פריסקופים, מרקעים, מסננים ודומיהם. ואולם הפילבוקס אינו מתכוון לשרוד לנצח: עובי דפנותיו מעיד רק על עצמתה האפשרית של הפגיעה שתנחת ברגע ההסתערות, ולכידותם של חומרי הבניה תואמת את אי-החומריות של הסביבה המלחמתית החדשה; לאמיתו של דבר, החומר מחזיק בקושי מעמד בעולם של זעזועים בלתי פוסקים. תמונת הנוף של המלחמה בת-זמננו היא זו של סופת הוריקן שקודם משליכה עצמים לכל עבר, ולאחר מכן מפרקת אותם בתהליך של התכה וביקוע. המרחב נהייה סוף-סוף אחיד ורצוף, מלחמה בלי מצרים נהפכה למציאות, והמונוליט הוא הגלעד שלה. גיאוגרפיה חדשה נוצרת, והיא מנותבת על-ידי המקלט המבוטן.

כריכת הספר (הוצאת פרדס)
כריכת הספר (הוצאת פרדס)

קשור אל הקרקע ואל האדמה שמקיפה אותו, ממשיך ויריליו, הפילבוקס, כדי להסוות את עצמו, שואף להידמות לצורות גיאולוגיות, שהגיאומטריה שלהם עוצבה בידי כוחות ותנאים חיצוניים במשך אלפי שנים. צורתו מקדימה את תהליך הבליה על-ידי סילוקה של כל בליטה מיותרת; בלוי ומשויף מלכתחילה כדי להימנע מכל פגיעה, מכורבל בתוך רצף הנוף, הפילבוקס נעלם מתפיסתנו, המורגלת כל כך בנקודות ציון. היבט זה של הבונקר, השונה כל כך בצורתו מצורותיהם של מבנים רגילים, הוא זה שמאפשר לו, באופן פרדוקסלי, להיעלם בחיקה של הסביבה הטבעית, וכל זאת, עלינו לזכור, כך כותב ויריליו, בשעה שפילבוקסים, חרף שאיפתם להתמזג עם רצף הנוף, הם גם סמל לשבריריותה של המדינה הנאצית, שבה הוטל על הארכיטקטורה לסמן את המרחב ההיטלריאני, מרחב שבו קירות הפכו בהדרגה יותר ויותר עבים, בנסותם לשווא להתמודד עם לחצים גדלים והולכים. צורה זו של ארכיטקטורה, כותב ויריליו, ניתנת לזיהוי יותר מכל עם אלברט שפאר, אדריכלו של היטלר ושר החימוש של הרייך השלישי בשנים האחרונות למלחמה, שרבים מהפילבוקסים שהגה ובנה מבטאים באורח נמרץ את "תיאורית החורבות" שלו.

שפאר, שהתרשם מאוד מהחורבות הרומיות שראה ב"מסע לרומא" שערך עם תום לימודיו בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה במינכן, ביקש לתכנן מראש את תהליך הניוון המפואר של המונומנטים שלו, וכך, בשעה שתכנן את הבניין היה מתכנן גם את צורתו העתידית כחורבה, כשבזיכרונו ערוכה איקונוגרפיה שלמה של דימויי חורבות. ובשעה שכל מבנה הוא גם תבנית החורבן העלול לפקוד אותו באחד הימים, ולפיכך מאמציו של המהנדס מכוונים לצמצם או לנטרל את כוחות ההרס והחורבן – קריסה, עומס, סדיקה וכפיפה – שפאר רתם את הכוחות הללו כדי לכונן באמצעותם אסתטיקה של חורבן ושל הרס, כשהוא יוצר ארכיטקטורה הנתונה בצבת אחיזתה של תודעת זמן מעוותת, נטולת הווה, הנעה בין געגועים לעבר של המונומנט הנאו-קלאסי לבין הכמיהה לעתיד של החורבה הרומית, ארכיטקטורה שהושפעה ממרחצאות קרקלה, ממזבח הפרגמון ומאיצטדיון פאנאתיניקו באתונה, ואשר הפילבוקסים בחומה האטלנטית ובזיגפריד ליין, הניצבים עדיין על תילם לחופי האוקיינוס, שבים ומזכירים לנו.   

מתוך הפרק "ירושות קולוניאליות״ בספר "חורבות מן ההווה", מאת גיש עמית. הספר (הוצאת פרדס) משרטט את מסלולי הנדודים של מצודות צבאיות, שמאז ראשית המאה העשרים משוטטות בהתמדה על פני הגלובוס: מצודות שראשיתן בדרום אפריקה של מלחמת הבורים ואחריתן בחומת ההפרדה שהקימה ישראל לאורכם של השטחים הכבושים, ואשר בתווך הוקמו באלפיהן לאורך גבולות צרפת, אנגליה וגרמניה, לחופי האוקיינוס האטלנטי, ובפנים הארץ של אלבניה תחת שנות הדיקטטורה הקומוניסטית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    מלחמת הבורים הייתה מלחמה פנים קולוניאלית. גם הבורים – מתיישבים הולנדים – היו קולוניאליים. לימים יהפכו הבורים לכוח הלבן השולט בדרום-אפריקה…

  2. יהושע רוזין

    תודה לעמית. זה. הדבר ראשון שעלה. בדעתי.

  3. רגע של עברית....

    "הספר (…) משרטט את מסלולי הנדודים של מצודות צבאיות, שמאז ראשית המאה העשרים משוטטות בהתמדה על פני הגלובוס…" – [תוספת (מטעם העורכות מן הסתם) בסיפא של המאמר].
    מצודות נודדות? משוטטות? אתן בטוחות?

  4. ליכודניק

    א. נראה שהכותב "התאהב" בפילבוקס והוא מייחס לו ערך ויכולות שפשוט אין לו. מלחמות העולם- וכל המלחמות אחריהן- הוכיחו דוקא את *חוסר* הערך של הביצור הקבוע מול אויב מתקדם (כלומר, מצויד בתותחים כבדים ובמטענים חלולים);
    הביצורים הצרפתיים נעקפו
    הביצורים הבלגיים הובקעו
    הביצורים הגרמניים הובקעו (וההגנה הניידת באיטליה- לא)
    קו בר-לב נפרץ (וההגנה הניידת ברמה"ג- לא; וגם מערכי ההגנה החפוזים של המצרים ב-73' לא הובקעו אלא נעקפו)
    מוצבי רצועת הביטחון לא היו יעילים נגד החיזבאללה
    אפילו הביצור הצרפתי בדיאן-ביין-פו הובקע ע"י הצפון-ויאטנמים ב-54'.

    הטנק לא היה "פילבוקס נייד" (זה תיאור שמתאים אולי למשחיתי הטנקים) אלא "פרש משוריין".

    הרי ממה בנפשך- אם מצודה או מוצב "שולטים כליל על המרחב שסביבם", הרי בכל המרחב (ומהאויר) אפשר לרכז תותחים כבדים ולירות עליהם, לשתק אותם מלחימה ואף להשמידם.

    ב. למה פילבוקס כן טוב? ללחימה נגד אויב משסיבות טכנולוגיות או גיאופוליטיות אין לו ארטילריה או מטענים חלולים; למשל- אוכלוסיה אזרחית עויינת שהצבא שלה הובס. זה הכל. שום דבר שטני או על-טבעי.