string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הסכנה בפרויקט הייהוד של הנגב

הפגיעה החמורה באזרחים הלא יהודים של הנגב כרוכה לבלי הפרד בפגיעה בערים היהודיות ובהגברת מצוקתן, בשל מדיניות של העדפת אוכלוסייה חזקה כלכלית ודחיקת אוכלוסיות מוחלשות ממרכז הארץ לפריפריה
דניאל דה מלאך

הסדרה המטלטלת של דוד דרעי, רות יובל ודורון גלעזר, "סלאח פה זה ארץ ישראל" חשפה בפני ציבור רחב את הדינמיקה הפוליטית שיצרה את ערי הפיתוח כפרויקט של "ייהוד הנגב": אכלוס ללא תעסוקה שיצר מצוקה כלכלית-חברתית. היא גם הפנתה את תשומת הלב לכך שאכלוס ערי הפיתוח בוצע באמצעות עולים חדשים, רובם יוצאי צפון אפריקה, שעל רקע כוחם הכלכלי והפוליטי המצומצם לא הצליחו להתיישב במרכז הארץ.

לסדרה יש פוטנציאל לפתוח דיון ציבורי חשוב בקשר בין ייהוד הנגב והפגיעה בתושבים של ערי הפיתוח, שבינתיים הוא איננו ממומש. מבלי לשלול את הקריאות לתיקון העוול שנעשה לפני חמישים שנה, חשוב, דחוף וריאלי יותר בעיני לבלום את העוול שמתבצע היום מאותן סיבות. למרבה הצער אנו בעיצומו של גל חדש של בנייה בלתי מבוקרת בנגב תוך העדפת היישובים הכפריים. מטרת הצעדים האלה היא שוב חיזוק השליטה היהודית בקרקע, והתוצאה צפויה גם היא להיות דומה– הידרדרות של ערי הפיתוח. במאמר זה אבקש לתאר את המהלך הזה, שנשאר ברובו "מתחת לרדאר" של דעת הקהל, ולהצביע על הסכנות הגלומות בו.

כמו בשנות החמישים, גם היום ההצדקה למדיניות הבנייה וההתיישבות שמקדמת המדינה היא "לאומית", או, בשפה יותר ישירה, אנטי ערבית. כך למשל נימק בשנה שעברה משרד השיכון את התכניות שהוא מקדם בחבל ערד: "השר יואב גלנט רואה סכנה בהשתלטות הלא חוקית על אדמות המדינה של הבדואים בנגב. נוכח זאת, כבר בתחילת הקדנציה הודיע השר כי יש לייצר רצף התיישבותי ממזרח למערב, החל מערד לאורך כביש 31 ועד לכביש 40. במרחב בקעת ערד ודרום הר חברון חייב להתקיים רצף התיישבותי לשם מימוש הריבונות הישראלית במלואה. אנו נדרשים לטפח את ערד, לבנות את העיר כסיף ולחבר את כרמית ומיתר לעיר עתידית נוספת. בין הישובים העירוניים יש את הישובים הכפריים בפתחת ערד."

הפגיעה הראשונית, העיקרית, והחמורה ביותר, של פרויקט ייהוד הנגב היא כמובן באזרחים הערבים באיזור, אשר אליהם ישירות הוא מכוון. בשנה האחרונה הלכה והחריפה הפעולה הדכאנית של המדינה נגדם. יעידו על כך בין השאר הגברת הריסות הבתים, תגבור היחידה הייעודית שפועלת למטרה זו (יואב והמהלך חסר התקדים המתרחש בימים אלה- מחיקת הכפר הערבי אום אל חירן שהוקם בהוראת המדינה לפני יותר משישים שנים על מנת להקים על חורבותיו יישוב יהודי. המתיחות והעוינות המתפתחים באיזור כתוצאה ממדיניות ההרס הזו פוגעים בכלל תושבי האיזור.

הריסות אום אל-חיראן, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa
הריסות אום אל-חיראן, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa

במאמר זה אבקש להתמקד בהיבט נוסף, פחות מדובר, של המאמץ לייהד את הנגב:­ הפגיעה בערים היהודיות. אבקש להראות כי פגיעה זו נגרמת כתוצאה משלושה מהלכים המשחזרים את השגיאות והעוולות של העבר – בנייה מסיבית בערי הנגב בהעדר מקורות פרנסה מספיקים, העדפה תקציבית ליישובים כפריים השואבים את האוכלוסייה החזקה יותר כלכלית, ודחיקת אוכלוסיות מוחלשות ממרכז הארץ לפריפריה באמצעות הפניית רוב תקציבי השיכון לתושבים מבוססים.

בנייה מסיבית. ממשלת ישראל מקדמת בשנים האחרונות תכניות בנייה שאפתניות שמיועדות להגדיל דרמטית את אוכלוסיית ערי הפיתוח בנגב מבלי לקדם תעסוקה מספקת. בשדרות נחתמה בינואר השנה תכנית לבניית עשרת אלפים יחידות דיור שיכפילו ואף למעלה מזאת את אוכלוסיית העיר. בנתיבות כבר נמצאת בשלבי ביצוע תכנית לבניית שלושה עשר אלף יחידות, כלומר שוב הכפלה, וכך גם באופקים ובירוחם. בדימונה אושרה לפני כמה חודשים תכנית לבניית 30 אלף יחידות בתוך שש שנים כלומר לכדי גידול של פי שלושה או ארבעה של האוכלוסייה. התכניות אושרו בסדרה של הסכמי גג בין הממשלה לראשי הערים. עיקרן: התחייבות העיריה לקדם אישורים לבנייה והעברה לידיה של חלק מכספי התמורה שישלמו היזמים עבור הקרקע כדי לקדם פיתוח של תשתיות פיזיות ומוסדות ציבור. התכניות אינן מלוות בתכנית ריאלית שתבטיח תעסוקה למאות אלפי התושבים המתוכננים להתווסף לעיירות, ולכן נראה שחלק ניכר מהציבור שעתיד להגיע לעיירות יהיה חרדי. במצב הפיננסי החמור שבו מצויות רוב העיירות, הפיתוי הכספי לראשי הערים בחתימת ההסכמים הוא גדול והיכולת לדחות אותם מוגבלת. בהתאם לכך, העירייה היחידה שהצליחה בבירור לדחות את תכניות הבנייה של המדינה היא באר שבע. עיריית קריית גת, שראשיה היו לפני חמש שנים הראשונים בנגב לחתום על הסכם גג, כבר נקלעה למצוקה בעקבות מימושו. היא ניסתה להיחלץ מההסכם באמצעות הגשת תביעה נגד המדינה אך התביעה שלה נדחתה בבג"ץ.

תכניות בנייה "גרנדיוזיות" אלה לא נולדו יש מאין. הן תוצאה ישירה של מאמצי הממשלה להגדיל את הרוב היהודי בנגב. מאמצים אלה קיבלו מקום גבוה בסדר העדיפויות מאז שנת 2005, במקביל ל"התנתקות". המפנה בא לידי ביטוי בהקמת משרד חדש "לפיתוח הנגב והגליל", ובתכנית המתאר הארצית 35 שהבליטה שוב לעומת קודמתה "שיקולים לאומיים". "התכנית הלאומית האסטרטגית לפיתוח הנגב" שקיבלה הממשלה באותה שנה קבעה יעד של גידול באוכלוסיית הנגב מ-535 אלף בשנת 2003 ל-900 אלף בשנת 2016. יעד זה לא הושג אמנם אך מוסדות המדינה נשארו מחויבים למאמץ להעביר תושבים לנגב. כך, למשל, באוגוסט 2008 החליטה הממשלה לעצור את התכנון במרכז הארץ כדי לעמוד ביעדי האכלוס בפריפריה. בשנת 2015 התריע מבקר המדינה בדוח מיוחד על אי מימוש יעדים אלה ובשנה שעברה ניסחה המועצה הלאומית לכלכלה תכנית אסטרטגית לדיור 2017 -2040 הקוראת שוב להגדיל את שיעור התושבים המתגוררים במחוז הדרום ביחס למרכז.

העדפה תקציבית ליישובים הכפריים. פרויקט הייהוד של הפריפריה נשען מראשית הדרך על העדפה של ההתיישבות הכפרית התופסת שטחים מבודדים יותר ובהיקף רחב יותר מההתיישבות העירונית. מגמה זו צוברת תאוצה בשנים האחרונות. כך, למשל, בדיון שהתקיים ב-1 ביולי 2014 החליטה המועצה הארצית לתכנון ובנייה להקים שבעה יישובים חדשים בחבל ערד למרות ההתנגדויות שהגישו ראש העיר באר שבע, נציגי המשרדים של הסביבה והאוצר, ושורה של ארגונים חברתיים. במאי 2016 קבעה הממשלה יעד חדש של "הגדלת מספר התושבים בהתיישבות הכפרית בנגב ובגליל בעשור הקרוב" באמצעות קידום שיווקי קרקע. למימוש ההחלטה היא מקדמת מאז הרחבה מרחיקת לכת של קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים. בהתאם לכך ב-4 ביולי 2017, אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה הגדלה של מספר יחידות הדיור ביישובים הקהילתיים בנגב ל-500, הרבה מעבר למה שנקבע בתכנית המתאר הארצית משנת 2005. הגדלת היישובים הכפריים נשענת על שורה של מנגנונים שנותנים להם עדיפות תקציבית. נזכיר כאן את הבולטים בהם.

ראשית, המוסד הייחודי לישראל הנקרא מועצה אזורית מאפשר לתושבי היישובים הכפריים להינות מהכנסות גבוהות מתשלומי ארנונה של מפעלים ומחנות צבא שהם מחוץ לשטח השיפוט שלהם בניגוד לכל שיקול של צדק חלוקתי. ועדות הגבולות שקמו בזמן האחרון ממתנות במשהו את החלוקה הלא שוויונית בין היישובים הכפריים לערי הפיתוח בהקצאת שטחי מסחר או בנייה חדשים, אך בדרך כלל הן משמרות אותה בהקשר להקצאות העבר ולכן אינן משנות את המצב מיסודו. שנית, הממשלה מטילה על הרשויות המוניציפליות חלק ניכר מנטל הרווחה. היא מחזקת בכך את היתרון של יישובים עשירים לעומת עניים בשורה של אמצעים נוספים ובראשם שיטת ה"מאצ'ינג" השוללת תקציבים ממשלתיים מהרשויות החלשות כלכלית. על רקע ההעדפה התקציבית צפויה הגדלת היישובים הכפריים לגרום להחמרה במגמה שהחלה כבר לפני עשרים שנים–האוכלוסייה החזקה יותר כלכלית עוזבת את ערי הפריפריה ועוברת ליישובים כפריים. התוצאה הצפויה היא כמובן העמקה נוספת של הפערים בין "יישובי איכות" שרף הכניסה הכלכלי הגבוה מבטיח להם בסיס מס יציב ואפשרות להעניק שירותים ברמה גבוהה, לבין ערי הפיתוח המאכלסות ציבור רחב התלוי בתקציבי רווחה שמצבן הפיננסי חמור ורמת השירותים שהן מעניקות נמוכה.

הרחבה קהילתית בקיבוץ אור הנר
הרחבה קהילתית בקיבוץ אור הנר

הפניית אוכלוסייה חלשה כלכלית לפריפריה באמצעות מיקוד תקציב השיכון בסיוע לאוכלוסיות המבוססות. הדיור הציבורי בארץ הולך ומצטמצם, ויותר מחציו מרוכז בנגב ובגליל. בו בזמן עולים מחירי הדירות. מחקר חשוב של אקשטיין וקוגוט הראה כי הגורם המרכזי לעליית מחירי הדיור בארץ היא עידוד הבנייה בפריפריה במקום במרכז. עיון בצעדים שבהם נוקטת הממשלה מול עלייה זו מראה כי חלק הארי של מקורות הכספיים שהיא מקצה מגיעים לתושבים המבוססים ממרכז הארץ. כפי שהראה לאחרונה רועי מאור תכנית" מחיר למשתכן", שהיקפה קרוב לעשרים מיליארד שקלים, מעניקה לרוכשי דירות במרכז הארץ הטבה גבוהה פי חמש מאשר בפריפריה. יתר על כן, בהגרלה הקובעת מי יזכה בהטבה ניתנת עדיפות ל"בני המקום" כלומר לתושבי ערי המרכז. למדיניות הקיימת יש משמעות ברורה- דחיקה של האוכלוסייות החלשות יותר כלכלית לפריפריה. "לא כל אחד יוכל לבחור לגור בין חדרה לגדרה," הסביר בשנת 2013 שר השיכון הנכנס אורי אריאל: "מי שיש לו כסף, שיקנה דירה איפה שהוא רוצה. אבל מי שאין לו כסף לא יכול גם לבקש לגור במרכז וגם ליילל כמה כסף אין לו".

הסרט "סלאח פה זה ארץ ישראל" מזכיר לנו כי את הסכנה הטמונה בפרוייקט הייהוד של הנגב יש להבין בפרספקטיבה היסטורית. לאחר הגל הראשון של אכלוס עיירות הפיתוח בשנות החמישים, התפתח בשנות השישים גל מסיבי שני ששעתק ואף העמיק את המצוקה שלהן. בשני העשורים הבאים (שנות השבעים והשמונים), הצטמצם מאמץ האכלוס בנגב, ובהתאם לכך מצב ערי הפיתוח בנגב השתפר, גם אם לא במידה מספקת. המעגל השלילי התחדש בשנות התשעים, כאשר על רקע עליה של מאות אלפי עולים חסרי רכוש מחבר העמים יזמה הממשלה שוב בנייה מסיבית בפריפריה. המחקרים של ארז צפדיה ואחרים הראו כי הדירות שנבנו בערי הפיתוח היו באותן שנים קטנות, ובאיכות נמוכה מבעבר, וכי המצטרפים היו שוב עולים בעלי כישורים תעסוקתיים נמוכים יותר, בהם קשישים רבים. בהתאם לכך חל באותו עשור גידול דרמטי בשיעור הנזקקים לשירותי הרווחה בערי הפיתוח בהשוואה לשאר המדינה. יתר על כן, נמצא כי ערים שקלטו אוכלוסייה גדולה יותר, מצאו את עצמן במצב חמור יותר מאלה שהצליחו להתנגד ללחצי המדינה ולהגביל את הבנייה.

נסיון העבר מלמד אותנו, אם כן, כי לא ניתן להפריד בין המאמץ "לשנות את המאזן הדמוגרפי" בנגב לבין הגברת המצוקה בערי הפיתוח

נסיון העבר מלמד אותנו, אם כן, כי לא ניתן להפריד בין המאמץ "לשנות את המאזן הדמוגרפי" בנגב לבין הגברת המצוקה בערי הפיתוח. תובנה זו מוצאת לצערי רק מעט ביטוי בדיונים על מדיניות הדיור בארץ, המממשיכים להתפצל לשורה של סוגיות נבדלות כביכול: לחוד הפגיעה ביישובים הערבים, לחוד "משבר הדיור" במרכז, לחוד שאלת הדיור הציבורי, לחוד מאבקי הארנונה בין ערי הפיתוח למועצות האזוריות, לחוד השאלה של הקמת יישובים חדשים, ולחוד רמת השירותים הציבוריים הנמוכה בנגב. כאן ניסיתי להראות כי ייהוד המרחב הוא הציר המחבר בין כל הסוגיות האלה שכל אחת מהן קשורה מצידה לפגיעה בתושבי הערים בפריפריה בכלל ובנגב בפרט.

התנופה הדרמטית של ייהוד הנגב המתפתחת בימים מציבה בפנינו, תושבי הנגב, סכנה של ממש. כיצד ניתן למנוע אותה? המפתח לפתרון טמון לטענתי בהצבת סימן שאלה סביב פרויקט הייהוד כולו, וערעור הנחת היסוד שלו. למי ולמה תועיל הגדלת הרוב היהודי באזורנו. על מי או על מה מאיימים מאתיים אלף הבדואים החיים איתנו בנגב? אולי הסכנה היא דווקא בהתייחסות אליהם כאיום? מדוע לא ניתן ורצוי לקיים באיזור ובארץ כולה חיים משותפים ליהודים וערבים? משקיף מהצד שיתבונן בעתיד על האובססיה המדינתית לייהוד הנגב יתקשה להבין אותה. עדיין לא מאוחר לעלות על נתיב אחר.

דניאל דה מלאך הוא מרצה במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר ותושב באר שבע

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מאיר עמור

    אחד מהמאמרים החשובים ביותר שקראתי בעת האחרונה. אני אומר זאת למרות השפה ״המתחבאת״ והחששנית של הכותב. צריך לומר ולהצביע על פירות תהליכי יישוב ופיזור אוכלוסין אלה בריש גלי: זהו המשך סגרגציה התיישבותית. המשך איסטרטגיית הסגרגציה על בסיס פעולתה של – פריבילגיה יהודית ואשכנזית. פירושה של איסטרטגיה זו הינה: תהליכי הגזעתם של המתיישבים ושל הגיאוגרפיה של מדינת ישראל.

  2. יוסףה מקיטון

    תודה, דניאל. הלוואי ועל בסיס הניתוח המדויק ומרחיק הראות שלך נוכל לבנות סולידריות פוליטית שתעצים את כוחנו להתנגד למהלכים גזעניים אלה.

  3. מאיר עמור

    התגובה של דניאל דה מלאך לדבריי: "תודה על הפרגון. מבלי להמעיט מהשפעת הפריבילגיה האשכנזית, נראה לי חשוב להזכיר כי מאז שנות התשעים קיימים בערי הפיתוח בנגב (וגם בצפון) ציבורים רחב של "רוסים" וחרדים אשכנזים, שנפגעים גם הם מאותם מנגנונים של ייהוד. מנגד קיימת אוכלוסייה די רחבה של מזרחים ביישובים כמו מיתר ולהבים או בהרחבות של המושבים. בהתאם לכך חשוב בעיני שהתהליכים אינם רק תהליכי "הגזעה" אלא גם תהליכים של סגרגציה מעמדית". עד כאן מה שכתבתי באתר. אוסיף שנראה לי שבערי הפריפריה נוצרת מציאות שונה מזו של שנות השישים במובן שיותר קשה לגבש סולידריות פריפריאלית כי בתוך הערים עתמן יש קבוצות נבדלות אתנית ודתית (ולעתים הדתיות היא מסווה להתבדלות אתנית ומעמדית כפי שקורה לפי הבנתי בירוחם למשל כאשר הגרעינים הדתיים מתבדלים משאר תושבי העיירה על בסיס דתיות "חזקה יותר"

    שלום דניאל,
    תודה על התגובה שלך. המאמר שלך חשוב, משום שהוא עושה דרך מתודולוגית נכונה, לדעתי. הוא מצביע על תהליכים של יצירה מעמדית מכוונת על ידי המדינה. מבחינה זו אתה למעשה ממשיך להצביע על תהליך חשוב מאוד ביצירה המעמדית הישראלית-יהודית. הכלל היה ונשאר: המדינה שותפה להעשרה – בורגניזציה – של קבוצת אוכלוסיה אחת ומועדפת. אלה הינם היהודים-הישראלים שניתפסים כ״שווים יותר״ על כן מוענקת להם הזכות להחליט עם מי לגור. לא רק זאת אלא שזכות זו מסובסדת כמעט כולה על ידי משאבים ציבוריים. זאת אומרת, שמבחינה סוציולוגית פוליטית המדינה אשר משתמשת במשאבים ציבוריים (של החברה הישראלית ושל מקורות יהודים מחוץ לישראל) באורח כזה אשר הופך קבוצה אנושית אחת למועדפת על פני האחרות. קבוצה אנושית זו מקבלת משאבים ציבוריים אשר הופכים מהר מאוד לרכוש פרטי. אם כך, מדינת ישראל לוקחת משאבים של כל הציבור ומעניקה משאבים אלה באורח פרטי למשפחות מקהילה חברתית מסויימת. נכון, תהליך זה בהחלט נקרא בשפה המרקסיסטית תהליך של ניכוס משאבים ציבוריים לידי ידיים פרטיות. זו יצירה של מעמד וזהות מעמדית דרך התערבות של המדינה. עד כאן, הניתוח שלך הוא מעניין והוא מאשש טענות דומות של חוקרים/ת כבר משנות ה-70 (למשל רוזנפלד הנרי וכרמי שולמית 1976). הביקורת שלי מתחילה היכן שהניתוח הביקורתי שלך נעצר. אצלך למעמד יש היסטוריה אבל למה שנקרא ״עדה״ בישראל אין שום היסטוריה. זה ממש עצוב. על פי הניתוח שלי את העבודה שלך המעמד בישראל צבוע רובו ככולו בצבעים אתניים. הסדר האתני בישראל נוצר בישראל על ידי כלכלה פוליטית ישראלית. אשכנזים, מזרחים ופלסטינים נוצרים על ידי כלכלה פוליטית וסדר חברתי פוליטי אשר נוצר בישראל. אם אתה מנתח את המעמד כתופעה היסטורית מדוע אתה הופך לא-היסטורי בכל אשר למה שאתה קרוא ״עדות״ ואני קורא ״הגזעה״? תהליכי ההגזעה, זאת אומרת יצירתן החברתית של הבחנות ״אתניות״ אשר במיקרים רבים מתפתחות לכדי טענות ״גזעניות״ היא ישראלית למהדרין. טענות ״אתניות״ אלה מסתתרות תחת סוגי מסווה שונים. למשל כטענה ושאיפה להשגת ״איכות חברתית״ או ״קהילה איכותית״ דרך שמירה על ״מרקם חברתי מתאים״ או דרך תביעה להכרה ב״דתיות אחרת ויסודית״ יותר מאשר של אחרים. בקיצור, אם אורלי לוי אבוקסיס הולכת לגור ביישוב קהילתי, עוברת את מבחני הקבלה, מקבלת את ״חבילת הסיוע״ שמגיעה לכל מתיישב/ת ביישוב קהילתי היא הופכת ל״אשכנזית״ גם אם שמה הוא ״לוי אבוקסיס״. המציאות המאטריאלית הרבה יותר קובעת מאשר הטקסונומיה הלינגויסטית – האין זה שיעור חשוב ועקרוני במתודלוגיה מרקסיסית?

    1. זניאל דה מלאך

      תודה מאיר על התגובה המפורטת.
      אשתדל להשיב על כל הנקודות שהעלית גם אם לא לפי הסדר. .
      ראשית הבהרv/ לא השתמשתי במושג "עדות" ואין לי בעייה עם המושג הגזעה למרות שאני מעדיף את המונח אתניזציה. אמרתי רק שיש בנוסף לתהליכי ההגזעה תהליכים מעמדיים ואני מסכים שחשוב לעשות להם היסטוריזציה .

      ועכשיו לעניין עצמו. נקודת המוצא שלי היא אנטי קולוניאלית (ולכן מתנגדת לפרוייקט ההתיישבות היהודית כמו לכל פרוייקט קולוניזציה אתנית אקסקלוסיבי אחר). לזה התכוונתי כשהעמדתי במרכז את המילה "ייהוד".
      תולדות ההתיישבות היהודית בארץ הן בעיני תולדות המאמץ להגביר את השליטה היהודית בקרקע ואת הרוב היהודי באזורי ספציפייים. בהקשר הזה יש לאורך כל הדרך הבחנה בין "יישובי איכות" שתופסים הרבה קרקע" ל"יישובי כמות" (ביטוי שלי) שתפקידם לשנות את המאזן הדמוגרפי. האליטות מנותבות ליישובי האיכות והאוכלוביות החלשות ל"יישובי הכמות". המהלך הזה לפי הבנתי יוצר בשנות החמישים והשישים התגבשות אתנית בעיירות רבות שרב תושביהן יוצאי צפון אפריקה (אם כי תמיד זה מורכב. בירוחם היו בשנות השבעים כשהתגוררתי שם גם "רומנים", "פרסים" ו"הודים".). לעומת זאת בשנות התשעים עם העלייה הרוסית יש איזשהו תהליך של דה אתניזציה, שלפעמים מוביל להתגבשות משותפת על בסיס "דרומי" באר שבעי" או "שדרותי". על זה מתבססת לדוגמה "תנועת הפריפריות" שמנסה לפתח תודעה משותפת לכל תושבי הנגב. זהו בעיני ניסיון בעייתי כי הוא מטשטש את ניגודי האינטרסים בין היישובים הכפריים לעירוניים או "יישובי איכות" מול "יישובי כמות" אבל עצם המהלך הזה מצביע על היווצרות של זהות משותפת ברמה מסויימת וזו לא זהות אתנית או גזעית בעיני. בנוסף יש גם תהליכים אחרים של דה- אתניציה שמקשים על גיבוש תודעה משותפת בכל עיר בנפרד ובערי הדרום או הפריפריה כולן. הם נובעים מההתפתחות של עוינות בין קבוצות על בסיס אתני (לדוגמה "מזרחים לעומת רוסים", "מרוקאים לעומת קווקזים" ) או דתית (לדוגמה "חרדים" לעומת "דתיים לאומיים" או "חילונים").
      במציאות המורכבת הזו להגיד שאורלי לוי וכל מי שגר ביישוב קהילתי או בהרחבות הפך לאשכנזי לא מסייע בעיני. אז רבבות הרוסים בבאר שבע או בנתיבות הם מזרחים? ומה הם החרדים באופקים?
      נראה לי שמה שכתבתי יכול להיות התחלה של תשובה….

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    מלחמת שלטון ישראל באזרחיו הבדואים בנגב נמשך ללא הפוגה. האפרטהייד של הגדה והרצועה, זה כאן!