• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

הספד לאחדות ערבית שאיננה עוד

הקשרים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים שהיו נהוגים בין העמים הערביים מתפוררים כיום לחלוטין. בעוד הן מסוּנוורוֹת מברק הדרכון האמריקאי, כמה ממדינות ערב אף תופסות את איראן כמסוכנת יותר מישראל ומהאימפריאליזם המערבי
טלאל סלמאן

מדינות ערב קורסות אל מול עינינו כמו מגדל קלפים. בהתנהגותן, הן פוגעות ברעיון הערביוּת ובחלומות על אחדות ערבית ועל צדק חברתי. חולשתן של המדינות הערביות דוחפת אותן אל זרועות ארצות הברית ואל מצב של כיבוש חדש, כמו משאלת מוות. מסוּנוורוֹת מברק הדרכון האמריקאי, מדינות ערב ממוטטות אט אט את חומות האיבה כלפי ישראל, ושוכחות את היותה מדינה עוינת וכובשת שגירשה מתוכה את התושבים המקוריים של הארץ – הפלסטינים.

העצמאות הערבית היטשטשה והפכה לזיכרון רחוק; האחדות – לחלום בלתי מושג; והצדק החברתי – ללא יותר ממיתוס. הקשרים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים שהיו נהוגים בין העמים הערביים, אשר ראו בעצמם בעבר אומה אחת מאוחדת, מתפוררים כיום לחלוטין. המשטרים הטוטליטריים של מדינות ערב נתמכים ואף הופכים תלויים בכוחות זרים המאוגדים תחת מטרייה אמריקאית.

מפגשי הפסגה של מדינות ערב הפכו למפגן כניעה המכשיר ויתורים והתפשרויות בכל הנוגע לעתידה של פלסטין, והיוצר לגיטימציה לשיח עם הממסד הישראלי, מתוך השכחה וטשטוש של היותה מדינת אויב. זאת ועוד, בהמשך לאותן פסגות מעזים משטרים ערביים אחדים לכרות בריתות עם ישראל נגד משטרים ערביים אחרים.

במידה רבה מאוד, קבלת ההחלטות בעולם הערבי כיום נמסרה לידי ארצות הברית, ובתוך כך גם לידי ישראל. תהליך זה מסמן את התפרקותה של הליגה הערבית. היא ושאר הגופים הקשורים אליה – שבעבר שיקפו, ולו באופן שטחי, את השאיפות הערביות לאחדות בתחומים שונים (פוליטיקה, כלכלה, תרבות, שפה) – התפוררו לחלוטין. 

מלחמה פנים-ערבית כמצב חדש

העמים הערביים התרחקו אחד מהשני עד כדי מצב של לחימה זה בזה. בעלי ההון הערבים התנשאו על אחיהם העניים והתאכזרו אליהם, השפילו אותם, שיעבדו אותם וכפו עליהם בכוח עמדות ובריתות. במכת מחץ נגד העולם הערבי חתמה קהיר בקמפ דייויד על הסכם שלום עם האויב הישראלי, מתוך הבאה בחשבון של האינטרס המצרי בלבד והתעלמות מהאינטרס הערבי הכולל. היא חתמה את ההסכם על חשבון הערבים, ובמיוחד על חשבון סוריה, ששילמה גם היא בדם חלליה במלחמת אוקטובר 1973 ונותרה לבדה.

גם המהפכה הפלסטינית איבדה את דרכה. היא נמוגה בין הנהגה מקיאווליסטית שכרעה תחת קשיי המאבק המזוין, שאופיו השתנה לאורך השנים, לבין הפיתויים שזימנה בפניה "הרשות הפלסטינית". בעבור נזיד עדשים – הישגים חלקיים על רקע המשך הכיבוש, וקבלת מעט אדמה תמורת ההסכמה שפלסטין תמשיך להיות חצי-מדינה ואסירה של ישראל, שלוחתה של אמריקה – נחלשו הפלסטינים ונחלשה הסוגיה הפלסטינית.

בעוד הרפובליקות מנסות לעתים לדבר עם המונרכיות והאמירויות בערבית בשפת האחווה, האחרונות עונות להן באנגלית במבטא אמריקאי

האימפריאליזם החדש עושה שימוש בקמפיין הפחדה על "הסכנה האיראנית", המתובל בזיכרון סדאם חוסיין. בשם אינטרסים מערביים החלו עוד ועוד משטרים ערביים להתקרב למכונני השיח האימפריאליסטי החדש, ובצל המהפכה האסלאמית החלו להתייחס לאיראן, ולבנות חסותה כגון חיזבאללה (למרות שנלחמה בישראל והסיגה אותה מדרום לבנון) כאויבת של העולם הערבי, ולמעשה כאויב מסוכן הרבה יותר מישראל ומהאימפריאליזם המערבי. זאת ועוד, המשטרים הרפובליקאיים הערביים הפכו למונרכיות עניות שמתחרות ללא הועיל במונרכיות ובנסיכויות ערביות עשירות. ונדמה ששני הצדדים כבר אפילו אינם מדברים באותה השפה; בעוד הרפובליקות מנסות לעתים לדבר עם המונרכיות והאמירויות בערבית בשפת האחווה, האחרונות עונות להן באנגלית במבטא אמריקאי כבד.

גרפיטי לזכר מפגיני תחריר, קאהיר 2013. צילום: tungsten, CC BY 3.0
גרפיטי לזכר מפגיני תחריר, קאהיר 2013. מצרים, מנהיגה לשעבר, הולכת ונעלמת. צילום: tungsten, CC BY 3.0

הערבים צועדים אל מחוץ להיסטוריה

כתוצאה מנסיבות מגוונות נעלמו מהזירה מדינות ערביות בעלות היסטוריה מזהירה ותפקיד בולט בקידום החברות הערביות, בשחרור העמים, ובהתנגדות לכיבוש. במקומן התקדמו אל מרכז הבמה מדינות הנפט הערביות, שבין היתר כפו על הליגה הערבית הסתייגות מכל עיסוק ממשי בנושא הפלסטיני. אלו אף הגדילו לעשות והצליחו לסלק מאותה ליגה את אחת המדינות המייסדות – וזאת בשילוב בין הסתה קטארית, היענות של כלל מדינות המפרץ והמשטרים המלוכניים, הסתייגות אלג'ירית, שתיקה עיראקית ומבוכה לבנונית.

גם מצרים, מנהיגה לשעבר, הולכת ונעלמת. ראו מה שקורה שם, וכיצד מקומה על המפה הערבית הולך ונעלם. המדינה, המתמודדת עם מצב כלכלי רעוע ועוני רב, נקלעה למצב חסר תקדים: הצבא סיכל את המהפכה ואיפשר לאחים המוסלמים להסתער על השלטון. לאחר מכן, אותו צבא החליט לעצור את הנשיא האסלאמיסטי הנבחר, ולהעלות את אחד מקציני הצבא על כס השלטון, לכהונה ראשונה ואז לשנייה. כל זאת בזמן שאנשי הנפט והממשל האמריקאי מוחאים כפיים ותומכים במהלך.

במרכז הבמה כיום נמצאות מדינות הנפט הערביות, שבין היתר כפו על הליגה הערבית הסתייגות מכל עיסוק ממשי בנושא הפלסטיני

המצב מדכדך עוד יותר אם נפנה את המבט לתחרות בין אנשי הנפט לבין אנשי הגז על ההנהגה בעולם הערבי. תחרות זו העלתה אל פני השטח סכסוכים שבטיים חבויים. כתוצאה מכך העצימה קטאר, היצואנית הגדולה בעולם של גז טבעי נוזלי, עם ההון האדיר שברשותה, את שאיפותיה חסרות הלגיטימיות להנהגה, שאיפות שהובילו אותה להתחבר אפילו לישראל. וכך היה אפשר לחזות בסדקים חדשים בין בעלי ההון בעולם הערבי, ולהיווכח בהיעלמות המהפכנים האמיתיים, ובעצם – בנסיגה של הערבים אל מחוץ לגבולות ההיסטוריה.

במילים אחרות, מדינות ערב הגדולות והחשובות, שהיו מובילות בעולם הערבי ותפסו מקום של כבוד בהיסטוריה של תנועת המהפכות, הפכו לשוליות. העוני הכבד שמצרים נתונה בו כבל אותה להגמוניה האמריקאית, תוך הזדקקות לסיוע ישיר של בעלי ההון, סיוע שיש לו השלכות חמורות על מצרים. בנוגע לעיראק – הרי שהפלישה האמריקאית העלימה את המדינה כשחקנית משפיעה בזירת קבלת ההחלטות הערבית. וסוריה – זו הועלמה מתחת לחורבות עריה ההרוסות, במלחמה שבתוכה ובמלחמה שנגדה.

כך, האומות הערביות נכנסו למצב של תרדמת שמאיים להוציא אותן אל מחוץ לגבולות ההיסטוריה ולהחזיר אותן לחיק הכפיפות הקולוניאליסטית בהנהגה אמריקאית-ישראלית.

לא נותר לנו אלא להמתין לשחר של יום ערבי חדש, שעוד יבוא.

טלאל סלמאן הוא עיתונאי לבנוני המשמש כעורך הראשי של עיתון "אל-ספיר" הלבנוני. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-ספיר אל-ערבּי" הרואה אור בביירות, והוא תורגם לעברית במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף למרכז אעלאם בנצרת ולמכון ון ליר. הפרויקט מבקש לחשוף את הקוראים הישראלים למאמרי דעה ומחשבה מרחבי העולם הערבי. מערבית: ז'נאן בסול.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    מדהים כמה קשה למרקסיסט ותיק להשתחרר מהתודעה הכוזבת שלו.
    הכל אימפריאליזם אמריקאי ומאבק בכובש הציוני.
    איפה הסכסוך המחריד בסוריה, על 15 מיליון פליטיו וכחצי מיליון הרוגיו? מי מהצדדים הוא שליחו של ההגמון האמריקאי? מי בדיוק הפריע שם למימוש האחדות הערבית?.. נניח וארה"ב הביאה לסילוק סוריה מהליגה הערבית- מה לכך ולעובדה הפשוטה שמאות אלפי לוחמים ערביים סוריים (סונים, שיעים, עלווים ודרוזים) הורגים בלי בעיה את "אחיהם" הסורים בני העדההלא נכונה?..

    ואם כבר- איפה דאעש, שאיכשהוא מנהיגיו הערבים הצליחו להביא אלפי מוסלמים- ערבים ואחרים- מאירופה כדי לטבוח בערבים בסוריה ובעיראק? גם זה שליח של אמריקה?

    הערבים באמת בבעיה. אבל אחדות ערבית או אחדות פרולטרית דמיוניות אינן הפתרון. נראה שמדינות ערב הולכות לחזור להגמוניה טורקית, פרסית ואמריקאית.

  2. פאן ערבי

    אכן זו המציאות,אבל מראיית המבט של השליטים ובעלי ההון .לא מבחינת ההמונים חסרי השם והיכולת להשפיע.בסקר שנעשה במדינות ערב נמצא שישראל ,ולא אירן,היא עדיין זו שממנה חוששים מסות הערבים.
    To learn more about how Arabs view the threat that Iran poses to Arab national security and about nuclear weapons in the Middle East, the Doha Institute recently surveyed the publics in 12 Arab countries covering more than 85 percent of the total population of the Arab world. The survey, which was conducted from February to July 2011, consisted of more than 16,000 face-to-face interviews with representative samples in these countries, with a margin of error of 3.5 percent.

    The results were unambiguous: The vast majority of the Arab public does not believe that Iran poses a threat to the "security of the Arab homeland." Only 5 percent of respondents named Iran as a source of threat, versus 22 percent who named the U.S. The first place was reserved for Israel, which 51 percent of respondents named as a threat to Arab national security. Arab societies differed modestly in their answers: The largest percentage viewing Iran as a threat was reported in Lebanon and Jordan (10 percent) and the lowest (1 percent or less) was reported in Egypt, Tunisia, Algeria, Mauritania, and the Sudan. Even when respondents were asked about the state that poses the greatest threat to their particular country, the pattern held: Iran (7 percent), U.S. (14 percent), and Israel (35 percent). Interestingly, while Saudi Arabia is often cited as the primary Arab state in support of belligerence against Iran, the data indicate that this view doesn’t seem to extend to its public. In the Saudi Arabian sample, only 8 percent believed that Iran presents a threat — a lower percentage even than that which viewed the U.S. as a source of threat (13 percent)

    http://foreignpolicy.com/2012/04/09/misreading-arab-public-opinion-on-irans-nuclear-program/

    1. ליכודניק

      ״מכון דוחא״ אמין? קטאר מסוכסכת מאוד עם מדינות המפרץ הסוניות, ואולי המחקר הזה מגמתי נגד ממשלותיהן.

      בעל מיקרה, הסכנה הגדולה לאזרח הערבי הם שליטיו וחבריו האזרחים: אסד, החיזבאללה ודאעש-ערבים כולם- הרגו יותר אזרחים ערבים מישראל, איראן וארה״ב.

  3. גרי ממן

    בדומה לבורבונים, לא למדו מאומה ושכחו הכל. אדון יקר, הערבים יצאו מן ההיסטוריה יה כבר למן המאה הארבע עשרה לערך. מאז אתם תקועים במי רפש. לא אימפריאליזם, לא ציונות, לא נפט ולא נעליים. עם משאבי הטבע האדירים שלכם ועם השטחים העצומים בהם אתם שולטים, יכולתם להיות מלכי העולם. להוביל בעולם הרוח האמנות והמדע. אבל אם אחד כמוך מייצגם (שוב ושוב אותם זמירות עבשות על המערב והציונות), או אז אתם בבחינת מעוות לא יכול לתקון. .

  4. דןש

    האחדות הערבית לא התבססה על פתוח כלכלי תרבותי – היא התבססה על שנאה.
    שנאת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אינני שלם עם מה שהכעיס אותם יותר – היהדות או הדמוקרטיה.
    ברגע שהם הבחינו שלא יוכלו לנו הם החלו "להתפרק" טיפין טיפין. בתחילה מצרים, אחריה הפלסטינאים ( אוסלו ) ומדינת ירדן. סוריה שמרה בלהט על הפסקת האש ולבנון לצערי נרתעה מלעשות שלום ו"נשבתה" בידי החיזבאללה.
    כאשר לא היה להם גורם מאחד, להרע, מבחוץ הן החלו לעשות חשבון נפש פנימי. גם חשבון נפש זה לא הביא לקידום, פיתוח ובסוס כלכלי – אלא להרג אכזרי של קבוצה אחת כנגד האחרת על מנת להשיג שליטה.
    כמו כותב המאמר אני מקווה שיום יבוא ויעלה שחר של יום ערבי חדש. שחר שיתבסס על בניה ולא על הרס, על דמוקרטיה ולא שלטון יחיד, על אהבה ולא על שנאה ועל שלום ולא מלחמה. בקיצור שיבחרו בחיים הטובים ולא בהרג/ברצח המזעזע.

  5. פריץ היקה. הצפונבוני

    ללא ספק האימפריאליזם המערבי לא נעלם,אף כי לא. כל האשמה עליו. אבל מקרה עירק מדגיש זאת. בוש הבן הוציא. את ארה׳׳ב למלחמת שולל נגד סאדם חוסיין בטענה על נשק להשמדה. המונית שלא היה ולא נברא. בעוד שמלחמת המפרץ הראשונה נועדה להסיג. את הצבא. העירקי מכווית והיתה. בקונסנסוס רחב והחסות האו׳׳מ . אחריה הוטלו הגבלות על הצבא. העירקי. המלחמה. השניה שנועדה. כביכול להשליט ,,דמוקרטיה׳׳ גרמה. לפירוק
    עירק. למרחץ דמים נרחב, לעלית מיליציות של אסלאם קיצוני ועוד. כהנה רעות חולות.
    גם יבוא אידאולוגיות של ימין קיצוני מאירופה. בש. ה30 של ה100 ה20 תרמוגם הם את חלקם. הליכודניק. טועה.

  6. דפנה

    סאטירה לא רעה בכלל. מאז "גב האומה" האחרונה לא צחקתי כל כך.