string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

כך כובשים מולדת, כך נאבקים על בית

ספרה החדש של סמדר שרון על תכנון ויישוב חבל לכיש בשנות ה-50, מאפשר לנו יותר מהצצה אל נבכי תהליך בנייתה של הפריפריה כשוליים של החברה. אבל הוא גם מלמד אותנו על מהותה של הפריפריה כמקור של כוח, ולא של חולשה
גל לויגל לוי

חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית

״אם לא בית

נוריש להם מאבק

שלא יספרו גם אותם

כמו גרגרים של אבק

שלא יהיו גם הם

רק מונחים נשכחים על מדף

ממוספרים דחוסים בתוך תיקים

משודכים בסיכה אל הודעת החוב

נשים אנשים נזרקים אל הרחוב

מוסללים אל התורים בהוצאה לפועל

אל חבילות המזון בחגים

שיהיו נשמעות באזניהם של החרשים

אם לא בית נוריש להם מאבק

שלא יספרו גם אותם כמו גרגרים של אבק

את הזעקה הזאת ישמעו במרחק״.

(ריקי כהן-בנלולו, פעילה ונאבקת במאבק הדיור הציבורי)

אז איך כובשים מולדת? בספרה החדש (הוצאת פרדס), מציעה לנו סמדר שרון ניתוח היסטורי וסוציולוגי דקדקני של אחד מהפרויקטים המדינתיים המשמעותיים בשנות ה-50 – תכנון חבל לכיש ואכלוסו במתיישבים יהודים, רובם עולי צפון אפריקה שהובאו באופן מאורגן ויושבו ביישובים חדשים במטרה להבטיח את השתלטותה של המדינה על חבל ארץ זה. ספר זה מזכיר לנו שההתיישבות הציונית היא המשכה של המלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה – יש קורבנות מכל הצדדים. הוא מהווה בשבילי עוגן לדיון בשאלת משמעותו של הבית בהקשר ההיסטורי הזה, שנחשף לציבור לאחרונה בסרטם של דוד דרעי, רות יובל ודורון גלעזר, "סאלח פה זה ארץ ישראל". באופן ספציפי יותר, אני רוצה לקשור את הדברים למאבק העכשווי על הבית במה שמכונה, שלא בצדק, הפריפריה הישראלית.

חשיבותו וכוחו של הספר בגישה ההוליסטית לפרויקט של תכנון חבל לכיש, גישה המציבה את התכנון בראש, וזאת במטרה להציע ניתוח רב ממדי שעניינו גם המציאות שאותה התכנון פוגש. מאחר ואני לא בקי בספרות על תכנון, אני מתבונן בתכנון מנקודת מבטי כחוקר התהוותה של האתניות המודרנית במתח שבין תהליכי בינוי אומה – שמשמעותם שימור הזהות האתנית בצורה המשרתת את צורכו של הסדר בהכפפת הנתינים למטרות הקולקטיב הלאומי, לבין תהליכי בניין מדינה – הדורשים את התאמתם של היחסים החברתיים לאינטרס בכינונה של מדינה מודרנית. מהפרספקטיבה הזאת, התהוותה של הקטגוריה האתנית "מזרחים" – תושבי הספר הציוני, עולים מארצות צפון אפריקה בעיקר – אינה תוצר לוואי של תהליך התכנון, אלא חלק מהתנאים וההקשרים בהם הוא מתקיים. הבחירה בספר לנתח את הפרויקט בכלים משולבים של מחקר סוציולוגי והיסטורי היא המאפשרת לה ולנו לבחון את הפרק ההיסטורי הזה במלוא מורכבותו.

1962. צילום: לע״מ
1962. ההתיישבות הציונית היא המשכה של המלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה – יש קורבנות מכל הצדדים. צילום: לע״מ

קודם לכן, אני מבקש להאיר הנחה סמויה, שנדמה לי שלעתים גם השיח הביקורתי לוקה בה, לפיה ביסודו התכנון המודרני(סטי) מכוון לייצר את כולם כמודרניים. כלומר, יש כאן קבלה של ההנחה המודרניסטית של תהליך התכנון כביטוי למעבר מחברה "טרום-מודרנית" (פרימיטיבית כמו שהעזו להגיד בימים ההם) לחברה מודרנית. באופן אחר, החברה הטרום מודרנית כפי ששמה מעיד עליה, הניחה מראש את הרצון והאפשרות לייצר את החברה כולה כמודרנית. אני כופר בזה כי אני חושב שהמודרניות מייצרת את הלא-מודרנים שלה. לכן אני דוחה את הנחת הפרוגרסיביות המבצבצת פה ושם גם בדיון הביקורתי, לפיה העובדה שלא כולם היו למודרנים היא כשל ולא חלק מהותי מתהליך של בינוי אומה. הטשטוש של האופן בו המודרני מייצר את הלא-מודרני הוא חלק מהדימיון המודרניסטי המציב את הרציונליות ואת התכנון כמובנים מאליהם, ואת ההתנגדות לכלי התכנון או להשלכותיו כאנטי-מודרנים, ואת המתנגדים כפרימיטיביים.

התהוותה של הקטגוריה האתנית "מזרחים" – תושבי הספר הציוני, עולים מארצות צפון אפריקה בעיקר – אינה תוצר לוואי של תהליך התכנון, אלא חלק מהתנאים וההקשרים בהם הוא מתקיים

ככלל, אני חושש שלעתים קרובות מדי הדיון הביקורתי בחקר החברה וההיסטוריה החברתית-פוליטית בישראל נותר שבוי בדמיון המודרניסטי, ובבן דמותו המאוחר יותר הדימיון הליברלי. דמיון זה מציב את המנתח, החוקרת או הפוליטיקאית או דובר ציבורי בורגני כלשהו בעמדה הרואה בסובייקטים לא-מודרנים או לא-ליברליים כחסרי יכולת להתמודד עם המודרנה ועם ההיגיון הליברלי. שני סוגי הדימיון הללו – המודרניסטי (בן זמנה של המציאות הנחקרת) והליברלי (בן זמנו של המחקר עצמו) – הם המותירים את המתבוננים מבחוץ (לרוב מי שמייצגים את ההגמוניה, קרי אשכנזים ממעמד בינוני) בפני פליאה: א. כאשר מתברר כי המתיישבים אינם כחומר ביד היוצר; ב. כשמסתבר שההתנגדות לפעולתו של הממסד אינה לא-רציונלית.

במלים אחרות, מי ששבויים בדמיונות המודרניסטים והליברלי הם אלה שמגיבים בחשש, שלא לומר באיבה, מול הגילויים (הלא חדשים, למי שמצוי בשיח הסוציולוגי וההיסטורי הביקורתי) בסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" על אודות שתי עובדות פשוטות: שהמזרחים של אז לא היו טיפשים שלא הבינו את מצבם, ושהם התנגדו למה שעשו להם בזמן אמת, ולכן – חשוב לזכור – הביקורת על מה שהיה אינה ביקורת בדיעבד, אלא חלק מהזמן ההוא, ממעשה ההתיישבות עצמו.

הספר, בדקדקנות ההיסטוריוגרפית והסוציולוגית שלו, מחזיר אותנו לשם. אל ההתמודדות של המתיישבים עם מצבם בזמן אמת. יותר מזה. הניתוח המדוקדק מאפשר לנו יותר מהצצה אל נבכי התהליך של בנייתה של הפריפריה כפריפריאלית, כשוליים של החברה; אבל הוא גם מלמד אותנו על מהותה של הפריפריה כמקור של כוח, ולא של חולשה.

ביקור בן גוריון בקריית גת, 1959. צילום: משה פרידן / לע״מ
ביקור בן גוריון בקריית גת, 1959. צילום: משה פרידן / לע״מ

בין בית אישי לבית לאומי

הספר מציע תמונה עשירה של הזמן ההוא. "התיאור הגדוש" במונחים אנתרופולוגים מבוסס על מגוון מקורות היסטוריים – הנעים מהפורמלי, לתקשורתי, להיסטוריה של היומיום כפי שזו עולה בדברים הכתובים של בני התקופה עצמם. הוא חושף את התכנון מלמעלה כפרויקט לא מונוליתי, אלא כזה המורכב מעמדות שונות ומיחסי כוח בין שחקנים שמיקומם – ולא רק האידיאולוגיה שלהם – הוא הקובע הן את האינטרסים והן את יכולת הפעולה שלהם. כך, המיישבים והמתכננים, נציגי המדינה, מדברים בשלל קולות, ומנגד, מתגלה תמונת מציאות מורכבת העולה מנקודת מבטם של המשתתפים השונים – מתיישבים וותיקים. המפגש הזה בין התכנון מלמעלה למציאות שלמטה מלמד אותנו לא רק על אופן עיצובו של המרחב האנושי והפיזי; הוא מלמד גם פרק בתולדות התסכול המזרחי מתהליכים אלה, ומתגובת הנגד האשכנזית-הגמונית שמלווה אותו.

מהתמונה הרב-ממדית הזו אני מבקש לדלג מהזמן ההיסטורי של הספר אל זמן ההווה בו הוא מופיע. יהיה זה טריוויאלי כמעט לומר שמה שקרה אז השפיע על מה שקורה כיום. בניסוח כלכלני משהו, מבנה ההזדמנויות שנוצר אז בעיירות הפיתוח ובמושבים ניכר במסלולי ההתפתחות או ההיתקעות של מי שהוריהם וסביהם נשלחו אז ליצור בגופם את גבולות המדינה. אני רוצה לדבר על המורשת, או המורשות שנולדו אז ושם, אשר הולידו מצד אחד את הבריחה, ומצד שני – את המאבק על המקום והפיכתו לבית במובן העמוק של המושג.

במלים אחרות, הספר חושף את המתח בין תהליך התכנון שביקש (ועדיין מבקש) לכפות על המתיישבים (שיהיו למזרחים וציונים בהמשך) להיות הדיירים והמקימים של הבית הלאומי, לבין הרצון שלהם אז כמו עכשיו לבית "פרטי" משלהם.

הכישלון של הפוליטיקה המזרחית הוא בסופו של יום לא תוצר של אי התארגנות, אלא של הדיכוי האלים בו נתקל כל ניסיון לגבש פעולה קולקטיבית

בהקשר המזרחי מרבים לדבר על האדישות ועל חוסר האונים. אבל אלה לא נולדים מכלום. דווקא, כפי שעולה כאן ובמקומות אחרים, הנטייה "הראשונית" של האזרחיות והאזרחים היא להתנגד, לא לקבל את המציאות כמובן מאליו. לא חסרות עדויות על אמירת הלאו של העולים, על המאבקים במעברות, על ההסתלקות מהמושבים ומהערים המרוחקות, ובדרך אחרת, על הרצון לפעול יחד. הרצון הזה לרוב לא התממש, ולכן הכישלון של הפוליטיקה המזרחית הוא בסופו של יום לא תוצר של אי התארגנות, אלא של הדיכוי האלים בו נתקל כל ניסיון לגבש פעולה קולקטיבית.

הכפייה הולידה את הבריחה, או את השאיפה לברוח. הדיון בעקבות "סאלח" שב והזכיר את עצמתה של תימת העזיבה בקרב מי שגדלו בערי הפיתוח ובשכונות שחיפשו ומחפשים לעצמם עתיד במקום אחר. תנועת האוהלים שצמחה בקטמונים בשנות ה-80 כהמשך לפנתרים השחורים זיהתה את הרצון הזה, ולכן הם התנגדו למפעל ההתנחלות בשטחים הכבושים שהחל לצמוח מול עיניהם. ההתנגדות שלהם (בניגוד לדימוי של האדישות וקבלת הגורל המאפיין את השיח על השכונות) לבשה צורה במחאת "אהל מורה", שטענה נגד דלדול השכונות מאזרחיה על-ידי תמריצים לעבור להתנחלויות. הרצון היה לשמור על הבית, על השכונה, כמקום וכבית.

אני לא אדבר על הבורחים (חשוב: אני לא משתמש בביטוי זה באופן שיפוטי) אלא על הנשארים. בעיקר הנשארות. אלו שגדלו בעיירות או בשכונות שאינן שונות מהותית האחת מהשנייה, והיו לדור השני והשלישי של נפגעי ההתיישבות, ועל המאבק שהן מייצרות.

בעשורים האחרונים יש הרבה דיבור במחקר על התנגדות. מבחינה אנליטית זה מעורר קושי; בעיקר בקרב המבקשים לקרוא את ההיסטוריה מצד המנוצחים, יש לעתים נטייה לקרוא את ההתנגדות לתוך המציאות, גם אם זו לא נוסחה כהתנגדות בזמן אמת. בעיה נוספת היא למתוח קו בין התנגדות ברמת היחיד – האישה העומדת מול הרווחה או זו המסרבת לעזוב את ביתה – לבין התנגדות כמעשה קולקטיבי. לכן צריך להיזהר מלעשות אידאליזציה של ההתנגדות כמעשה פוליטי. אולם, צריך לזכור כי חלק מהותי במאבק, בכל מאבק, הוא תרגומו ורתימתו של המאבק הפרטי, האישי למאבק קולקטיבי. בהעדר מורשת של מאבק, הקושי הזה גדול פי כמה.

smadar_sharon_cover

אחד הביטויים המתארים נכוחה ונכונה לטעמי את ההתיישבות המזרחית נטבע ע"י אלכס ווינגרוד, וסמדר בצדק חוזרת אליו: "חלוצים בעל כורחם". בזמנו, בשיא מאבקה של הקשת על הקרקעות והשכונות, הופיעה טענה על היותם של המזרחים חיל חלוץ של הציונות, ובכך ביקשו להפקיע את המונופול על החלוציות או ההתיישבות מידי המתיישבים הקולוניאליסטים האשכנזים. כיום יש זרם מזרחי ציוני צעיר המבקש באופן דומה להכתיר את המזרחים של אז כציונים וכחלוצים.

אלא שתביעה זו, מבלי להתייחס לשאלה אם היא מוצדקת או לא, טקטית או מהותית, מותירה את המאבק בגבולותיו של השיח שנקבע אז ושם, שיח שבו הציונים קובעים את הפרמטרים ואת הגבולות. שיח זה מבקש, במקרה הטוב, מהציונים של אז – המתכננים והפוליטיקאים – לבקש סליחה על מנת שאפשר יהיה להמשיך הלאה ולהכתיר את "כולנו" כציונים. בדרך זו אפשר לשכוח את עוולות העבר לא רק כלפי המזרחים אלא, ואולי בעיקר, כלפי הערבים שעל אדמותיהם התרחש מעשה ההתיישבות.

אלא שהתמקדות במאבק על הבית הלאומי מאפשר להמשיך ולראות בשאלת הבית האישי, הפרטי (לא במובן הקנייני) כעניין של השוק ולא של המדינה. כנגד זה קם מאבק הדיור הציבורי וקמה תנועת הנאבקות למען הדיור הציבורי הפועלת מאז 2011 לתיקון ההיסטוריה שהפכה אותן לחסרות בית, אם לא במובן הפיזי אז במובן המהותי.

המאבק הזה חורג מהפרמטרים של השיח הציוני, הלאומי, כפי שהוא דוחה את ההיגיון הקפיטליסטי לפיו בית זה נדל"ן. המאבק לא נותן לדמיון המודרניסטי או הליברלי לטשטש את האמת שלו – שבית זה מקום, שהוא קודם כל אישי ולא לאומי, שקיומו אינו מותנה בנאמנותו של האזרח למדינה (הציונית או הקפיטליסטית), אלא באחריותה של המדינה לאזרחית. לכן, כאשר אביגיל ביטון, ממובילות מאבק הדיור הציבורי, ומהראשונות להתייצב לצד תושבי אום אל חירן לאחר ניסיון הפינוי האלים שם, שואלת את עצמה מהו המאבק שלה ומי נכלל בו התשובה שלה מאתגרת את האופנים בהם הציונים יצרו את המזרחים כחלוצים בעל כורחם.

במקום לדבר בשמה אתן למלים שלה להגיד את זה:

היום, תחת קורת הגג שלה זכיתי במאבק עיקש לצד נשים אמיצות, אני רואה את עתיד משפחתי באדמות הנגב היקר לי מכל. אך עד  היום אנחנו חיים את אותה המלחמה, את אותה האפליה, את אותו הבוז מהממשלה.

אתם קוראים לו המאבק המזרחי, אני אוהבת לכנות אותו המאבק הפריפריאלי, כי הוא כולל עוד אוכלוסיות. חברי הטוב ודים – תושב העיר ירוחם, יליד אוקראינה, אף הוא צאצא לדרי עמידר – אומר שני משפטים שמהדדים תמיד בראשי.

המשפט הראשון הוא “המדבר קורא לאנשים שהוא צריך”. כך אני מרגישה, שהנגב קרא לי לחזור אליו. אלה מקורותיי ומכאן אצמח. המשפט השני הוא: “האפליה בחלוקת ההתיישבות והשייכות להרי הנגב, התבררה לבסוף כמתנה”. כן, כך אנחנו רואים את הנגב שלנו, לא רק מפאת הנוף המדברי הקסום אלא גם מפאת אנשיו, אלה שלא ויתרו ולא עזבו למרות הקיפוח של ערי הפריפריה. הנגב הוא מתנה.

(מתוך: אביגיל ביטון אנחנו לא כאן כדי להיות עובדי הניקיון, המטפלות והמחסנאים שלכם)

אולי מילה אחת מיותרת כאן: פריפריאלי. אני שומע את המלים האלה, וקורא את תולדות המאבק הזה על הבית – כמו גם המאבקים בגבעת עמל, בכפר שלם ובשכונות רבות אחרות בהן אזרחים ואזרחיות נאלצים לחסום בגופם את כוחות הקדמה שיישבו אותם שם כאשר הם נדרשו ליצור בגופם את המולדת, ועכשיו אותם כוחות מבקשים לזרוק אותם – וחושב, שאולי הפריפריה שוכנת דווקא בקרב מי שבאמצעות הדימיון המודרניסטי והליברלי הגדירו ואיפיינו את מי שלא נחשבו לחלק מהמייפלאוור הציוני כלא-מודרניים וכלא-ליברליים.

דברים אלו נאמרו בהשקת ספרה של סמדר שרון, ״כך כובשים מולדת״, בגדה השמאלית בתאריך 19.03.18

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסףה מקיטון

    למדתי המון מהטקסט הזה, תודה, גל לוי!

  2. זוהרה

    מעניין מאוד!