string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • bds
    ברוגז לעולמים
    מורה נבוכים לטענות יהודים ותאומיהם הסיאמיים כלפי הבד"ס
  • מירירגב
    סרט רע
    כשמירי רגב החליטה להלאים את הקולנוע בשם המזרחיוּת

עצם האיום בחצייה של הגבול

המחאה הפלסטינית מצביעה על חוסר הלגיטימיות של הכוח, לכן היא מעוררת חרדה. היא חושפת את האלימות שמונחת בבסיס החוק שמציע את עצמו בצורות של גבול ודרך הקטגוריה ההיסטורית של ה'מסתנן'
אבי-רם צורף

דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. מלמד בבית מדרש דרומא ובמדרשת באר בירוחם. חבר במזרחית משותפת

צעדת השיבה נוגעת בשורשי החרדה העמוקים ביותר של הריבונות הישראלית. רק ככה אפשר להבין את הקבלה המובנת מאליה של רצח מפגינים בלתי חמושים שמתקרבים אל הגדר (וגם אם חוצים אותה), זאת שמסמנת את המקום שאליו הם 'יועדו'. ככה אפשר להבין למה בשיח הציבורי הישראלי המושג של 'מחאה בלתי אלימה' תחום רק במובן המצומצם של מחאה המגבילה את עצמה לכבלי החוק של הריבון הישראלי—מחאה שקל להזדהות איתה—ולמה הפרת החוק הזה, מוגדרת מעצם מהותה כאלימה.

אלא שכמובן אי ציות אזרחי, והפרת החוק של הריבון היא חלק אינטגרלי מכל מחאה בלתי אלימה, מהמאבק לשוויון זכויות לנשים של הסופרג'יסטיות בבריטניה ב-1912-13 (שהיה כרוך גם בפעולות אלימות שכמובן כונו על ידי השלטון הגברי הבריטי 'טרור'), המאבקים של גנדהי בהודו, מרטין לותר קינג בארה"ב, מנדלה (שגם הוגדר כטרוריסט) מול האפרטהייד בדרום אפריקה. כל אלה תוארו למפרע בשיח הפוליטי העולמי כמחאות 'נעימות', כמעט בשר מבשרו של השיח הליברלי, והדימוי הזה הוא כמובן מופרך. ההכלה של המאבקים הללו בתוך סיפור העל הליברלי היא למעשה ניסיון ליטול מהם את העוקץ הביקורתי שלהם, את עצם ההבנה כי כל אלה היו בבחינת מאבק כנגד החוק הליברלי הגברי אירופי, ובשום אופן לא נבעו מתוכו. הניסיון להשכיח את האופן שבו סימנו המאבקים האלה את אי הלגיטימיות של החוק, והאופן שבו חשפו את אלימות השלטון, שהתגלמה ברצח, מעצרים והזנות בכפייה, הוא למעשה הניסיון להגן על מעמדו ההגמוני על החוק, ולטרפד את ההשראה שמאבקים אלה עשויים להוות עבור התנגדויות חדשות.

הפרת החוק היא החשיפה של הכוח שגלום בו, של פעולת הדיכוי שמכוננת אותו ושמאפשרת אותו. במקרה הנוכחי הפרת החוק מגולמת בערעור על הגבול, זה שבעצם שולל את עצם המושג שאת שמו נושאת הצעדה-השיבה. ה'שיבה' היא מושג מאיים בשיח הישראלי, ניתן לראות זאת בדברים שאמר אילן גילאון בתכנית של הטלוויזיה החברתית שעסקה בסוגיה, שבה הוא תיאר כל מי שמבקש להעלות את נושא השיבה כמי שמבקש למעשה לחרב כל סיכוי לדיאלוג. כך, אחד ההיבטים הבסיסיים ביותר של הקיום הפלסטיני במרחב—גירושם ומניעת חזרתם של הפליטים לבתיהם לאחר 48—מסומן על ידו בתור משהו שאסור להזכירו כלל, וכמובן שגילאון הוא רק דוגמה המעידה על הכלל. הכחשת העבר הפלסטיני של המרחב היא חלק אינטגרלי מההיגיון הבסיסי של מדינת ישראל, שרואה בנוכחות פלסטינית כשלעצמה – גם לא חמושה – איום. זאת כחלק מההיגיון של קולוניאליזם התיישבותי שאפיין את התגבשות הישוב היהודי בארץ-ישראל-פלסטין, שאת הפיכתו למדיניות של ממש אפשר לסמן כבר בהקמת המשרד הארץ-ישראלי ב-1908 ובמדיניות כיבוש הקרקע שהנהיג ראש משרד ארתור רופין. מדיניות זו היתה מבוססת על ההנחה של עיצוב טריטוריה הומוגנית לחלוטין מבחינה אתנית, הרואה בקיום היהודי בקרקע קיום המותנה בהוצאת הפלסטינים מתוך אותו מרחב.

הפרת החוק היא החשיפה של הכוח שגלום בו, של פעולת הדיכוי שמכוננת אותו ושמאפשרת אותו. במקרה הנוכחי הפרת החוק מגולמת בערעור על הגבול, זה שבעצם שולל את עצם המושג שאת שמו נושאת הצעדה-השיבה

מחיקת עברו הפלסטיני של המרחב נעשתה בין השאר—חוץ ממחיקתם של הישובים בפועל והקמתן של קיבוצים ויערות קק"ל על חורבותיהם—באמצעות ייצור הקטגוריה של 'מסתנן'. כך פליט פלסטיני שביקש לשוב לביתו—הן 'פנימי' והן 'חיצוני'—הוגדר כפורע חוק, ובמקרים של מעבר גבול, הקטגוריה הזו התירה את דמו של אותו שב. הכוח שהתבטא בגירוש, הפקעת קרקעות ומניעה אלימה של חזרה הוגדר כחוק דרך הקטגוריה מסתנן, וכך הפך למובן מאליו. כל הפרה של החוק הזה, כלומר, עצם האיום בחצייה של הגבול, או לחילופין סימונו כלא לגיטימי, מעורר חרדה, כי הוא מערער על היסודות המאפשרים את קיומה של מדינת ישראל בצורתה הנוכחית—זו שרואה בהעדרם של הפלסטינים כורח קיומי. התפיסה של השיבה כאפוקליפסה של הציונות היא למעשה ההבנה שהיא מחייבת דגם פוליטי אחר מזה של מדינת הלאום היהודית הריבונית באופן מוחלט, ושהיא מחייבת את נטישת ההיגיון הקולוניאלי שעמד בבסיס גיבושו של דגם זה. היא מחייבת מחשבה על תמונת עתיד אחרת.

המחאה מצביעה בדיוק על חוסר הלגיטימיות של הכוח, היא מעוררת חרדה וחושפת את האלימות שמונחת בבסיס החוק שמציע את עצמו בצורות של גבול ודרך הקטגוריה ההיסטורית של ה'מסתנן'. היא מסמנת מחדש את ה'מסתנן' כ'מעפיל' (שינוי לשון שטבע הסופר והמסאי ר' בנימין בכתב העת נר, שבו תבע את השבת הפליטים, בשנות החמישים) — אם נשתמש בקטגוריה ציונית אחרת שהעניקה לגיטימציה לאותה פעולה ממש שאותה שללה בסימונם של ה'מסתננים' — והיא מחייבת מחשבה אחרת על הקיום היהודי במרחב. המחאה מחייבת, אם נשתמש בתיאורו של ראיף זריק, לצייר תמונת עתיד המאפשרת את הוצאתו של הגוף הלאומי יהודי מתוך השלד הקולוניאלי. היא מכריחה את המחשבה על קיום יהודי שלא מותנה בהעדר הפלסטיני, מה שמוביל ל-16 מפגינים הרוגים. היא נוגעת בשורשי חרדת הקיום הזו שמבחינתה נושאת בתוכה איזה עוקץ אפוקליפטי כמעט, על מנת לחשוב את הקיום היהודי בארץ-ישראל-פלסטין מחדש.

מצעדת השיבה ביום האדמה, 30.3.2018. צילומסך
מצעדת השיבה ביום האדמה, 30.3.2018. "הכחשת העבר הפלסטיני של המרחב היא חלק אינטגרלי מההיגיון הבסיסי של מדינת ישראל, שרואה בנוכחות פלסטינית כשלעצמה – גם לא חמושה – איום" צילומסך
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דןש

    לערבים לקח זמן רב עד שהבינו שלא בכוח הכוח יוכלו להשיג את דרישותיהם. מעבר למאבק ללא אלימות יביא להם פירות יותר מזה האלים. לא שיצאו עם מלוא תאוותם בידם, אבל יוכלו להקים את מדינתם ( לא על חורבות מדינת ישראל ) לצידה של מדינת ישראל.
    הגיע הזמן שגם אנחנו נפנים זאת – לא רק בכח הכח נדביר את הטרור -אלא השימוש במוח ברעיונות יצירתיים ובהבנה שנגזר עלינו לחיות זה לצד זה ולא למות זה בתוך זה.