string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

האיש עם מסרטת הקולנוע

החודש הלך לעולמו לאון אדרי – מחלוצי תעשיית הקולנוע הישראלית. סיפורו המרתק מספק הצצה לשנותיה הראשונות של העיר דימונה ולההתמודדויות האנושיות והאמיצות של תושביה עם המציאות באותה עת. יהי זכרו ברוך
עמית בוטבול ואופיר איטח

החודש הלך לעולמו לאון אדרי, מוותיקי תעשיית הקולנוע בארץ וכמו כן מראשוני תושבי דימונה. אדרי החל את דרכו המקצועית כעוזר מסריט בבית הקולנוע הראשון בעיר ויחד עם אחיו, משה אדרי, בנה ביוזמה, ביצירתיות ובעבודה מאומצת את המוסד הקולנועי הגדול בישראל. לפני כארבע שנים זכינו לקיים עמו ראיון ארוך בו גולל את סיפור חייו.

הריאיון התקיים במסגרת פרויקט לתיעוד ההיסטוריה של דימונה מנקודת המבט של תושביה הוותיקים. את הפרויקט הנחה ד"ר חררדו לייבנר ושותפים לו המחברים הנ״ל ושלי שאול. סיפורי התושבים חשפו רבדים עמוקים של הוויית העיר ופתחו צוהר לנרטיבים שונים מאלו המסופרים על-ידי המוסדות ובעלי הכוח. הסיפורים הללו צפויים לצאת לאור כאסופה במהלך השנה הקרובה.

להלן חלקים מתוך הראיון.  

*

לאון אדרי נולד באפריל 1948 בטנג'יר שבמרוקו, לאב ממקנס ואם אנגליה. הוא הגיע לישראל עם משפחתו בשנת 1961, ומדבריו עולה תיאור נפוץ של תמונת ההגעה לעיר.

"הגענו ללוד בשתיים עשרה בצהריים. שאלו אותנו בשדה התעופה, איפה אנחנו רוצים לגור? אבא שלי אמר שלא משנה איפה, באנו לבנות את המדינה; אמרו זה פראייר זה, ושלחו אותנו לדימונה… הגענו לדימונה בשתיים עשרה בלילה, חושך מצרים, עוד לא היה חשמל בעיר. נתנו לנו צריף 24 מטר, שבע נפשות, שמיכות ישנות של הצבא, מזרוני קש. נכנסנו, שמנו את המזרונים על הרצפה ונשכבנו, בבוקר אמא שלי קמה, ראתה איפה אנחנו נמצאים וקיבלה הלם, מההלם נהייתה רזה כמו מקל."

בשנת 1962, כשהיה בן 14, החל לאון לעבוד בבית הקולנוע הראשון בדימונה. הוא למד חשמל במרכז הנוער, שהיה מסגרת רב-גילאית יחידה לנערים ונערות, וסיפר על השעמום שהיה נחלתם באותה עת.

"לא היה לנו מה לעשות בערב, אז היינו הולכים לקולנוע. יום אחד באתי לקנות גרעינים לפני הסרט, והיה לי תיק כזה עם כלים. המוכר אמר לי, ילד, מה אתה עושה. אמרתי לו, אני לומד חשמל. אומר לי, אתה רוצה לראות סרטים בחינם? לך לקולנוע לצריף, יש שם בחור בשם צ'רלי, אבל אתה מדבר צרפתית? אמרתי לו שכן, נכנסתי, והבחור אמר לי, אתה רואה את שתי חתיכות העץ האלה, אסור שיתרחקו, כל הזמן אתה מסובב. זה היה פחמים, אתה כל הזמן מסתכל ומסובב, שלא יתרחקו, כי אם הם מתרחקים האור נכבה ואז אין תמונה על המסך… ככה נכנסתי לקולנוע".

חצי שנה לאחר מכן, בית הקולנוע הדימונאי עבר למשכן גדול יותר ולאון החל להשתכר עבור עבודתו כמסריט. במקביל לכך הוא מגלה יוזמה וחריצות והופך להיות קבלן צעיר של עבודות חשמל.

"עבדתי בקולנוע בערב, הצגה יומית הייתה בשעה 16:00. בבוקר התחלתי לעבוד בחשמל עם כל מיני קבלנים, אמרו להם שהמסריט של הקולנוע יודע לעבוד עם חשמל והם באו אליי ואמרו לי בונים בניינים, בוא תעשה חשמל בבניינים… הקמתי קבוצה של דימונאים, והתחלנו לעשות את הבניינים הראשונים ואת החשמל. עבדתי בחשמל בבוקר ובערב בקולנוע… והשנים עוברות מהר".

בשנת 1964 נפתח קולנוע נוסף בדימונה, קולנוע גיל, לאון עובר להיות המסריט של הקולנוע החדש ומכשיר את אחיו, משה, להחליף אותו בקולנוע דימונה הוותיק. בקולנוע גיל הופך לאון לאחראי על הבאת הסרטים מתל אביב לעיר.

הייתי מגיע חזרה לדימונה ב-15:00. ילדים היו מחכים על יד האוטובוס – שניים היו לוקחים את הסרט ורצים איתו לקולנוע, שאני אכין אותו, ושניים היו לוקחים את השק של הדגים ורצים לאבא שלי

"בשש בבוקר יוצא האוטובוס לתל אביב. הייתי בא ליוסף בחמש וחצי, היה נותן לי בקבוק טמפו עם תה בפנים וחצי פיתה עם ביצה, ואת הכרטיס לאוטובוס. מתחנה מרכזית בתל אביב עד למוגרבי הייתי הולך ברגל. הייתי לוקח את הסרט ומשמה נוסע ליפו, לקנות דגים לאבא שלי לשבת. בדימונה הכל היה קפוא, אז הייתי קונה דג טרי. היו אז המון חברות סרטים, לא כמו היום. הייתי הולך לדוגמה לחברת וורנר, שואל אותם אם יש סרטים לבדוק, הייתי יושב על המוביולה, בודק סרטים, מדביק, מתקן, והיו נותנים לי שתי לירות. אז הייתי עושה סיבוב כזה, והייתי עושה לדוגמא עשר לירות, ובזה הייתי הולך ליפו לקנות דגים לאבא שלי. הייתי מגיע חזרה לדימונה ב-15:00. ילדים קטנים היו מחכים על יד האוטובוס – שניים היו לוקחים את הסרט ורצים אתו לקולנוע, שאני אכין אותו, ושניים היו לוקחים את השק של הדגים ורצים לאבא שלי, שיבשל את הדגים לפני כניסת השבת. אחר כך היו באים לקולנוע ואומרים לי, תכניס אותי, לקחתי את הדגים לאבא שלך… ככה זה היה".

זמן קצר לאחר מכן, בעודו בן 15, מתחיל אדרי לעשות עסקים קטנים. הוא משכנע את בעל המזנון בקולנוע גיל להשכיר לו את המקום והופך להיות קבלן חשמל בבוקר, מסריט בערב ובעל בית קפה בלילה.

"כל העובדים שישנו במלון גיל עבדו בפוספטים ובכור האטומי – צרפתים, גרמנים וישראלים. אלה יוצאים בארבע-ארבע ורבע בבוקר לעבודה, אבל הבית קפה סגור. אמרתי לאבא שלי, אני אפתח בוקר מוקדם, אתה תבוא בשבע ותישאר בבית קפה, תסדר, יבוא מישהו צריך אספרסו תעשה לו אספרסו, ובערב אני אטפל בבית הקפה, אתה תחזור הביתה. אמר לי בסדר, וככה הייתי קם כל יום בשלוש לפנות בבוקר, לוקח את האופניים, שם את אחי משה והאח השני אחריי, ורוכב משכונת הערבה לבית קפה, מדליק את המכונת אספרסו. היה אז הפרסי, הוא היה עושה פיתות והיה מביא לי עוגיות, עוגות גבינה, כל הדברים האלה. בשלוש וחצי הוא היה מביא לי, והכל הייתי מכין, סנדוויצ'ים הייתי מכין, עם נקניק, עם גבינה, חביתה, קפה הפוך הייתי מכין על הדלפק, מלא כוסות קפה הפוך, במכה אחת היו יורדים ארבע מאות איש… אבא שלי היה נשאר עד שש בערב, משהו כזה, ואני הייתי נשאר עד שנגמר הסרט, כי כל הגרמנים היו יושבים בחוץ ושותים בירה. הייתי שם בפריג'ידר ארגזים של בירה גרמנית, שם להם על השולחן ארגזים".

לאון אדרי. צילום: איתן ריקליס
לאון אדרי. צילום: איתן ריקליס

כשהתגייס לצבא לקראת מלחמת ששת הימים, העביר לאון את המזנון לחבר, אך התקשה לשמור על העסקים מרחוק. לקראת שחרורו הוקם קולנוע נוסף בעיר – קולנוע אילת, והוא התנה את הצטרפותו לקולנוע בכך שיקבל את המזנון ושכר של חמש מאות לירות בחודש. לאחר זמן מה בעלי בית הקולנוע נתקלים בקשיים ולאון הופך לבעלים של בתי קולנוע בדימונה וברחבי הדרום.

"בעלי בתי הקולנוע בארץ לא היו מרוקאים, היו כולם אשכנזים. הילדים שלהם לא רצו להמשיך בעסק הזה, כי היו להם בתי קולנוע בירוחם, בנתיבות ובאופקים, שמה כולם מרוקאים וזוג אשכנזים מנהלים קולנוע… היו מכסחים אותם וזה, נכנסים חצי חינם… אז באתי אני, קודם כל לקחתי את ירוחם, עשיתי סדר, קודם כל לא נכנסים חינם. אחר כך לקחתי את אופקים… ככה בכל הדרום היו לנו בתי קולנוע, השנים כבר רצו קדימה. ציון שרוני, מהבעלים הראשונים של הקולנוע בדימונה, אמר לנו, בוא נעשה קבוצה, אתם, שני אחים, ואני… בואו נקים חברה בתל אביב, ואני אהיה שותף בבתי קולנוע שאתם משכירים. אמרנו יאללה בוא, נהיה שלושה אחים, וככה זה התנהל באמת, ציון שרוני, אחי ואני, ושלושתנו בקבוצה".

ההתרחבות העסקית והקמת החברה היו כרוכות במעבר ועבודה במרכז, שם נתקל לאון בגזענות.

״בתור מרוקאי רציתי להיכנס לאיגוד, אמרו אין מקום. בלשכת המסחר היה איגוד מפיצי סרטי קולנוע, כולם אשכנזים. זה כמו צנטריפוגה, אתה מנסה להיכנס – אתה עף החוצה״

"הגענו לתל אביב ב-79׳. אם אתה לא יוצא לקולנוע, הקולנוע לא בא אלייך. היית צריך להגיע למרכז, למרכז הקולנוע. כי מה קורה? אם היית יושב בדימונה, לא היו נותנים לך להיכנס, כי מה כולם? כל הקולנוע היו אשכנזים, היה איגוד בעלי בתי קולנוע, לדוגמה. אם אני בתור מרוקאי רציתי להיכנס לאיגוד, לא נתנו לי, אמרו אין מקום. בלשכת המסחר היה איגוד מפיצי סרטי קולנוע, כולם אשכנזים. זה כמו צנטריפוגה, אתה מנסה להיכנס – אתה עף החוצה. לא רצו לקבל אותנו, אז בשביל להביא סרט מחוץ לארץ, היית צריך לקבל מלשכת המסחר רישיון.

"פעם ראשונה שהלכתי ללשכת המסחר בירושלים לקבל רישיון, ישבתי מולו – אני נראה אשכנזי – אמרתי שלום אדוני באתי לקבל רישיון להביא סרט. אין בעיה, שב בחור. אז הוא אומר לי מאיפה אתה רוצה להביא סרט? אני אומר מצרפת. טוב, איך קוראים לך? אדרי לאון. רק אמרתי את השם, הוא נהיה חיוור, לבן, חיוור טוטאלי, חשבתי הוא מקבל התקף לב, הוא אומר לי מה אמרת? אדרי לאון. הוא כותב אדרי לאון, מספר תעודת זהות, ואז הוא אומר לי – אבל אתה יודע שזה לוקח זמן לקבל רישיון, צריך לחכות. ואני יודע שזה על המקום נותנים, אמרתי לו – אבל אתה צריך לתת לי על המקום, למה זמן? לא, הוא אומר, כי אני צריך להעביר את זה לוועדה… אמרתי לו איזה וועדה? עד שלא איימתי עליהם לא נתנו לי רישיון. אמרתי להם, אם אתם לא נותנים לי אני אלך לעיתונות, סתם אמרתי, אבל בסוף לקח חודשיים, אחרי חודשיים נתן לי את הרישיון להביא את הסרט הראשון שהבאתי לארץ, זו פעם הראשונה, לקח לי חודשיים".

ואז הגיע סופרמן.

"אמרתי, אני חייב להתקדם בחיים. מישהו היה צריך לפתוח לך דלת, לא לתת לך כסף או משהו, לפתוח דלת. אז נסעתי לפריז, ומפריז לקנדה, למשפחה שלי. לבן דוד שלי היה שכן שהיו לו בתי קולנוע, אבל הוא היה בחוץ לארץ וחזר רק אחרי חודש. אמרתי לו, אני חוזר לארץ, אם יש משהו תודיע לי. ואני זוכר את זה כמו היום, הייתי בקולנוע אילת, ואז קוראים לי לאון, אני לוקח את הטלפון ובן דוד שלי אומר לי תשמע, דיברתי אתו, מישהו מצרפת יצלצל אליך. עבר חודש, ואז אותו דבר, הייתי בקולנוע, מצלצל הטלפון, מישהו מדבר צרפתית רוצה אותך. בונז'ור, קוראים לי דוד חדידה, אני מפיץ סרטים בצרפת, תבוא אני אכיר אותך, אני אתן לך סרטים ותבוא לפסטיבל קאן. אמרתי לו טוב, ואז פעם ראשונה שנסעתי לפסטיבל קאן, ואז כשנסעתי, מטוסים עברו עם זה… now in production סופרמן, מי ידע מה זה סופרמן? חדידה אומר לי – זה סרט גדול שעושים עכשיו, רוצה שנקנה אותו לישראל?

״שמעתי את הישראלים מדברים ביניהם, מי זה המשוגע הזה שמציע שמונים אלף דולר? מי זה המטורף הזה? בחלום לא חשבו שאנחנו ניכנס לנעליים כאלה״

"הלכנו למפיק ושאלנו כמה אתם רוצים? אמר, אנחנו מתחילים עכשיו, מי שנותן לנו הצעות, משישים אלף דולר. חדידה אומר לי, נו לאון מה עושים? אמרתי לו זה הרבה כסף, מאיפה אני אביא את הכסף? אומר לי אלוהים גדול, מה, בוא נציע שמונים. חזרנו, אומר לי כבר יש שמונים. הלכנו לחשוב וחזרנו, עוד הפעם, ככה עד היום האחרון של הפסטיבל. שמעתי את הישראלים מדברים ביניהם, מי זה המשוגע הזה שמציע שמונים אלף דולר? מי זה המטורף הזה? בחלום לא חשבו שאנחנו ניכנס לנעליים כאלה, בחלום לא חשבו. ביום האחרון הלכנו אליו, רובן קראו לו. אומר לי, תשמעו, אם אתם תתנו לי מאה ועשר אלף דולר, אני חותם חוזה עכשיו, אבל בתנאי שתוך שבוע אתם מביאים לי עשרה אחוז, מקדמה. הסתכל עליי חדידה, אני הסתכלתי אליו, אמרתי בשבילי מאה ועשר אלף דולר, זה כמו שאתה אומר… מה… מאיפה? חדידה אומר חותמים, אמרתי יאללה.

"חזרתי לארץ והלכתי למנהל בנק לאומי. אמרתי לו, אני צריך את העזרה שלך להעביר לחוץ לארץ עשרת אלפים דולר. אומר לי למה אתה צריך? אמרתי לו אני קניתי סרט במאה ועשר אלף דולר, וזה רק הזכויות. אומר לי, מה אתה נורמלי?… אחרי יומיים צלצל אליי, אומר לי אתה יודע מה, שכנעתי אותם, ניתן לך עשרת אלפים דולר. אחריי שנתיים הסרט היה מוכן, והיה צריך להעביר את הכסף, את כל המאה ועשר, גם על החלק הראשון וגם על השני. אני בינתיים בשנתיים האלה חסכתי, עבדתי קשה במזנון, עבדתי בחשמל, עבדתי כמו חמור עבדתי, והיה לי שלושים ושתיים אלף דולר, החזרתי לבנק את העשרת אלפים, באתי למנהל הבנק, אמרתי לו תשמע, הסרט מוכן, אנחנו צריכים להעביר את היתרה, אני, אתה יודע מה יש לי, סך הכסף אצלך, אם אני לא מעביר אני מפסיד את הכסף, אני מפסיד את החוזה. הוא אמר לי טוב, תן לי לבדוק מה אני יכול לתת לך. נסעתי לירושלים אחר כך אני לבנק, האחראים על דימונה היו בירושלים, נפגשתי עם אנשים טובים מאוד, והם אמרו אנחנו ניתן לך את הכסף, מאמינים בך, וככה שילמתי.

"ואז הבאתי קופיה (עותק) אחת… עשינו הקרנה לילדים, הסרט היה שלוש שעות והילדים נרדמו. אמרתי הלך הכסף, אוי ואבוי, הלך הכסף, הלך הכסף, הילדים נרדמו… אני הסתכלתי על אחי ועל ציון, הם הסתכלו עליי, אמרו לי לאון, התאבדות, בוא נתאבד. אמרתי להם יהיה בסדר אל תדאגו, סבלנות… הפצנו עותקים לכל בתי הקולנוע. ישבנו במוצאי שבת וחיכינו, מסתכלים על השעון, עכשיו פתחו את הקופה, עכשיו מוכרים כרטיסים, הרמנו טלפון, לא עונים, לא עונים לטלפון, קולנוע תל אביב, מצלצל לא עונים, מצלצלים לקולנוע אחר, לא עונים לטלפונים. ואז פתאום ענו לנו, אין כרטיסים, סגרו את הקופה. שמענו את זה, ציון היה לו אוטו, לקחנו את האוטו נסענו לקולנוע תל אביב, חגיגה, כל הבתי קולנוע מלאים… סופרמן עף ואנחנו עפנו אתו למעלה, ואז קנינו בתל אביב ופתחנו משרדים".

סיפורו המרתק ויוצא הדופן של לאון אדרי מספק הצצה לשנים הראשונות להקמת דימונה ונותן טעימה של אחת ההתמודדויות האנושיות והאמיצות עם מציאות החיים והאתגרים באותה עת. תיאוריו המפורטים של אדרי, המצטרפים ליתר הסיפורים, מספקים מבט נדיר על דימונה של אותם שנים, על ההתמודדויות, השמחה, הכאב, ההצלחות והאכזבות שידעו העיר ותושביה. פועלו של לאון אדרי ואחיו הפך לשם דבר ולגאוות העיר. יהי זכרו ברוך.  

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות