string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

צעדת השיבה והאימה האמיתית של המשטר הישראלי

צעדת השיבה בעזה פרצה בספונטניות, ללא תמיכתה של איזו תקווה לבנה גדולה. הצועדים ידעו שהם בחסות עצמם כאן, ויצרו מסגור מחדש של זכות השיבה והחופש
ג'מיל חדר

במסגרת תוצאות ההכרזה של טראמפ על ירושלים, חזו כמה פרשנים שינוי מכריע בהלך הרוח הפלסטיני הכללי – מהתנגדות אזרחית לא אלימה בחזרה לעבר מאבק חמוש. אך טבח 17 הפלסטינים ופציעתם של עוד 1,200 על ידי צלפים ומזל"טים ישראליים בצעדת השיבה בעזה, לעומת זאת, השיב את ההתנגדות הלא-חמושה למרכז המאבק הפלסטיני לצדק כנגד הכיבוש הישראלי ופרויקט הקולוניאליזם-ההתנחלותי בפלסטין.

שיעור ההשתתפות בצעדת השיבה – 35-40 אלף בני אדם לפי חלק מההערכות – עבר בהרבה את מספר האנשים שיצאו למחות על הפוליטיקה האנטי-פלסטינית של טראמפ בנוגע לירושלים ולאונר"א. בדיוק כמו "מלאך ההיסטוריה" של הפילוסוף היהודי-גרמני וולטר בנימין, מצעד השיבה חזר עם נקמה משום מקום, מדבר בקול רם יותר מצלילי הכדורים והמזל"טים כנגד אי-הצדק, המצור והסגר הצבאי, הנכבה המתמשכת והניסיון למוסס את המטרה הפלסטינית.

מענה ל״הסברה״ הישראלית

בתגובה לשיעורי ההשתתפות הגבוהים בצעדת השיבה, פוליטיקאים ישראליים וטרולי הסברה פנו בחזרה לפרופגנדה השחוקה שלהם: הם עשו דמוניזציה למצעד והכפישו את המוחים, כאשר הם מגדירים את האירועים כ"הפרעות סדר אלימות" וקושרים אותם עם טרוריזם של חמאס – שבעבורם הוא אך ורק ארגון טרור הנחוש בדעתו להשמיד את מדינת ישראל.

במלחמת הציוצים שלו, צה״ל תיאר בהתחלה את המצעד כ"הפרעות סדר אלימות", במסגרתן 17 אלף פלסטינים "התפרעו בחמישה מוקדים לאורך גדר הביטחון של רצועת עזה". הוא הוסיף שהמתפרעים "גלגלו צמיגים בוערים ויידו פצצות ואבנים לעבר כוחות הביטחון של צה"ל, שהגיבו באמצעים לפיזור הפגנות וירי לעבר מסיתים ראשיים". אולם כתבים מהשטח חולקים על הדיווחים הללו.

ציוצים אחרים שמגדירים את המצעד כ״טרור״ לא איחרו לבוא. שר הביטחון, אביגדור ליברמן, למשל, הצהיר מפורשות שחמאס מסכן את חיי התושבים בעזה. יתרה מזאת, בישיבת החירום של מועצת הביטחון של האו"ם, שגריר ישראל באו"ם דני דנון כינה את המצעד "מפגש טרור מאורגן ואלים", והאשים את חמאס ב"ניצול האזרחים כשהם שולחים ילדים לגדר עם ישראל, ובכוונה מסכנים את חייהם". לפי CNN, עובד-ציבור ישראלי הרחיק עד לטענה ששני "טרוריסטים מוכרים" וחברי חמאס היו בין ההרוגים מהאש החיה של צה"ל.

טענות ההסברה נועדו לטשטש את הגבול בין אזרחים לבין טרוריסטים, כדי להצדיק את ההריגות המופקרות. הן גם מסתירות את טבעו המתוכנן מראש בקפידה של טבח האזרחים הלא-חמושים

גם מכונת הפרופגנדה הפרו-ציונית האמריקנית לא השתרכה מאחור בקישור המצעד לטרוריזם, ומיחזרה את אותם טיעונים של ההסברה הישראלית. שליח ארה"ב לישיבת מועצת הביטחון האשים בתורו "שחקנים רעים המשתמשים במפגינים כמגן לשם הסתת אלימות וסיכון חיי אדם חפים מפשע", תוך שהוא פוסח על השם "חמאס". ג'ייסון גרינבלט, שליח הממשל האמריקני למו"מ בין ישראל והפלסטינים, השתלח וצייץ ש"חמאס מעודדת צעדה עוינת בגבול ישראל-עזה", והאשים אותה ב"הסתה לאלימות כנגד ישראל".     

טענות אלה נועדו לטשטש את הגבול בין אזרחים לבין טרוריסטים, כדי להצדיק את ההריגות המופקרות הללו. הן גם מסתירות את טבעו המתוכנן מראש בקפידה של טבח האזרחים הלא-חמושים. ואכן, הצבא הישראלי הצהיר בציוץ שמאז נמחק, כי הוא "הגיע מוכן עם כוחות מדויקים" וש"שום דבר לא בוצע בלי שליטה; הכל היה מדוד ומדויק, ואנו יודעים איפה כל כדור פגע". רק הצבא הישראלי אחראי לרציחות האלה.

חופש ופלגנות

כמובן, הטרולים של ההסברה הישראלית והמעודדות האמריקניות שלהם מעוותים בכוונה את העובדה שהמצעד הזה לא מבוצע תחת חסותו של פלג זה או אחר או מפלגה כזאת או אחרת, אלא פרץ בספונטניות לשם, ובשם, החופש לכל הפלסטינים. ראשית, המצעד הוא פרי רוחם של מספר ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים, ואף פלג פלסטיני, ארגון או קבוצה, לא יכולים לתבוע בעלות על המצעד. חמאס פשוט רכבו על הגל.

שנית, תאריך המצעד תוכנן לחפוף ליום האדמה ה-42, קמפיין אי-ציות אזרחי ולא אלים שפלסטינים בישראל מארגנים כדי למחות על מדיניות הפקעת האדמות הישראלית. יתרה מכך, המצעד יועד להזניק מחאת שביתה (sit-in demonstration) בת שישה שבועות, לזכר יום השנה ה-70 לנכבה המתמשכת שהחלה עם נישולם של 750 אלף פלסטינים מבתיהם ומאדמתם ב-1948.

כקמפיין קולקטיבי ולא-אלים, ניכר כי חדשנותה של צעדת השיבה הפתיעה את אנשי התקשורת, כולל פרשנים פלסטינים רבים. איברהים אלמדון, לדוגמה, מסביר שהצעדה הפכה את האנרגיה המפוזרת של הפלסטינים לכדי אסיפה "קולקטיבית וספונטנית". בצעדה, הוא הוסיף, "פלגים, אליטות, רשויות, אישים, ומעשי גבורה יחידים" הותכו זה בזה ועוצבו לביטוי "מצב גאולה קולקטיבית שהתעלה מעל לכל הפרטים וההבדלים" שבין הפלסטינים.

אלימות אלוהית

חשיבותה של צעדת השיבה שוכנת בדרך שבה תיזמרה עימות גולמי ובלתי-מתווך בין כוח ההיי-טק הגס של אחד הצבאות החזקים בעולם, לבין חייהם החשופים באנושיות ובכבוד-האדם של אלפי בני אדם לא-חמושים. אם להתאים את המונחים לאלו בהם השתמש בנימין, המצעד ביים את "האלימות המיתית" של מדינת האפרטהייד-הקולוניאלי כנגד "האלימות האלוהית" של הפלסטינים הזניחים.

האלימות המיתית של הפרויקט הציוני הקולוניאלי-התנחלותי ופוליטיקת מדינת האפרטהייד שלו משרתים ככלי ל"שילוח (dispatch) חילוני ו/או קדוש". האלימות שלו נישאת בשמו ובשליחותו של כוח מיתי או מטאפיסי, יהא זה יהוה, "העם הנבחר", או איזה מיזם אידיאולוגי. לעומת זאת, האלימות האלוהית של הפלסטינים הזניחים מתפקדת פשוט כ"סימן וחותם".

אין בצעדה תוכנית פוליטית ברורה, וגם לא פתרונות מעשיים. תחת זאת, הצעדה מציבה בחזקה דרישה אתית כלפי הקהילה הגלובלית לסיים את סבלם של הפלסטינים הזניחים

בספרו "אלימות", הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק מסביר שאלימות אלוהית היא "סימן ללא משמעות" ו"אמצעי ללא מטרה", לא במישרין לפחות, כי "זהו רק סימן לאי-הצדק בעולם, להיותו של העולם מחוץ למקומו האתי". כלומר, אין בצעדה שום תכנית פוליטית ברורה ומוחלטת, וגם לא פתרונות מעשיים לנושאים פוליטיים עיקשים. תחת זאת, הצעדה מציבה בחזקה דרישה אתית כלפי הקהילה הגלובלית לסיים את הסבל של הפלסטינים הזניחים ולמצוא דרך החוצה מן המבוי הסתום.

אפשר לחלץ שתי השלכות מרכזיות מהדיון הזה בצעדת השיבה. ראשית, היא פרצה בספונטניות ובלי האחריות או התמיכה של איזו תקווה לבנה גדולה, או ציפייה מממשלות אזוריות או בינלאומיות, ארגונים או מועצות אחרות. הצועדים ידעו שהם בחסות עצמם כאן, מול הבהמות' [מספר איוב] הצבאי הישראלי הגס. שנית, המסר של הצעדה ממסגר-מחדש את זכות השיבה והחופש – לא רק בתוך חוקי זכויות האדם הבינלאומיים, אלא גם בתוך עתיד אמנציפטורי ואוטופי לכל. הוא מסרב להפך את מסר האלימות הגסה והגולמית של הצבא הישראלי ואת ההיסטוריה הציונית של טיהור אתני בפלסטין בחזרה לשולחו. במקום זאת, הצעדה משרטטת-מחדש את קווי המדכא והמדוכא סביב אנטגוניזם מרכזי יותר, ומאפשרת להם לשנות את הקואורדינאטות של כלל המערכת. זוהי בהחלט המשמעות האמיתית של אלימותה.

תושבי עזה הם בין הזניחים ביותר בעולם כיום, אך שום כוח על פני האדמה לא יכול פשוט לעקור את קיומם ואת רצונם להמשיך לחיות. באחת הביקורות שלו על המעגליות והבנאליות של תורת הכוח של פוקו, האינטלקטואל הפלסטיני המנוח אדוארד סעיד כתב: "בהיסטוריה האנושית תמיד ישנו משהו מעבר להשגתן של מערכות שולטות, לא משנה כמה עמוק הן נספגות בחברה, וזה כמובן מה שהופך שינוי לאפשרי, המגביל את הכוח שהתווה פוקו, ומקרטע את תורת הכוח הזו".

האם המשהו הזה הוא "הרצון חסר-הצורה לחיות" של שופנהאואר או שזהו "עיקרון החיים הטהורים", כפי שהציע בהקשר אחר? סעיד לא היה ברור בהקשר הזה. עבור המשטר הישראלי ומכונת ההסברה, לעומת זאת, ה"משהו מעבר" הזה הוא האימה האמיתית, משום שהוא מפנה מקום לחזרה על הצעדה וארגונה בכל מקום בפלסטין – מחוץ לכל עיר, מחנה, או יישוב. ככל שהמשטר והעם הישראלי יפנימו את האמת הזו מוקדם יותר, כך יוכלו פלסטינים וישראלים להקדים ולמצוא דרך החוצה מהמחסום הפוליטי הקיים ומהכיוון ההרסני אליו הוא מוביל.

ד"ר ג'מיל חדר הוא דקאן מחקר ומרצה לאנגלית באוניברסיטת בית-לחם. כעת הוא עוסק במשמעות של פלסטין עבור תיאוריות ופרקטיקות מהפכניות בינלאומיות.

המאמר התפרסם במונדוווייס ב-03.04.18. תרגם מאנגלית: אלירן בר-אל 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    א. לי ברור שעזה היא מדינת משטרה כאוטית, שטופת אלימות,שדבר לא קורה בה בלי אישור החמאס-
    https://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/.premium-1.4566378

    והינה, הפלא ופלא, קמה פעילות של מאות עובדים בשכר, כולל טרקטורים, חובשים, סדרנים, סוחרי צמיגים וכו'- והכל ספונטני, פרי מחשבה של ארגוני חברה אזרחית, ועוד במועד שנוח לחמאס- כשהוא מנסה לחזור לבמה אחרי הסכם הפיוס עם הרשות.
    כמה תמים אפשר להיות?..

    ב. אחרי העדים המומחים שופנהאואר, סעיד, ז'יזק ובנימין, אעלה נא עד נוסף- שלמה המלך:

    וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם; וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת. כו וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת, גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה–גְּזֹרוּ. כז וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת, לֹא תְמִיתֻהוּ: הִיא, אִמּוֹ.

    תשפוט הקוראת, איזה צד הוא הערבים בעזה, עם "יום הצמיגים" המטורלל שלהם.

  2. רחמן חיים

    הפגנה זו מתאימה מבחינת המועד שלה גם לאזכרת יום השואה כאן. בהקשר זה בעזה יש גטו, מחנה ריכוז, שמדינת ישראל באמצעות צבאה סוגר עליה את הפתח החופשי לים, יורה ורוצח בדם קר בתושביה המפגינים המבקשים חרות כמו כל אדם חופשי בעולם. אם נפנים זאת, נראה כי ההיסטוריה של גרמניה ויהודים חוזרת על עצמה בדמות של מדינת ישראל והפלשתינים. הסוף כנראה יהיה אותו דבר.