• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

הם בחרו במקרבנים, אנחנו בקורבנות

כשאנחנו עומדים בצפירה, נדמה לנו שלמדנו את אותו לקח מהשואה. אבל צמח כאן ימין שמאמץ את שפתם של הרוצחים ומבחינתו האידיאולוגיה שרקמו רק טעתה בכתובת, בבחירת היהודים
אמיר בן-פורת

מרצה לשעבר בחוג למדעי התנהגות באוניברסיטת בן גוריון. בזמן הזה עוסק בעיקר במחקר על הכדורגל הישראלי

כאשר החליטה הכנסת בשנת 1951 על 'יום הזיכרון לשואה ולמרד הגיטאות', היינו ילדים בבית הספר העממי. בני דורנו הם 'דור חתוך שורשים': מעלינו זוג הורים שעלו לפלשתינא בטרם מלחמת העולם השנייה ושניים וחצי דודים ששרדו איך שהוא ועלו לישראל אחריה. בעצם, אצל הפולנים, כל חברי הילדות של ההורים ששרדו וגרו בישראל נקראו 'דוד' או 'דודה'. אולי היה בכך ניסיון למלא את החסר- לדור החתוך נמצאה 'משפחה 'מורחבת'.

מושג השואה היה ערטילאי עבורנו. בבית כמעט ולא דיברו. מדי פעם הופיע משהו בעיתון שכוון לילדים: 'דבר לילדים', 'משמר לילדים', 'הארץ שלנו' ו'הצופה לילדים'. היו אלה עיתונים לילדים מן המחנות הפוליטיים היריבים דאז, לכל אחד דוקטרינה משלו, אבל השואה הייתה "ניטראלית" – של כולם. כך היה גם בעיתונים של המבוגרים, שנחלקו באופן מתודי בין מחנה השמאל לבין מחנה הימין (ובתוך כל מחנה חלוקה משנית) ונהגו שלא להסכים כמעט בשום דבר.

בבית הספר העממי לא דיברו על השואה ולא נערכו טקסי שואה, גם לא בבתי הספר התיכוניים. בקיבוצים יד מרדכי ומורדי הגיטאות נערכו טקסים שבקושי שמענו עליהם. מבחינתנו כצברים, השואה הייתה שלהם: עולים חדשים נקראו 'סבונים', ובמאהלי הטירונות יכולת לשמוע חיילים מתלוננים על קשיחותם של מפקדיהם ופולטים ללא היסוס: "מה זה כאן, אושוויץ?".

בשנת 1959 החליטה הכנסת לבצע מקצה שיפורים וקבעה את 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' כפרויקט זיכרון לאומי. 'הגבורה' קיבלה משקל שווה לשואה, אולי כדי לפצות. לזה נוספה חובת שתי דקות דום ואלם בכל המדינה. ואז, שנתיים מאוחר יותר, בא משפט אייכמן שתומלל היטב על ידי המדינה, וכבר לא היה צריך להעמיס אותה עלינו, כבר לא היינו נייטראליים: היא התיישבה בקרבנו, והייתה גם שלנו.

ומאז, כמצוות אנשים מלומדה, בבוקר יום הזיכרון כאשר נשמעת הצפירה אנחנו עומדים בשורה אחת, בלי להסתכל ימינה או שמאלה. כאילו כולנו למדנו את אותו הלקח מהגירוש, מהגיטאות, מהכיליון. התמונה של יהודים שלגופם הטלאי הצהוב והם מובלים ברחוב וידיהם מעלה, היא תמונת המשפחה של כולנו.

ולא כך. "עשבים שוטים", יאמרו המסנגרים, החלו לצמוח ולכסות את פני האדמה: ימין קיצוני (לשון אחר, ניאו-נאצי) צומח בקרבנו. ימין שמאמץ את שפתם של הרוצחים כי ממה נפשך, מבחינתו האידיאולוגיה שרקמו ותרגמו הרוצחים רק טעתה בכתובת, בבחירת היהודים (רק היהודים, האחרים לא נחשבים). כל מה שצריך לעשות הוא לנכות אותה מן הסייגים ולהפעילה בחריצות כלפי 'עמלק' כדי לשמור על טוהר הגזע היהודי: לכן כל הערבים הם מחבלים מלידה ואדמותיהם גזל. לכן יש למנוע מהם מגורים במקום שבו גרים יהודים. לכן רופאים-מיילדים ערבים מטמאים יילודים יהודים קדושים. לארץ הזו שניתנה על ידי ה'אחד' ואין בלתו, יש רק בעלים אחד על פי הלכתו, שנמסרה ל"אתה בחרתנו" בהר סיני. לכן כל הערבים ראוס. לכן את כל השחורים – המכנים עצמם "פליטים" – הלא נימולים והמסרטנים יש לגרש לכל הרוחות. יהיה מחננו-גזענו טהור.

לארץ הזו שניתנה על ידי ה'אחד' ואין בלתו, יש רק בעלים אחד על פי הלכתו, שנמסרה ל"אתה בחרתנו" בהר סיני. לכן כל הערבים ראוס

והדמוקרטיה היא מחלה מערבית. ואם אי אפשר להיפטר ממנה כרגע, אזי יש לשים במקומה 'יהודית-דמוקרטית' ואם זה תרתי דסתרי, וזה אכן כך, יהודית עדיף. לבטח ז'בוטינסקי לא התכוון לכך מילולית, אך "תלמידיו" מתעקשים ליצור מאיתנו 'גזע אכזר' ממש: מוות לערבים, מוות לשמאלנים. מוות.

זה הזמן לפרק את השורות. לא עם הסמוטריצ׳ים, לא עם היוגבים, לא עם החזנים, לא עם נערי הגבעות של תג מחיר. לא עם המירי והשולי, לא עם רבנים המטנפים נוכרים, להט"בים ונשים. עם כל אלה אי אפשר לנו לעמוד בשורה אחת. הם בחרו בשורה של המקרבנים, אנחנו בזו של הקורבנות. שני קווים מקבילים. כאשר ביום הזיכרון לשואה תשמע הצפירה המסמנת שתי דקות של דום ואלם, נשב ונחכה. וכשזו תסתיים, רק אז, נקום ונעמוד.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עופר

    אמיר, כל עוד "אנחנו" עומדים עם המר"צים, המחנ"צים, היהירים וכל אלו שבדמותם, כל אלה שציינת משמשים לנו רק כנסיון לנקות את המצפון המלוכלך. נסיון שלא יצלח.

  2. רחמן חיים

    בהקשר זה גם מוסד יד ושם הפך למוזיאון של מוצגים ומנהליו-דובריו ממלאים פיהם מים כשיש גזענות נגד/רצח עם/שואה של עם אחר שאינו יהודי. המוסד איבד את הרלוונטיות לקיומו בעידן זה.