string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

"המרד של מון": שגריר לעתיד טוב יותר

רונית חכם ותמר ורטה-זהבי הצליחו לייצר ספר נוער שהוא מצד אחד קליל אך בה בעת מאתגר את קוראיו ושובר את הנרטיב שעליו הם התחנכו. הן הצליחו לזרוע בו את זרע השינוי ולהפיח בקוראיו תקווה לחיים אחרים
תמיר אסולין

ספר הנוער החדש של הסופרות רונית חכם ותמר ורטה-זהבי מעמיד במרכזו את מוֹן – נערה אילמת, מנודה, בת מהגרים שמציתה מרד גדול במשטר כוחני ומדכא. חכם וורטה-זהבי הן סופרות ופעילות חברתיות, שכתבו בעבר יצירות בעלות השלכות חברתיות ופוליטיות רחבות. "המרד של מון" הוא ספר נוער אוניברסלי שרלוונטי גם לסדר היום המקומי בישראל.

הספר נכתב כמעין יומן, שבו מגוללת מוֹן הצעירה מנקודת מבטה את ההתרחשויות בממלכה שבה היא חיה. זוהי ממלכה שמלכהּ הנדיב והאהוב נפטר ובתו שונאת הזרים וחובבת השררה תופסת את מקומו. מהר מאוד המלכה החדשה מעמידה חוקים חדשים בממלכה אשר מיטיבים עם מקורבי הכס ועם ילידי המקום ושוללים זכויות אזרח בסיסיות מכל מי שהיגרו אליה.

המלכה החדשה קובעת שלוש דרגות אזרחות חדשות – מבורכים (שרים ומקורבי המלכה), משמשים (בני מעמד הביניים וילידי המקום) ומנודים (מהגרים ומתנגדי המשטר). לכל מעמד מיוחדים בגדים מזהים, איזור מגורים ייעודי ואפשרויות תעסוקה שמותאמים רק לו. ועל מנת להעצים את הפער בין המעמדות השונים ולמנוע סיכוי להזדהות וליצירת בריתות בין המעמדות השונים, המלכה אוסרת על האזרחים להשתמש במילים שיכולות לעורר ״רעיונות נפיצים״ כמו: "אהבה", "תודה", "אחווה", "סליחה", "שביתה", "מרד" ועוד.

אילו הסופרות היו מסתפקות בתיאור נפילת המוסר והאחווה האנושית בממלכה זה יכול היה להיות סיפור אימה ריאליסטי ומעורר פלצות אלא שהן מציעות גם פתרון ואלטרנטיבה שפויה לדרכי הפעולה שבלית ברירה התרגלנו אליהן במציאות שאנו מכירים.

בסיפור שלפנינו רובן הגדול של הדמויות המרכזיות, הדמויות המנהיגות והדמויות הפועלות הן נשים. למרות השינוי המבורך שחל בשנים האחרונות, עדיין בחלק גדול מספרי הילדים והנוער ובהצגות שנועדות לילדים ולנוער הגיבורים הם בנים או גברים ופעמים רבות מדי הדמויות הנשיות מוצגות כחסרות האונים, אלה שצריכות להינצל או להתנצל או אפילו מוגבלות לתפקידיהן ההיסטוריים של מכשפה רעה או נסיכה יפה. חכם וורטה-זהבי מציגות אלטרנטיבה ומציבות את הנשים בתפקיד המנהיגות ומבצעות הפעולה – בין אם זו המלכה העריצה ובין אם אלו המתנגדות – מנהיגות המרד. בעיקר הן בוחרות להתמקד בקבוצה של כובסות, מהגרות, אימהות ברובן, שעובדות מהנץ החמה ועד שקיעתה כדי להשיג את קצבת המזון שתצליח לקיים בדלות את משפחותיהן.

אילו הסופרות היו מסתפקות בתיאור נפילת המוסר והאחווה האנושית בממלכה זה היה יכול להיות סיפור אימה ריאליסטי ומעורר פלצות אלא שהן מציעות גם פתרון ואלטרנטיבה שפויה

אותה אלטרנטיבה נרטיבית מאפשרת להן להציע אלטרנטיבה נוספת בדמות חברה שבוחרת לצעוד קדימה ללא משחקי אגו ומתוך למידה מטעויות העבר.

כאשר הסופרות מובילות את הקוראים לנקודה שבה האזרחים מאבדים כל תקווה בנוגע לעתידם, בוחרות נשות הקהילה, ובפרט הכובסות ומעמד הפועלות, להביט אל העבר – באמצעות מילים שנאסר עליהן להשתמש בה ולבחון את יחסי השותפות שהתקיימו בקהילה בגילגולה הקודם של הממלכה. בתוך העבר הזה הן רואות את עתידן.

"פתאום התחילה אחת הכובסות לזמזם מנגינה… סיפרה שזו מנגינה שהיא למדה מסבתא שלה שאמרה לה שזה שיר על חופש, אבל לא זכרה את המילים. מישהי המציאה מילים למנגינה ושרה אותן בלחש… נטלטל את הכלוב / הצפוף העלוב // נשחרר ת'ציפור / אל האור אל הדרור // בשירת הכובסות / עוד נפיל פה חומות. // כן, נפיל פה חומות! הרגשנו שזה ההימנון שלנו."

מתוך העוצמה של החוויה הזאת מחליטות הנשים לשבור את הדפוס האלים שבו עקודים חייהן ובעזרת שביתה והתנגדות לא אלימה הן סוחפות אחריהן עוד ועוד חברים מהקהילה שיצטרפו למאבקן – מאבק הקהילה כולה – מאבק לחיים של צדק ושוויון בביתן. "הכובסות ושאר האנשים שילבו את זרועותיהם זו בזו וכך יצרנו שרשרת אנושית שאי אפשר לפרוץ. אמא התחילה לשיר את ההימנון וכולנו הצטרפנו אליה בקולי קולות."

זו פעולה מורכבת, כמעט בלתי אפשרית, לייצר ספר לבנות ובני הנעורים שיצליח להיות קליל אך עדיין לאתגר את קוראיו ולשבור את הנרטיב שעליו הם התחנכו, לזרוע בו את זרע השינוי, להפוך אותו לשגריר למען עתיד טוב יותר. נראה שעם כל סיפור שהן מוסיפות אל מכלול היצירות לבני הנעורים, רונית חכם ותמר ורטה-זהבי מצליחות להתקרב לאותו שינוי מיוחל.

בפתיחת הספר מספרת מוֹן הצעירה מנקודת מבטה את השתלשלות האירועים על מנת – ״…שאף אחד לא ישכח. ואולי הכי חשוב, כדי שהדברים שקרו אצלנו בממלכה לא יחזרו על עצמם לעולם״. בתום הקריאה ובדיעבד נראה שאכן הכוח שמניע את העלילה הוא הכוח לשינוי המציאות מתוך לקחים שהופקו מהיסטוריה כואבת. זוהי, בעיניי, בוודאי לנוכח המציאות שבתוכה אנחנו חיים, נקודת מוצא ראויה והכרחית לתהליך שמבקש לחולל שינוי מיוחל.

"המרד של מון" מאת רונית חכם ותמר ורטה-זהבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018, 227 עמ'

כריכת הספר
כריכת הספר
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. פריץ היקה. הצפונבוני

    מקוהשימצאו הרבה הורים שיקנו את הספר, יקריאו למי שעוד לא יודע לקרוא. והיודעים יקראו.